לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הרב והפרופסור

הרב והפרופסור

סיפור אמיתי ליום הזיכרון.

מאת

לפני שנים רבות, כשעדיין הייתי בחור ישיבה צעיר, הייתה לי הזכות ללמוד אצל אחד מגדולי הרבנים בדור הקודם. שמו היה הרב ישראל זאב גוסטמן, אשר כפי הנראה היה אחד מגדולי רבני המאה ה-20, וללא ספק, גדול הרבנים ה"בלתי מוכרים". למרות שהוא הקפיד להתרחק מאורות הזרקורים ולכן היה בלתי מוכר לציבור הכללי, הוא היה מוכר היטב ללומדי התורה הרציניים.

הזינוק המטאורי שלו מילד פלא אל תפקידו הנכבד כדיין בבית דינו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי, בערך בגיל 20, הוא חומר טוב לסיפורי אגדות – ובכל זאת, עובדה. שנים רבות אחר כך, שמעתי את הנוסח האישי והצנוע של הרב גוסטמן לאירועים שהובילו למינוי זה: רעיון ייחודי (ומבריק) אותו שיתף עם חבריו ללימודים, הוצג אחר כך בפני הרב חיים עוזר שהגיע לביקור. הרב הזמין את התלמיד הצעיר לחזור בפניו על הרעיון, במשרדו שבוילנא. הרב גוסטמן לא ידע שהרעיון שלו נגע במחלוקת בין הדיינים בבית דינו של הרב חיים עוזר, בתיק מורכב בו עסקו – ואפשר לאישה להינשא שוב.

אחד הדיינים שדן באותו מקרה, הרב מאיר באסין, בירר על הבחור, ותוך זמן קצר אירס אותו לבתו שרה. הרב באסין נפטר עוד לפני החתונה, והרב גוסטמן נאלץ למלא את מקומו כרבה של שפיניפישוק וכדיין בבית הדין. למרות שהרב גוסטמן טען שהוא בסך הכל היה "במקום הנכון ובזמן הנכון", ברור שהרב באסין והרב חיים עוזר הבחינו בגדולתו.

למרות שנראה כאילו צפויה לו קריירה ארוכה בפרברי וילנא, החיים היהודים בוילנא ומחוצה לה נגדעו במלחמת העולם השנייה. הרב גוסטמן הצליח להימלט, אם כי לא בלי פגע. הוא התחבא בין גוויות; הוא התחבא במערות; הוא התחבא בדיר חזירים... ואיכשהו ניצל.

בשבילי, הרב גוסטמן היה קשר-חי לעולם היהודי שהושמד על ידי הנאצים. מעולם לא הייתי צריך לתהות כיצד נראה רב בוילנא שלפני המלחמה, משום שהרב גוסטמן היה אתי 35 שנים אחרי המלחמה. הרב גוסטמן עמד בראש ישיבה קטנה בשכונת רחביה הירושלמית, וששה ימים בשבוע היה מלמד קבוצה קטנה של תלמידים נאמנים. אולם בימי חמישי בצהריים, היכל הישיבה היה מתמלא כולו: רבנים, אנשי רוח, דיינים, שופטים ומגוון של פרופסורים היו מצטרפים לתלמידים, יחד עם כל מי שחשקה נפשו בשיעור עמוק בגמרא, שנתן להם טעימה ממה שכמעט והושמד. וכשהרב גוסטמן היה מוסר שיעור, וילנא שוב הייתה חיה ותוססת.

אחד ממשתתפי השיעור הקבועים היה פרופסור מהאוניברסיטה העברית, ישראל אומן (זוכה פרס הנובל). פרופסור אומן היה תלמיד ישיבה מבריק לשעבר, שהחליט לפתוח בקריירה אקדמית, והכניס למערכת השבועית שלו את שיעורו של הרב גוסטמן, יחד עם תלמידים מפורסמים יותר או פחות מרחביה וירושלים.

הרב סקר את שורות הקברים של החיילים, ואמר: "כולם קדושים"

הייתה זאת שנת 1982, וישראל שוב הייתה במלחמה. חיילים גויסו, ויחידות המילואים הופעלו. בין המגויסים היה גם חייל מילואים, סטודנט שהתפרנס מהוראה, בשם שלמה אומן - בנו של ישראל אומן. בערב י"ט בסיוון, בקרב קשה במיוחד, שלמה נהרג.

הרב גוסטמן גייס את הישיבה שלו: כל תלמידיו הצטרפו לקיים עמו את מצוות לווית המת. בבית הקברות, הרב גוסטמן היה נסער: הוא סקר את שורות הקברים של הצעירים - החיילים שנהרגו בהגנה על הארץ. בדרך חזרה מבית הקברות פנה הרב גוסטמן לאדם שנסע איתו, ואמר: "כולם קדושים". נוסע נוסף שאל את הרב: "אפילו החיילים החילוניים?" והרב גוסטמן ענה: "כל אחד ואחד מהם". אחר כך הוא פנה אל הנהג ואמר, "קח אותי לביתו של פרופסור אומן".

המשפחה חזרה זה עתה מבית הקברות והייתה צריכה להתחיל את השבעה – שבוע האבלות על הבן, האח הבעל והאב (שלמה היה נשוי ואב לילד אחד. אלמנתו, שלומית, ילדה את בתם השנייה זמן קצר אחרי שהוא נהרג).

הרב גוסטמן נכנס וביקש לשבת ליד הפרופסור אומן, שאמר: "הרב, אני כל כך מעריך שבאת לבית הקברות, אבל עכשיו הרב ודאי צריך לחזור לישיבה." הרב גוסטמן השיב, תחילה ביידיש ואחר כך בעברית, כדי שכל הנוכחים יבינו:

"אני בטוח שאתה לא יודע, אבל היה לי בן בשם מאיר. הוא היה ילד מקסים. הוא נלקח מתוך ידיי ונרצח. אני נמלטתי. מאוחר יותר מכרתי את נעליו של בני כדי שיהיה לנו מה לאכול, אבל לא הייתי מסוגל לאכול את האוכל הזה – אז נתתי אותו לאחרים. מאיר שלי קדוש, הוא וכל ששת המיליונים שנהרגו קדושים."

ואז הוסיף הרב: "אני אספר לך מה קורה עכשיו בעולם האמת, בגן עדן. מאיר שלי מצרף את שלמה שלך למניין ואומר לו, 'אני נהרגתי בגלל שאני יהודי – אבל לא יכולתי להציל אחרים. אבל אתה, שלמה, אתה נהרגת בהגנה על עם ישראל וארץ ישראל.' מאיר שלי קדוש – אבל שלמה שלך הוא שליח ציבור – חזן במניין השמימי הקדוש".

הרב גוסטמן המשיך: "מעולם לא הייתה לי הזדמנות לשבת שבעה על מאיר שלי; תן לי לשבת כאן איתך רק עוד קצת."

פרופסור אומן השיב, "חשבתי שלעולם לא אוכל להתנחם, אבל הרב, ניחמת אותי."

הרב גוסטמן לא הניח לזיכרונות הכואבים לשלוט בחייו. הוא מצא נחמה בתלמידיו, בבתו ובנכדיו, ובכל ילד יהודי. הוא ואשתו היו משתתפים מדי שנה בתהלוכה שבה היו ילדים צועדים בירושלים בשירה ובריקוד. רב שנקרה בדרכו באחת השנים, שאל את הרב גוסטמן מדוע הוא מבזבז מזמנו היקר על אותו בילוי חסר תוכן. הרב גוסטמן הסביר: "אנחנו, שראינו דור של ילדים מת, נהנים לראות דור של ילדים ששרים ורוקדים ברחובות."

"אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי"

אחד התלמידים הפציר פעם ברב גוסטמן לחלוק את זיכרונותיו מהגטו והמלחמה בצורה יותר פומבית ולעתים קרובות יותר. הוא ביקש ממנו לספר לאנשים על בנו ועל הנעליים שלו, והרב השיב לו: "אני לא יכול, אבל אני חושב על הנעלים האלה כל יום בחיי. אני רואה אותן כל לילה לפני שאני נרדם".

בכ"ח בסיוון תשנ"א (1991), נפטר הרב גוסטמן. אלפים צעדו ברחובות ירושלים וליוו אותו במסעו האחרון. ובליל כ"ט בסיוון, 9 שנים אחרי ששלמה אומן נפל במלחמה, נקבר גוסטמן בהר הזיתים. ואני מאמין שכאשר הוא נכנס לגן-עדן הוא התאחד עם אשתו, רבותיו ובנו האהוב מאיר. אני בטוח גם ששלמה אומן וכל שאר החיילים הקדושים שנהרגו בהגנה על העם והארץ, הגיעו לקבל את פניו של הרב המיוחד.

ב-10 בדצמבר 2005, זכה פרופסור ישראל אומן בפרס נובל בכלכלה. ואני בטוח שהוא נשא עמו לשטוקהולם את זכרם של אשתו אסתר ובנו שלמה. ויש לי הרגשה שהוא נשא גם את זכרו של רבו, הרב גוסטמן.

יהי רצון מלפני אלוקים שעם ישראל יקדש את שמו בחיי קדושה ויהיה אור לגויים – ויהי רצון שלא ייקראו עוד ילדים, חיילים ותלמידים למניין הקדוש בגן עדן.

בשולי הדברים

בפעם האחרונה בה פגשתי את הרב גוסטמן, הלכתי בשכונת מאה שערים/גאולה בירושלים עם אשתי ובני הבכור שישב בעגלה. היה זה יום ששי בבוקר, וכשראינו את ראש הישיבה, בירכנו אותו בשלום, איחלנו לו "שבת שלום", ואז עשיתי דבר שאני כמעט ולא עושה: ביקשתי ממנו לברך את בני. הרב גוסטמן הביט בפעוט, חייך ואמר: "יהי רצון שהוא יהיה ילד כמו כל הילדים".

בהתחלה אשתי ואני היינו המומים; איזו מין ברכה זאת? ציפינו לברכה שהילד יגדל להיות צדיק או תלמיד חכם, אבל לא, הוא בירך אותו שהוא יהיה "כמו כל הילדים".

שנים רבות חלפו עד שהבנו את דבריו. הוא בירך את הילד בילדות נורמאלית, שיהיו לו חיים נורמאליים, שתהיה לו בריאות... במבט לאחור, אני מבין איזו ברכה נפלאה נתן הרב גוסטמן, ומדוע.

לאחר שנים רבות, הבן הזה - מתתיהו, ובננו השני- הלל, שירתו ביחידות קרביות בצה"ל. אמיצים, חזקים ואידיאליסטים – חיילים נפלאים ויהודים נפלאים. ואני מתפלל שהם וכל חבריהם ישובו הביתה בשלום ויחיו חיים נורמאליים – "כמו כל הילדים".

(מאמר זה מורכב משילוב של ידע אישי והרכבה מחדש של פרטים כפי שסופרו לי).

17/4/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 25 תגובות ב-23 דיונים

(23) דוד, 4/5/2014 21:22

הכרת הטוב

בספר של הרב נבנצל (שיחות לחומש שמות) יש לו שיחה על הכרת הטוב, ושם הוא כותב שהרב גוטסמן עד סוף השקה בעצמו את השיחים בישיבה שלו, בגלל שבזמן השואה הוא התחבא מהנאצים מאחורי שיחים....איזה צדיק איזה מידות....

(22) דני, 4/5/2014 21:21

הרב גוטסמן והסטייפעלער

שמעתי שהסטייפעלער פגש את הרב ושאל אותו אם הוא קשור לרב גוטסמן שהיה דיין אצל ר' חיים עוזר, אולי הוא נכד שלו, והרב גוטסמן קצת הצטנע אבל לבסוף הודה שהוא עצמו... איזה תלמיד חכם, איזה עניו, עד היום מרגישים את הקדושה בישיבה שלו ברחביה.

(21) חבדניק, 4/5/2014 20:17

מהי התהלוכה של הילדים הלא חשובה?

תהלוכת לג בעומר של חב"ד? זה מאד מעניין אותי

דני, 4/5/2014 21:19

חלילה, מה זה הרגשי נחיתות האלה, אחי

למה שמישהו יעלה על דעתו שתהלוכת ל"ג בעומר לא חשובה?
מדובר בתהלוכה אחרת מטעם בית הספר, תהיה רגוע....

משה, 6/7/2015 10:20

למה להסתיר. מדובר בתהלוכת יום ירושלים

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub