לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




עת לבכות

עת לבכות

אלפי אנשים, שלא הכירו את המת, הגיעו ללווייתו של חייל שנחטף, עונה ונרצח בגלל מדי חאקי, דגל כחול לבן ומגן דוד.

מאת

אביב אחד השתתפתי בלוויה בבית הקברות הצבאי בירושלים. חייל ישראלי נהרג. עוד שם נוסף לרשימה הארוכה של יהודים, שהקריבו את חייהם במהלך עשרות השנים האחרונות, למען קיומה של מדינת ישראל.

לא הכרתי אותו באופן אישי, אבל זה לא היה חשוב. הוא היה אחד משלנו, מבנינו, מחיילנו ושמו היה... ג'וש.

הוא הגיע ממונטריאול שבקנדה לגמרי לבדו והתגייס לצה"ל. כעת הגיעו גם הוריו לארץ בחופזה, עייפים ומבולבלים, כדי ללוותו בדרכו האחרונה.

האם, שמרחמה יצא הבן, החזירה אותו לרחמה של אימא-אדמה. האב, שחלם ללוות את הבן לחופתו, ליווה אותו... לקברו.

הוא היה כה צעיר, בנם זה. מבוגר דיו להיות חייל, מבוגר דיו לעלות לארץ, אך עדיין... נער. הוא חשב שהוא חוזר לארץ אבותיו ומתחיל בחיים חדשים. איך יכול היה לדעת, שבשובו 'הביתה' הוא מסיים את מסעו הקצר עלי אדמות?

איך יכול היה לדעת, שבשובו 'הביתה' הוא מסיים את מסעו הקצר עלי אדמות?

הלוויה הייתה אמורה להתקיים שבוע קודם לכן, אך נדרשו חמישה ימים למצוא את גופתו.

ג'וש, יש לציין, נחטף ונרצח באכזריות בידי מחבלים. באותו הזמן ממש, שיתקה סופת שלג איומה את תנועת המטוסים בקנדה, ואיש לא ידע אם הוריו יגיעו בזמן.

אלפי אנשים שלא הכירו את ג'וש אישית הגיעו ללוותו בדרכו האחרונה. הם ראו בג'וש אחד משלהם, משום שבא אל ארצם לבדו. ג'וש עזב את המוכר והבטוח, ממש כמו אברהם אבינו, כדי ללכת בעקבות א-לוהיו ולהצטרף לעמו בארץ המובטחת.

הוא לבש מדי חאקי, וניצב לצד אחיו ואחיותיו, מוכן להעמיד את חייו בסכנה אם רק יידרש, ולהקריב את הקרבן הנעלה ביותר עבורם. במצרים העתיקה, קבר פרעה את ילדי העברים בחומות. כעת עמדו חיילים יהודיים, כתף אל כתף ויצרו חומה חיה להגנתם של ילדים עבריים ולשמירה על חייהם. ג'וש עמד ביניהם.

הוא נחטף, עונה ונרצח בגלל אותם מדי חאקי, דגל כחול לבן ומגן דוד. משום ש"בכל דור ודור, קמים עלינו לכלותנו". משום שהוא היה אבן חיה וזוהרת בחומת המגן שלנו ומשום שהיה אחד מבני אברהם אבינו, יהודי במדינה יהודית.

הוריו גידלו אותו משך עשרים שנה ועברו אתו את מחלות הילדות, את החופשות ומסיבות יום ההולדת, את הדאגות והתקוות, במיוחד את התקוות... כל אלה הונחו בקברו של ג'וש, באותו אחר צהריים אפור של אביב, בעיר הקודש ירושלים.

"עם ישראל חי"

אני זוכרת שנטמעתי בתוך ים הצועדים בשקט. הם התקדמו הלאה, רגליהם שוחקות את שבילי החצץ ההדוקים. שתיקתם כבדה ורק צליל אנחותיהם נשמע באוויר. הם נאנחו לכל אורך הדרך, צעירים וזקנים. אלפים נאנחו, הורים עם תינוקות בידיהם, סטודנטים עם ספרים, חיילים אוחזי רובים.

הם נעצרו לפני הקבר שזה עתה נחפר ואנחה כללית, סוחפת, נשמעה פעם נוספת. הם הצטופפו יחד, כל אחד לעצמו, לפני הבור הנורא באדמה, החשופה, ההפוכה, כמו פיסות עור חשופות על חזה אדם, המוכן לניתוח. האם היה הבור פצע בלבה של האדמה? האם האדמה פתחה את לבה כדי לחבוק אליה עוד בן, לאסוף אליה את הגוף המשוסע, לפני שימשיך את מסעו בעולם הבא? אף מלה לא נאמרה. רק אנחות קורעות לב נשמעו מכל עבר.

השקדיות עמדו בפריחתן. פריחה לבנה, חגיגית, שכיסתה את ראשי ההרים כמו כלות אביב המרחפות מעל חתניהן הישֵנים. החיים והמוות התערבבו זה בזה, כמו חברים ותיקים במסיבה. יש כאלה שעבורם החיים בעולם סוער זה, נמשכים. עבור אחרים, הזמן נעצר מלכת. התאריך המדויק נחרת באבן.

"אל ייאוש! זה לא הסוף! הנשמה חזרה לבוראה, אך יש עוד עבודה לעשות, עולמות לבנות, שירים לשיר. האביב ממלא את העולם בהבטחה לחיים. א-לוהים רוצה שהחיים יימשכו!" ג'וש היה חלק מ"עם ישראל חי".

הקהל הקשיב לתפילת הקדיש וענה בקול מהוסה ובלחש, "אמן" ונאנח.

האבנים דומעות, לזכרם של אלה שמתו לאחר אלפיים שנות גלות, כדי שהעם היהודי יוכל לחיות, בשלום, בארץ המובטחת.

לא קל לשאת את עוּלה של ארץ ישראל. לא פשוט להיות ראויים למולדת עתיקה, קדושה ותובענית זו. עבור יהודי נודד, אפילו חלקת ארץ קטנה, גדולה דיה לקבל לתוכה את ארון המתים הצבאי.

בית קברות הוא מקום שלֵו, כמעט פסטורלי. טראסות של מצבות רבועות, נמוכות ומטופחות, מציירות גלים על מדרונות ההר. כל אחת מהן מעוטרת באהבה ובקפדנות, מוקפת פרחים זוהרים ביופיים וצמחים ירוקים. על כל מצבה נחרט במדויק תאריך הלידה ותאריך המוות. האותיות שקטות, אך האבנים דומעות, לזכרם של אלה שמתו לאחר אלפיים שנות גלות, כדי שהעם היהודי יוכל לחיות, בשלום, בארץ המובטחת.

לאלו הטמונים כאן יש זכות בלעדית לגבעה שובת לב זו, לפיסת האדמה המשקיפה אל עיר הקודש ירושלים. הם שילמו על זכות זו בתמצית חייהם. ולנו? לנו יש זכות על הארץ המובטחת. אבל אפילו להבטחה יש מחיר. מתי, אני תוהה, נסיים לשלם מחיר זה עד תומו? עיני נודדות על פני שורות המצבות, שנדמות לי אינסופיות. הן מלאות... מה זה? דמעות?

גשם התחיל לרדת. הדמעות ממלאות אפילו את גן העדן.

24/4/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) רונן יהושע, 24/4/2007 16:14

כמה מילים על ג'וש - יהושע שלנו

כחבר קרוב במחלקה של יהושע אני חייב לציין שכל מילה שתיכתב על יהושע שלנו היא כל כך קטנה וכל כך לא ממצה אבל "אנו כותבים לא מפני שיש בנו כח לכתוב אלא מפני שאין בנו כח לידום".
יהושע היה בדרכו למבדקי קצונה בתל השומר כאשר נחטף ע"י פראי האדם המרצחים . זה נראה כל כך פשוט , אבל תארו לעצמכם אדם משכמו ומעלה כפשוטו , המבוגר שבחבורה , עולה חדש בעל תואר אקדמי , בדרך לנישואין , עוזב הכל ולמען האידיאל ושלמות החיים - הולך להתגייס לגולני ומשם לקורס קצינים.
אדם שלא היתה משימה שעברה תחת ידו ולעיתים גם תחת ידי שלי וידי שאר החברים , שלא יצאה מושלמת ובזמן!
אדם שרף האמונה שלו והמסירות שלו לעבודת ה' היה לא פחות גבוה מהרף של השלמות החיילית שלו , וזה כאמור היה גבוה מאד!!!
לעיתים נדמה כי בורא עולם מציב מולנו מודלים מופלאים , שנלמד מהם. ואז הם נעלמים - נקטפים ורק אז אנו שמים פוקוס על הדמות ומתעוררים?!
מאמר זה הרים את עוצמת הזיכרון שלי לממדים של כאב חד וצורב .
אזכרתו של יהושע היא בפורים. כאילו שהיינו זוכרים אותו אחרת- חייכן , עמוק והכל ברצינות.
יהי זכרך הקדוש ברוך!!!
חברך לאהל.

(2) גל, 21/11/2004 12:59

מרגש מאוד

מודל לחיקוי לכל
תודה רבה לכם על המאמר הנפלא

(1) אבי, 25/4/2004 07:19

דוד שנירצח עלידי המחבלים

דודי נירצח ועונה עלידי המחבלים בפוקדתו של אחמד יסין חיל שנחטף ועונה ונירצח

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub