לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




גיבור בעל כורחו

גיבור בעל כורחו

על אמונה ומידות נעלות – סיפור חייו ומותו הטראגי של דוד דלרוזה.

מאת

גאולה דלרוזה כבר אינה אישה צעירה. 70 שנות חייה חרטו בה את אותות הזמן. גם בריאותה אינה כשהייתה ובכל זאת מזה כ-13 שנה היא נודדת מביתה בירושלים לכל בתי הספר בארץ – ילדים ובני נוער, תלמידי יסודי ותיכון, בבתי ספר חרדים דתיים וחילונים, כשמטרה אחת לפניה, לספר את סיפור חייו ומותו של בנה דוד – סיפור שנשזר בסיפור פטירתה הטרגי של רחל וייס ושלושת ילדיה. סיפור, שתחילתו כסיפור רגיל ושיאו בגבורה יהודית מחממת לב.

השבוע, י"ד בטבת יחול יום השנה לפטירתו של דוד דלרוזה, מצאתי לנכון, לספר את סיפור גבורתו דווקא בשבוע זה, לזכרו.

ערב בחירות 1988 דוד דלרוזה, חייל בן 19, עוזב את לבנון, שם הוא נמצא במסגרת שירותו הצבאי, בדרכו לכיוון ירושלים.

בירושלים הוא מתכנן לעבור ניתוח קטן שנקבע מראש, על מנת להעלות את הפרופיל הצבאי שלו ולהגשים את חלומו להיות צנחן. הוא מגיע לקריית שמונה בשעות אחר הצוהריים המאוחרות שם הוא מגלה לאכזבתו שהאוטובוס לכיוון תל אביב עזב זה לא מכבר את התחנה.

"אחת המידות הבולטות של דודו" מספרת גאולה אימו, הייתה ההקפדה על כיבוד הורים, "לכן, כשדודו הבין שהוא פספס את האוטובוס, הוא ממהר להתקשר הביתה ולהרגיע אותנו. הוא מבקש מאתנו להוציא את מפתח דלת הכניסה על מנת שלא יפריע לנו במנוחת הלילה".

בשעה 20:00 עולה דודו על האוטובוס בקריית שמונה לכיוון תל אביב. בתל-אביב תכנן לקחת אוטובוס ליעדו הסופי- ירושלים.

"נסתרות דרכי ה'" – אומרת לי אמו היום, 15 שנה אחרי "למרות שמלכתחילה תכנן דוד להמשיך בנסיעה עד לתל-אביב, כאשר האוטובוס עושה עצירה בתחנה בטבריה הוא מבחין שהקו הנוסע ישירות מטבריה לירושלים עדיין לא עזב את התחנה. במטרה לקצר את הדרך הוא מתארגן לעלות לאוטובוס הזה, כאשר ליד המדרגות הוא פוגש את בני משפחת וייס – האם, האב ושלושת הילדים – והוא מסייע להם לעלות על כבודתם לאוטובוס".

האש אחזה בכל

רחל וייס ושלושת ילדיה, אפרים נתנאל ורפאל מתיישבים בספסל האחורי, האב אליעזר המעונין להמשיך בלימודו מבלי הפרעת הקטנים יושב בקדמת האוטובוס. הנסיעה עוברת בשקט עד אשר האוטובוס מגיע למבואות יריחו.

בדרך יריחו משליחים שלושה מחבלים בקבוקי תבערה לעבר האוטובוס. התוצאה הבלתי נמנעת היא שריפה ענקית שפורצת בתוך האוטובוס ומתפשטת במהירות.

מכאן, מספרת גאולה דלרוזה את הסיפור כפי ששמעה אותו בימים שבאו אח"כ מפיו של דודו בנה.

"נהג האוטובוס, בתושיה רבה, פתח את דלתות האוטובוס, והנוסעים החלו להימלט על נפשם, גם דודו מיהר להימלט מן התופת, ופתח בריצה אל עבר הדלת האחורית, שם הוא נתקל ברחל וייס. רחל באופן אינסטנקטיבי, רצה מן הספסל האחורי להימלט על נפשה, כשהיא מגיעה אל הדלת, שם עומד דוד, היא רוצה לחזור אל שלושת ילדיה, כדי לקחת אותם איתה- אך אז כבר מאוחר מידי, מחיצה של אש מפרידה בינה לבין ילדיה, והיא עומדת חסרת אונים. בינתיים גם הגישה לדלת היציאה נחסמת על ידי האש .

דוד הבין שאין מה לעשות יותר, הוא משליך את נשקו החוצה ומזנק מן האש אחריו.

דודו, בקשיים מרובים בעזרת קנה הנשק שלו, מצליח לפרוץ חלון. הוא מתחנן אל רחל "בואי נצא- את תינצלי, אני אנצל- אי אפשר להוציא את הילדים. בואי נצא עכשיו". רחל ממאנת לצאת בלי ילדיה. העשן מתפשט בכל רחבי האוטובוס והשנים ממשיכים לנשום אותו, דודו ממשיך להתחנן לפניה "בואי איתי החוצה, פרצתי את החלון". אך רחל בשלה – "אני נשארת עם הילדים". בשלב זה מחליט דודו למשוך את רחל בכוח "ניסיתי וניסיתי למשוך"- סיפר ממיטתו בבית החולים, "אך משהו החזיק אותה שם. כאילו מן דבק, שאי אפשר להסירו". כשמלב חם של אם בקעה צעקת "שמע ישראל" מפיה של רחל, כשמאחוריו דקות ארוכות של שאיפת עשן, מבין דודו שאין מה לעשות יותר, הוא משליך את נשקו החוצה ומזנק מן האש אחריו. רחל וייס ושלושת ילדיה- אפרים נתנאל ורפאל נשרפים חיים.

הרבה תקוות וסוף עצוב

בשעה 11 בלילה מעירות דפיקות חזקות על הדלת את בני משפחת דלרוזה.

גאולה: "חשבנו שזה דודו. אך לא הבנתי מדוע הוא דופק על הדלת כשסיכמנו מראש שהוא יכנס בעזרת המפתח שברשותו".

כשפתחו את הדלת, עמד בכניסה קצין העיר כשפיו בשורת איוב "היה פיגוע ודודו מאושפז בהדסה עין כרם".

גאולה: "הגענו לעין כרם מבוהלים, ומצאנו את דודו בהכרה מלאה עם כוויות בידים ובפנים. באותו הזמן לא הרופאים ולא אנחנו היינו מודעים לחומרת הפגיעה בריאות".

לאחר ששאף במשך דקות ארוכות עשן סמיך לראותיו אכן היה דודו במצב לא טוב. לאט לאט המצב החל מדרדר, פתאום היה צורך להנשימו, מספר פעמים קיבל דום לב, וניצל בזכות טיפול חירום מהיר.

"בכל פעם שדודו היה מקבל דום לב או שמצבו היה מדרדר, הוא היה מפנה אצבע כלפי שמים. "הכל מלמעלה, נסתרות דרכי ה'" היה נוהג לומר". מספרת אמו.

במשך חודשים התנדנד דודו בין חיים למוות ,הרופאים החליטו להטיסו ללונדון כדי שיעבור השתלת לב וראות, אך דודו לא הספיק. כחודשיים לאחר הפיגוע, והוא עוד לא בן 20 השיב את נשמתו לבוראו.

התפילין והסידור נשארו שלמים

לשאלה מהיכן שואב בחור צעיר את המחשבה, לסכן את חייו כדי להציל אחרים, לנהוג באומץ רוח ובאומץ רב, עונה הגב' דלרוזה "בראש ובראשונה מידת האמונה החזקה שהייתה טבועה בדודו – אמונה חזקה, טהורה. שנית היו לו מידות נשגבות, אני מאמינה שרק אדם עם מידות נעלות מסוגל לכזה מעשה".

את החודשיים אותם העביר דודו בין החיים למוות בעין כרם מגדירה גאולה כ"תפקיד שנמסר לדודו – לבוא ולחזק אותנו באמונה, בהבנה שכל מה שהקב"ה עושה לטובה הוא עושה".

סופר סת"ם שבדק את התפילין, לא האמין כי הם שרדו את האש.

"פעמים רבות", היא מספרת, "הרהרתי לעצמי מדוע הקב"ה השאיר אותו חי עוד חודשיים כשהוא סובל ייסורי תופת? מדוע לא הותיר אותו למות שם ביריחו. רק תשובה אחת לי על כך – לדוד ניתן בעולם הזה תפקיד, והוא רצה לסיים אותו עד הסוף".

בבית משפחת דלרוזה שמורים עד היום מספר חפצים שנלקחו מזירת הפיגוע .

כאשר דעכה האש, עלו שוטרים אל מה שנשאר מן האוטובוס. שם בין פיח, עשן ואפר מצאו את שקית התפילין של דודו.

"התפילין נמצאו שלמות לגמרי" מספרת הגב' דלרוזה, "סופר סת"ם שבדק אותן, לא האמין כי הם שרדו את האש. בדרך כלל, קלף שבא במגע עם חום, וודאי כשמדובר בכזה חום, מתקמט ללא היכר, ואילו כאן התפילין נשארו כשרות. גם סידורו של דודו, כרוך פלסטיק נשאר שלם".

את שקית התפילין של דודו מציגה גב' דלרוזה בכל הרצאותיה. האש הותירה את השקית שלמה, פרט לשתי יונים שכאילו שורטטו על גבי בד השקית.

"ידוע הרי המדרש - תפילין משולות לכנפי יונה, ונדמה כאילו הקב"ה אמר לאש לצייר כאן משהו סימלי כל כך". היא אומרת בהתרגשות רבה.

להמשיך לחזק באמונה

בביתה בירושלים ישנם עשרות, אולי מאות מכתבים שנשלחו לה על ידי ילדים בני נוער ומבוגרים.

"חיזקת אותי באמונה יותר מאלף הרצאות של רבנים" כותבת לה נערה ממרכז הארץ.

"גרמת לי להבין שכל מה שהקב"ה עושה, לטובה הוא עושה" כותבת לה אם צעירה מירושלים.

בסיום הראיון, אני מאחלת לה בריאות, ואריכות ימים. "אני לא מתכננת ללכת מכאן כל-כך מהר", היא עונה "יש לי עדיין משימה לא גמורה כאן. דווקא בתקופה קשה כל כך כמו שאנו עוברים, לחזק את עם ישראל באמונה, לחזק ולומר – נסתרות דרכי ה'. כל מה שה' עושה לטובה הוא עושה".

3/1/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 22 תגובות ב-22 דיונים

(22) אנונימי, 29/12/2013 19:41

לא יכולים לשכוח. בלי זכרון חזק ולא אשכח לרגע, איך ישבנו סבי הצדיק זצ''ל ואני ליד הרדיו הישן לשמוע כל יום מה מצבו של דוד הי''ד

(21) יעל לומברוזו, 26/2/2013 15:03

גאולה דלארוזה

גאולה דלארוזה היא סבתא שלי את הסיפור על דודו סיפרו לי כשהייתי בת שמונה וחצי כשאני נולדתי והייתי בת שנתיים דודו נפטר

(20) ליאור קלזן, 25/4/2012 11:57

ישר כח

דודה גאולה כשמה כן היא היא דודה של אשתי ממש צדקת אמיתית מי יתן וירבו כמותה בישראל ואף בעולם כולו....

(19) אלי חזות, 21/6/2010 17:41

תודה רבה לך גאולה

תודה לך גאולה על הילד האשי שלך, מי יתן שלעם ישראל ירבו צאצאים כמותו ולך גאולה לאחר שנים רבות מאחל לך אני חיים ארוכים ונחמה מין השמיים.

(18) לאסנת, 7/11/2009 22:18

אני דווקא זוכרת חלק משיר על רחל ווייס ה"יד

אאל"ט נכתב על ידי לאה לנדא הלוואי ויש מי מהקוראים שידע לתקן / להשלים... שמעיני רחל אם הבנים אם נתנאל רפאל ואפרים אני מול מצבת וגל אבנים איתך בלב אפריים כשיום יבוא וילדי ישאלני מה דמות לאם כדמותך אל זו המצבת ליבי ישאני אך לא אספר לא דבר על מותך ספר אספר על כל יום שלפני איך נחקק בשבועה ובברית ... בני רחל שמורקו ברוך אהבה ומוגנו בזהב תוכחת רחל האם הזו הנאוה האם הזו הפיכחת שביתה מתנהל כמו מים שקטים בשלווה של שלמות ורצון ויום אל הרהט ויום אל שקתים רחל באה עם הצאן ... כי איך אספר לו לבני מחמלי על אם עולה בלהבה מיתמרת באומרה: הנני, וגם בני, קלי אשר נתתני משמרת חייך אזכיר לו חייך האם ומול המצבת הזו לך אומר שמעיני רחל אם הבנים שאפרה צבור בעפר אפריים לו ידעתי אני, כמוך, איך בונים נתנאל רפאל ואפרים

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub