לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן

שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן

האם לא הגיע הזמן שהרוח והאמונה יבואו יותר לידי ביטוי בתכנים שמעצבים את יום הזיכרון, ואת הזיכרון בכלל?

מאת

שיר שנכתב ב1974, על ידי הרב יוסף אליהו כשהיה בחור ישיבה כבן 20 בישיבת הסדר "הכותל", בירחון לצעירים דתיים "בעצם",  על הפער התהומי בין מציאות הנהרגים בעולם העליון, ובין הצער העמוק הממלא את העולם הזה על מותם כאן למטה.

 וכשהגיע לשם, למעלה, היה השער פתוח

והוא נכנס פנימה כבן-בית, בצעד כזה בטוח

 ואך נכנס, ומכל צד, מכל עבר ומכל הכיוונים

עטו עליו עשרות-עשרות של ישישים לבני-זקנים

 והוא מתבונן היטב ורואה שאלה המקיפים מכל עבר

 ראה את שמם פעם, ביסודי, באיזה שהוא ספר

 והוא נזכר, שעל שמם נקראים כל מיני רחובות

הנה הצדיקים, הגאונים, החכמים, ואֶ ה: הנה האבות!

 וכולם עומדים דחוקים וצפופים, סוגרים עליו מכל צד

ובפיהם משאלה אחת, כמעט תחינה:

”סַ פֵּ ר, ספר כיצד?“ כיצד הצליח בחור פשוט, בינוני, ”סתם בן-אדם

לקיים את שהיו מצטערים עליו כל ימיהם - ולא עלה בידם

כיצד הצליח בלי להגות יומם ולילה, בש“ס והלכות

לעלות ולזכות למחיצה עליונה, לה זכו רק הרוגי מלכות.

והם כולם מתמצאים, ויודעים היטב את כל הצרות

שהרי עם ישראל פירושו יחד, כל הדורות

והם יושבים בחרדת קודש, ושותים בצמא את דבריו

ממש כאילו היו הם התלמידים, והוא - הוא היה הרב.

והוא מביט קצת לצדדים - ואת מי הוא רואה?

משפשף עיניים חזק, לראות אם אכן אינו טועה

אבל, אלה הם! ועכשיו הוא לגמרי בטוח

החבר‘ה שלו מהפלוגה, מהמחלקה, מהכיתה ומהׁשּוח

ולידם, שם, קצת קדימה, החבר‘ה מתש“ח, מסיני ומשישים ושבע

 כל אותם שאבדו לעם ישראל בהרים, בחורשות ועל כל גבע

ואלה מהמארבים והפשיטות, ואלה מ‘אילת‘ ומ‘דקר‘

ומאי-שם ואלה ממלחמת ההתשה, וי“א הספורטאים

 וילדי אביבים - כולם, כולם שם! כל אלה שהגיעו,

בזכות מיוחדת וגדולה: שנהרגו רק משום שהיו יהודים, בארץ ובגולה

. וכל אחד מהם יושב, ולראשו עטרה גדולה מזהב,

וכל צדיק מביט בו באהבה ובְרוך, ממש כמו אב

והם בולעים כל מילה, כאילו הייתה הנפלא שבחידושים

והוא מספר בניחותא, פשוט, לא מבין מה הם מתרגשים.

וכך, בעודו יושב שם ומספר, והופך את פניהם ללהבים

ומפינת הגן התעופפו ובאו שלושה מלאכים טובים.

ביקשו סליחה מכולם, אבל הם צריכים אותו לרגע אל דאגה!

הוא מיד ימשיך בדיוק מאותו הקטע.

והם זיהו אותו בבירור, למרות צבעי ההסוואה

ושאלו מה ששואלים כל הבא לשם, בטרם כתב צוואה:

האם נשאר לו לסדר משהו למטה, בעולם הבשר-ודם?

ואם כן אז הם בשמחה לרשותו, זהו בדיוק תפקידם

. והוא אמר שטוב שבאו, כי יש לו משאלה אמנם קטנה

אבל משאלה שאינה סובלת דיחוי או המְ תנה

לרדת למטה, ולומר לילדה ההיא שהייתה באה לבקרו

זאת שהביאה לו צרור סיגליות, מדי בוקר בבוקרו

שיאמרו לה שהבריא כבר, שהוא בבית-הבראה עכשיו

רק שלא תדע שהוא במקום - ממנו איש עדיין לא שב

... והמלאכים אמרו: ”ודאי“, ”אין בעיות“, ”משימה כה קלה

והפילו גורל מי יֵ רד, ומה מאושר היה זה שעלה

והוא עף למטה בשקשוק כנפיים, כולו שמח שש וצוהל

לקיים את שציווהו אותו קדוש, אותו חוסה בצל א-ל

. והוא הגיע לבית-החולים, ודמות לו כאח רחמן

אך כשהתקרב לחדר – הבין שלא עמד בזמן...

לרגלי המיטה הצחורה והריקה, הפיל מישהו זר סיגליות

ולידו עמדה דמות, שהמלאך ידע מי זו צריכה להיות

והדמות הקטנה געתה בבכי, ושבעת הרקיעים החלו נטרפים

בכי כזה שקורע לבבות, ואפילו לבבות של שרפים.

והמלאך הטוב ההוא חזר למעלה רק כעבור יומיים

כי שם אי אפשר לבכות - שם לא בוכים, בשמיים.

הדברים פורסמו בחשוון תשל“ד בירחון לצעירים דתיים, ’בעצם, שהחל לצאת שנה קודם, והובאו

על ידי ידידיה מאיר בטור השבועי שלו ב"בשבע".

 

30/4/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub