לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נערה ושמה אילנה

נערה ושמה אילנה

מכתב שנכתב בשעותיה האחרונות של נערה צעירה, שנרצחה במעלות ב1974. יהי זכרה ברוך.

מאת
 לפני כמה שנים נחשפתי בערוץ 7 למכתב מצמרר, עוצמתי וכואב של נערה גיבורה אחת "ילדה דתית בארץ ישראל" כפי שהעידה על עצמה. הקריא אותו ראש העיר צפת, שקרוי על שמה של נפגעת פעולת האיבה בת ה- 15.

לנערה קראו אילנה נאמן. היא היתה תלמידה בכיתה יא' מתיכון דתי בצפת, אחת מ 102 תלמידים בכיתות ט'-יא' , שיצאו לטיול במסגרת הגדנ"ע למעלות. זה היה ה-15 במאי 1974. [כג' אייר תשל'ד].

הם שהו בבית ספר נתיב מאיר במעלות שם התכוונו להעביר את הלילה.

בשעות הבוקר המוקדמות של יום רביעי חדרו מחבלים לבית הספר ולקחו את התלמידים כבני ערובה. 10 מורים היו שם באותה עת.

המחבלים דרשו לשחרר 20 מחבריהם השוהים בבתי הכלא הישראלי.

מועד האולטימטום היה בשעה 18.00

הפעולה הצבאית שתוכננה לא הצליחה וכתוצאה מכך 22 מבני הערובה נרצחו וכן חייל אחד.

אילנה נאמן, אחת מבנות הערובה , כנראה הרגישה שאלו שעותיה האחרונות ולכן כתבה מכתב להוריה.

המכתב, שהתגלה לאחר מותה בכיס מעילה, מלא גבורה, עוצמה, אמונה, תבונה והכרת הטוב. ברגעים האחרונים האלה היא אומרת תודה להוריה!

יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו היקרים, הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים.

לאבא ואמא היקרים שלום!

השעה היא עכשיו 11:00 בבוקר. ואני לא יודעת כמה שעות נותרו לי לחיות, אז אני כותבת לכם.

אני מצטערת, אמא, שלא שמעתי בקולך ונסעתי. כן אני יודעת לא הכרחת אותי להשאר, אבל דאגת, והעדפת שלא אצא. אבל יצאתי. כי ידעתי את המוטל עלי.

רציתי להגיד תודה על החינוך שנתתם לי ועל השנים היפות שעברו עלי – והכל בזכותכם!

עכשיו אני בת 15 וחצי ואם נגזר עלי למות, אמות בשקט בכבוד ואמונה, כן אמונה, את זה נתתם לי. אמרתם לי תמיד שלולא האמונה החיים טפלים וכואבים הרבה יותר, ועכשיו בשעות הקשות האלה אני מאמינה הרבה.

וגם מאמינה שאתם צודקים.

החיים נותנים לבן אדם הרבה, אין לי ברירה כמעט בכלום, לא מתי ואיפה להיוולד, ולא לאיזה הורים להיוולד, אבל לי היה טוב.. היית ילדה דתית, בארץ ישראל, עם הורים נפלאים – איתכם.

שעות גדולות – לא היו לי, לזה לא זכיתי וכנראה שגם לא אזכה, אבל תודות לכם עברתי את מבחני הכבוד בשעות קטנות ואפורות, שעות יומיומיות ורגילות.

אמא, אל תבכי הרבה כשאמות. כשלרבקה יולד ילד תקראו לו על שמי – אילן או אילנה, ותחנכו אותו כמו אותי שיהיה חזק, ושידע מה המטרה שלו בחיים ולמה הוא נולד.

אני יודעת שהיו לכם חיים קשים לפני ואחרי שנולדתי, וכשאמות יהיה יותר קשה, אבל תזכרו תמיד שהקשיים והסבל תמיד הביאו איתם שעות של שמחה וסיפוק.

אני לא בוכה, העיניים שלי יבשות, לא כואב לי שאמות, אני לא מצטערת, וכשאגיד "שמע ישראל" בשעה האחרונה, אחשוב עליכם.

הייתי צריכה לצאת לטיול הזה, אסור לנו להשבית את החיים – הסכנה טמונה לנו בכל מקום ואם נגזרה גזירה בשמיים, היא תמיד תתקיים.

ואם נתחבא במקלטים, הסכנה שלנו גדולה יותר. ומוטב לחיות חיים אנושיים ולהיהרג על קידוש ה´!

את המכתב הזה, שהוא האחרון שלי בעולם תתנו לכל בני המשפחה לקרוא ומסרו להם ד"ש באהבה רבה ממני. ולכל הידידים והשכנים תמסרו בהצלחה! זו ההזדמנות האחרונה בעוד שעה אלך מכם.

שלום ולהתראות אי פעם

באהבה רבה

בתכם – אילנה.

28/4/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 3/5/2017 11:00

קשה להאמין. עוצמה כזו בנערה בת 15.

(2) אירית, 30/4/2017 19:44

מרגש

יהי זכרה ברוך!!מרגש ומפעים כאחד,גם בשל האומץ,ולא פחות בשל האמונה המתחזקת ,אף ברגעים כאלה!!

(1) משה, 30/4/2017 14:34

נקום את נקמת דם עבדיך השפוך

מצמרר ומרגש...אין מילה אחרת

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub