לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מבעד למסך העצב השקוף

מבעד למסך העצב השקוף

עצות ותובנות לקראת יום הזיכרון: מה לעשות ומה לא לעשות על מנת להעניק תמיכה לבני משפחות שחוו שכול ואבדן.

מאת

לקראת יום הזיכרון הקרב אני חושבת על כל אותם הורים, אחים, ילדים שכולים שפגשתי לאורך חיי המקצועיים. במהלך שנים רבות טיפלתי באופן פרטני בבני משפחה, הנחיתי קבוצות מטעם משרד הביטחון ואף היום אני בעיצומה של הנחיית קבוצת אחים שכולים.

כל אלו שנשארו לחיות עם האובדן, עם הכאב, עם הגעגועים, עם הצער האין סופי של ההחמצה על כל מה שיכול היה להיות ולא יהיה. אני נזכרת בהם חולפים לנגד עיניי, פנים, עיניים, מילים ובעיקר כאב ועוד כאב ועוד...

כאנשי מקצוע, זה כמעט התחום היחיד שבו אין לאף אחד עניין במקצועיות שלנו, ביכולות התובנה העמוקות שאנחנו יכולים להעניק למטופלים שלנו. אנשים ששכלו אדם קרוב זקוקים רק להכלה אינסופית, לקבלה, לאמפתיה. לכן, על מנת להיות רגישים מספיק בעבודה הזו, אנו חייבים לחיות את האבדנים הפרטיים שלנו, להתמודד עם ההחמצות שלנו ולהיות מסוגלים להרגיש כאב ולא לברוח ממנו.

כיצד נוכל לסייע לאנשים שמתמודדים עם השכול ומצד שני, להעביר תובנות לאלה שרוצים ומבקשים ללוות את אותן משפחות שכולות?

"המסך השקוף החוצץ בינם לבין הסביבה":

בני המשפחה השכולה חשים לפעמים כי הם לא מובנים על ידי הסביבה, שהם גורמים למועקה או לתחושת חוסר נוחות אצל מי שלא חווה את אסונם. חלקם מרגישים שיש מי שמתרחק מהם, כאילו מחשש שידבק במחלה כלשהי, מה שמגביר את תחושת הזרות והבדידות שלהם.

בנוסף, במדינת ישראל פולחן האתוס המשמר מחד את זכר גבורת הנופלים אך מאידך מצפה מבני-המשפחה לקום מהר מאובדנם, להתאושש ולחזור ולתפקד, מקשה עליהם את עיבוד האובדן ותהליך האבל באופן טבעי.

מי שאיבד אדם קרוב מרגיש לפעמים שנוצר כעין "מסך שקוף" בינו לבין סביבתו. בתוך כך מתעצמת תחושת הבדידות שכבר קיימת בסיטואציה הזו. בני משפחה שמתרחקים או שאינם מבינים, חברים שמנסים לעזור אך לא תמיד יודעים איך.

העצות והיחס שניתנים מאנשים סביב

לעיתים גורמות ליותר כעס, תיסכול ועצב של האבלים על משפטים הנאמרים כמו: "תהי/ה חזק/ה", "יהיה בסדר", "טוב שלא סבל "או: "יש לך עוד ילדים שאת/ה צריכ/ה לחיות למענם" ועוד.

כל המשפטים שמתחילים ב"אתם חייבים":

"אתם חייבים למצוא לכם עכשיו פעילויות נוספות", "אתם חייבים ללכת לחוגים", "אתם חייבים למלא את הזמן" או העצות: "אל תישארו בבית לבד", "אסור להישבר", "מקושי תמיד צומחים".

אפילו משפטים או הערות שכוונתם אולי טובה ומנסות לחזק אך הם נחווים כחסרי רגישות וגורמות לתחושה של נתק כמו: " לא הזמנתי אותך, כי כולם זוגות וחשבתי שלא תהני/ה", "יש לך עכשיו הרבה חופש לעשות כל מה שבא לך מבלי להתחשב באף אחד", "אולי כדאי שלא תדברו עליו/ה כל כך הרבה ותתרכזו בדברים הטובים שקורים", ועוד.

הדרך לגיהנום רצופה כוונות טובות

הרבה מהמשפטים הללו נאמרים ממקום של רצון לתמוך אך הם מגלמים בתוכם חוסר הבנה בדרך התמיכה הרצויה. זה שמבקש לתמוך מרגיש איזשהו חוסר אונים וחרדה אל מול הדבר העצום הזה שהוא המוות והאובדן. אולי אנחנו חושבים שאנו לא היינו מסוגלים להתמודד עם כאב כה גדול שמביא איתו השכול. אולי כי תמיד קל יותר לדבר על איזושהי עשייה מאשר לשהות בכאב של האחר כמו גם בשלנו.

אם כן, מהי התמיכה הרצויה?

סיוע לאדם שחווה אובדן ומתמודד עם אבל אינו מצריך ידע מקצועי כלשהו. מספיק שיהיה בן-אדם אנושי, אמפתי, קשוב ומאזין. בדרך כלל המילים הכי רגישות הן המילים הכי פשוטות. התמיכה שהכי עוזרת היא זו הבסיסית והאנושית של לשבת לצד האדם או מולו, להגיש לו יד ו/או חיבוק, לשתוק ביחד או להקשיב. האדם האבל רוצה פשוט שיקשיבו לו, שיהיו אמפתיים, שישהו איתו בכאבו ושיביעו את זה בהבנה, או במבט עין. הם לא רוצים שיתרחקו מהם דווקא עכשיו. הם לא רוצים שיאיצו בהם "כבר לצאת מזה". הם לא רוצים שייעצו להם ויאמרו להם מה לעשות. הם חשבו על כל הדברים הללו כבר לבד.

הם כן זקוקים בשלב מסוים שיציעו להם לצאת, לבלות, להיפגש לקפה, לסרט, להיות בחברה, סתם להיות, שידברו איתם גם על דברים אחרים, על פוליטיקה ובכלל, שיספרו בדיחות ויצחקו בלי לדרוך כל העת על קליפות ביצים לידם. הם רוצים שיבינו שיש להם ימים כאלה וימים אחרים ולפעמים הם יסרבו להצעות אבל כן מצפים שלא יתייאשו מהם.

בני משפחה שכולים אינם רוצים רחמים (למרות שיש אחות שכולה אחת בקבוצה שלי שאומרת שהיא דווקא רוצה שירחמו עליה...) אבל הם כן רוצים חמלה. הם רוצים שיזכרו שהם לא רק אדם שכול אלא גם אדם. הם ממש לא רוצים שיגידו להם להיות חזקים, כי הם מנסים לעשות זאת כל יום מהרגע שפוקחים את עיניהם. הם רוצים שידעו שהם עדיין חיים עם המת בתוכם ואולי לתמיד, ולפעמים הם מרגישים: יותר "חיים" ולפעמים הם מרגישים כמו "מתים בחיים" ואף אחד לא באמת יוכל "להוציא אותם מזה" ולעזור להם "להשלים" עם זה …אבל כן אפשר ללוותם בדרך הזו עם הרבה חום ורגישות, פתיחות והקשבה.

8/5/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) יעקב, 13/5/2016 11:00

יישר כוח על הדברים

(1) שולי, 10/5/2016 12:45

הקשבה האזנה

מסכימה עם כל משפט שנאמר בכתבה זו . צריך עצות רק אם מבקשים בעיקר מה שצריך לתת זה הקשבה והאזנה מלאה. להיות שם , לידם, איתם .

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub