לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סיפור של שכול

סיפור של שכול

יוסי קרקש נהרג במלחמת לבנון השנייה, כשקטיושה התפוצצה בתוך הגדוד שלו, והרגה אותו ו-11 מחבריו.

מאת

למעלה מ-23,000 חיילים נהרגו בהגנה על הארץ מאז הקמת המדינה ב-1948. כמו שמלמד אותנו התלמוד, חייו של כל אחד ואחד מהם נחשבים כעולם מלא. אולם מספרים אינם עושים צדק עם סיפורו של כל חייל וחייל בפני עצמו. זהו סיפורו של אחד הלוחמים ששילמו את המחיר הכבד ביותר, למען עמו ומולדתו.

יוסי קרקש היה אב עובד בתחילת שנות הארבעים לחייו, בכפר גלעדי. את שירותו הסדיר הוא עשה בצנחנים בשנות השמונים. בשנת 2004, ניתנה לו אפשרות לפרוש משירות המילואים, אולם הוא בחר להמשיך. "הוא לא רצה להפסיק לתרום את חלקו בהגנה על עם ישראל", סיפר אחד מבני משפחתו לצוות אש התורה. "ההחלטות האלה באות מהנשמה."

 תמונתו של יוסי מוצבת במקום נפילתו
באתר ההנצחה לשנים עשר החיילים בתל חי.

יוסי פעל מתוך תחושת פטריוטיות – החיים עצמם היו משמעותיים עבורו כל עוד הוא חי בארץ ישראל. הוריו – שנמלטו מהרדיפות במדינות ערב – הגיעו לישראל בשנת 1949. משפחת אמו סבלה מרדיפות אנטישמיות בטוניסיה, וראתה כיצד שורפים את ביתה. משפחת אביו עזבה את פורטוגל בשל האינקוויזיציה, וחיה במשך מאות שנים בטורקיה, היסטוריה שיוסי תמיד זכר.

בתור אב לשתי בנות ואח לארבע אחיותיו, יוסי היה דמות אבהית במשפחתו האוהבת. הוא חש חובה להמשיך לצאת למילואים ובחר להמשיך גם אחרי שמלאו לו 40.

ביולי 2006, החמאס וחיזבאללה התגרו בישראל, וחטפו כמה חיילים. חמאס חטף את גלעד שליט בדרום, והחיזבאללה הרגו וחטפו את גופותיהם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב (אם כי באותו שלב עדיין לא היה ברור שהם נהרגו בתקיפה).

התמונות בתקשורת היו כואבות. שליט היה חייל בן 19. החטיפות הציתו מלחמה בין ישראל לחיזבאללה בשנת 2006, ומהר מאוד ישראל נאלצה לגייס כוחות מילואים. גם יוסי גויס בצו-8. אחיו הצעיר, אשל, שהוצב ליד עזה באותו זמן, אומר שגיוסו הפתאומי של יוסי הדאיג את המשפחה. "אני הייתי בן ה-18 בשירות צבאי סדיר. אני זה שהם היו אמורים לדאוג לו". אבל, כפי שמסביר אשל, פריצתה הפתאומית של המלחמה הכניסה גם אנשי מילואים, אבות, דודים, אנשי משפחה בני שלושים וארבעים לטווח הסכנה.

פגיעה ישירה

היחידה של יוסי הפכה תזכורת כואבת למציאות הזאת, באותו בוקר קיצי בצפון. ב-6 באוגוסט, יחידתו של יוסי חכתה לפקודה לצאת ללבנון. באותו זמן, ירי קטיושות לעבר מטרות אזרחיות היה הנשק העיקרי של החיזבאללה נגד ישראל.

יוסי וחבריו המתינו מוכנים למלחמה. לא היו מקלטים ליחידה שלהם. אשל מסביר ש"בצבא מתרגלים לרקטות, ואחרי כמה זמן חושבים ש'שום דבר לא יכול לקרות לי'." משפחתו של יוסי עדיין לא יודעת למה לא היה שם מקלט, אבל הם מניחים שהחיילים בחרו לא להיכנס למקלטים הצפופים כדי לאפשר הגנה למשפחות.

היחידה בחרה לחנות ליד בית העלמין של תל חי, המפורסם כמקום קבורתו של יוסף טרומפלדור. בית הקברות היה מוקף בחומת לבנים, שלכל הפחות סיפקה הגנה לחיילים מכיוון אחד. הם חשבו שאם רקטה תנחת, היא תוכל להזיק רק מכיוון אחד. חוץ מזה, תל חי מעולם לא נפגעה מקטיושה במשך כל שנות הירי לעבר הגליל.

באותו בוקר, רקטת קטיושה נחתה שם וקטלה 12 חיילים.

שתים עשרה אמהות יהודיות אבדו את בעליהן. עשרות ילדים אבדו את אבותיהם. "תמיד שומעים על חיילים שמתו", סיפר בן משפחתו של יוסי לאש התורה, "אבל לא שומעים על עולמו ההרוס של כל אחד מבני המשפחה סביבם."

בדרך כלל לא שומעים גם על אלה שנשארו בחיים מהיחידה – במקרה זה, שני מילואימניקים שרדו, והם זקוקים עד היום לעזרה פסיכיאטרית, ואינם מסוגלים לעבוד. יוסי, שהיה אחראי על האספקה ליחידה, שלח את אחד מחייליו למשאית כדי להביא את המזון ליחידה שלו. חייל אחר הלך בפקודתו של יוסי להביא מים, וככה חייהם ניצלו. שניהם ראו כיצד הקטיושה פוגעת בחבריהם. אם היא הייתה נופלת כמה רגעים קודם, גם הם היו נהרגים.

גלים

אשתו של יוסי, אורנה, שמעה על הפגיעה אחר הצהריים. היא הבינה שמשהו לא בסדר – היא ניסתה להתקשר ליוסי כמה פעמים אבל לא קבלה תשובה. בסופו של דבר, קצינים נקשו על דלתה. והיא קיבלה מהם את הבשורה.

משפחתו של יוסי מספרת: "אתה לא יודע איך להגיב במצב כזה. אתה פשוט לא יודע מה לעשות." אחיינו שמע את הבשורה אחרי שחגג ברית מילה באותו בוקר. היו לו אורחים מחוץ לעיר שהגיעו לשמחה. "פתאום אמא שלי התחילה לצרוח, והאורחים עזבו מיד. אף אחד לא יודע איך הוא אמור להגיב."

אביו של יוסי חלה מיד אחרי השלושים. הוא התחיל לפתח אלצהיימר, ממנו הוא סבל כל יתר שש שנותיו. אמו של יוסי נותרה בחיים, אולם על פי נכדיה, היא כמעט תמיד עצובה.

בנותיו של יוסי: לינוי וליהי, היו אז בנות 17 ו-11. אורנה האלמנה, נותרה לגדל את שתי בנותיה. אבל היא לא היתה לבד. אורנה קיבלה תמיכה מחברים, בני משפחה ומתנדבים רבים. חגיגת בת המצוה של ליהי תוכננה ונערכה בשנה שאחר כך על ידי חבריו של יוסי מהצבא, ניצולי הפגיעה. היום, הקשר בין המשפחות כל כך חשוב להם, שהם מגיעים יחד לבתי הקברות של בעליהם והוריהם. בכל שנה, ביום הזיכרון, הם נוסעים ברחבי כל המדינה לבתי הקברות בהם נטמנו 12 הגברים למנוחת עולם.

משפחתו של יוסי מתנחמת בידיעה שהוא נהרג בהגנה על עם ישראל. אחותו של יוסי מספרת לאש התורה: "ההורים שלנו היו גיבורים, הם לא נתנו למציאות להפריע להם לממש את החזון שלהם, את הערכים שלהם. הם התחתנו ביום גשם, בבוץ. הם אמרו לנו: 'אתם יכולים להתגבר על הכל'. ובכל פעם בה הם התגברו על קושי הם היו אומרים, 'תודה לא-ל שאנחנו חיים בארץ ישראל."

זאת הגישה שאיתה הם ניסו להתגבר על מותו של יוסי, האח, האב, הדוד, איש הסוד, המדריך ומקור ההשראה שלהם. ביום הזיכרון הזה, לפני שהם יבקרו בקברי חבריו של יוסי ברחבי הארץ, הם יצפינו אל קברו של יוסי בעפולה. יום קשה בלי ספק, אולם הם יכולים למצוא נחמה בגבורתו של האב, הבעל, האח, הדוד והבן שלהם. כמו אלפי חיילים ישראלים, גם הוא נהרג על מנת שהם יוכלו לחיות.

20/4/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) ירושלמית, 5/5/2016 23:52

כל אדם הוא עולם שלם, ואובדנו הוא אובדן של עולם

עבורו, עבור משפחתו וחבריו, ועבור העולם כולו. תודה על הזכות להכיר את יוסי ואת עולמו, ולו במעט, דרך כתבה זו. יהיה זכרו ברוך.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub