לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




האידיאלים והאמונה של חיילי צה

האידיאלים והאמונה של חיילי צה"ל

הרבה דיו נשפך על תופעת ה"פוסט-ציונות", אך הרבה פחות נכתב על אלה שרואים בהגנת העם היושב בציון אידיאל מקודש. שלושה סיפורים על האידיאלים והאמונה של החיילים שלנו.

מאת

יום אחד, במהלך מלחמת לבנון השנייה, פגשתי ברחוב ידידה שבתה בת ה-20 נהרגה בפיגוע. החדשות באותו בוקר דיווחו על עוד ארבעה חיילים הרוגים, וכשראיתי את חברתי החוורתי. "אני מקווה שאף אחד מהבנים שלך לא נמצא בלבנון!" קראתי בדאגה. אין ספק שהמשפחה שלה, שילמה מחיר יקר תמורת זכות היהודים לחיות בארצם.

חברתי כיווצה את גבותיה. "טוב, צבי כבר לקראת שחרור, אבל הבן השני שלי משרת עכשיו. הוא רוצה להצטרף ליחידה קרבית. את יודעת שלפי החוק, בנים למשפחה שאיבדה אחד מילדיה אינם יכולים להצטרף ליחידה קרבית בלי אישור של שני ההורים."

"אז את בטח לא מתכוונת לחתום!" התפרצתי לדבריה.

היא נענעה בראשה. "באמת לא רציתי לחתום. אבל הילדים האלה גדלים על האידיאל של להילחם ולהגן על ישראל. אם לא אניח לו לחיות לפי האידיאלים שלו, הוא לא יסלח לי על זה כל החיים."

"שיכעס!" התחננתי, זוכרת כמה קשה היה להם אחרי האובדן הנורא.

היא נענעה שוב בראשה, הפעם בתנועה החלטית, ודמעות עלו בעיניה. "כבר חתמתי, הבוקר."

מימוש עצמי מול הקרבה עצמית

הרבה דיו נשפך על ה"פוסט ציונות" – דחיית האידיאל של בניית מדינה יהודית בישראל, בעיקר על ידי אנשי האקדמיה והאליטות. הרבה פחות נכתב על אלה, שכמו בנה של חברתי, רואים בהגנת העם היושב בציון אידיאל מקודש.

מה שמבדיל בין הפוסט-ציונים לאידיאליסטים הוא החשיבות שהם מייחסים לערכים של 'מימוש עצמי' לעומת 'הקרבה עצמית למען הכלל'.

על פני השטח, נראה שמה שמבדיל בין הפוסט-ציונים לאידיאליסטים זה פוליטיקה ואידיאולוגיה: שמאל מול ימין, אוניברסליות מול לאומיות. אך למען האמת, ההבדל החריף ביותר הוא החשיבות שהם מייחסים לערכים של 'מימוש עצמי' לעומת 'הקרבה עצמית למען הכלל'. האידיאל היהודי של מסירות נפש מתייחס לוויתור על כל היקר לך. מסירות נפש מתפרסת על טווח נרחב, החל בהקרבה פשוטה (כמו להקדיש מזמנך למען מטרה חשובה) וכלה בהקרבה עצמית מוחלטת (כמו מסירת החיים).

דוגמא מזהירה למסירות נפש אמיתית, היא זו של רב-סרן רועי קליין ז"ל. כזכור, בזמן מלחמת לבנון השנייה, שהתה היחידה שלו בתוך מבנה בלבנון. מחבל חיזבאללה השליך פנימה רימון דרך החלון. רועי ידע שקיימת רק דרך אחת להציל את פיקודיו. הוא זרק את עצמו על הרימון בקריאת 'שמע ישראל', חסם בגופו את הדף הפיצוץ של הרימון, והציל את כל יתר החיילים שבחדר.

מנגד למסירות הנפש, עומדת תרבות ה"קודם כל אני" המערבית, אשר חדרה גם לארצנו; אבל היא לא חדרה לצבא ישראל.

חמש השניות האחרונות

בין חיילי המילואים שנהרגו בלבנון היה סא"ל עמנואל מורנו, בן 35. עמנואל ויחידתו נכנסו ללבנון כדי לעצור הברחה של אמצעי לחימה לחיזבאללה מסוריה ומאירן.

כשרעייתו של עמנואל וילדיו ישבו עליו שבעה, הגיע אליהם קצין שאינו שומר תורה ומצוות, וסיפר להם על שיחה שהייתה לו עם עמנואל, זמן קצר לפני שעלו על המסוק שהוביל אותם לתוך המלחמה.

שני הקצינים ישבו ושוחחו על תרחישים שונים שעלולים להתעורר במשימה שלפניהם, וכיצד יגיבו בכל מקרה. שבועיים קודם לכן, פגע טיל של חיזבאללה במסוק של צה"ל, והרג את חמשת החיילים שהיו בתוכו. וכך סיפר הקצין:

מה תעשה אם חס וחלילה יפגע במסוק שלנו טיל ויישארו לך רק 5 שניות לחיות?

עמנואל שאל אותי, "אתה יודע שאם מטוס בשטח חוטף פגיעה יש בערך 5 שניות להתרסקות, והניסיון מלמד שכמעט אף פעם אין ניצולים. מה אתה עושה בשניות האחרונות שלך, אם חס וחלילה המסוק שלנו ייפגע?"

הוא שאל כל כך ברצינות, ואני עניתי לו, "מקווה לחיות בכל זאת, חושב על הכאב ומקווה שייגמר מהר."

שאלתי אותו מה הוא היה עושה, ועמנואל אמר: "מה שאני אעשה, וזה גם מה שאתה צריך לעשות, זה לומר שמע ישראל."

הסתכלתי עליו ואמרתי, "בסדר, תגיד שמע ישראל, אבל מה יצא לך מזה? בכל מקרה אחרי רגע ההליקופטר יתרסק וכולנו נמות."

אז הוא ענה במילים שמלוות אותי עד עכשיו, ואני מאמין שזה יישאר איתי כל החיים: "אם לאדם נשארות חמש שניות לחיות, ועדיין יש משמעות לחייו ושאיפה למה שאחריהם, זאת אומרת שלחיים יש משמעות. אבל אם אדם לא מבין את חשיבות השניות הללו, כנראה אין משמעות לכל החיים שלו, שהרי החיים הם שלב נוסף בדרך לשלב הבא."

או כפי שמנסח זאת הרב נח וינברג: "אם אין לך דבר ששווה למות עבורו, אין לך דבר ששווה לחיות עבורו."

שליח שמימי

בספרו עם ישראל חי, מביא משה קינן, רב סרן במיל', סיפור מהמלחמה האחרונה שמאפשר לנו להציץ אל מאחורי הקלעים של הצבא.

קרוב לסוף המלחמה, בקרב קשה במיוחד שנערך שלושה קילומטרים בתוך לבנון, נהרגו ארבעה חיילים ישראליים, ולמעלה מ-30 נפצעו. רב סרן משה קינן פיקד על כוח חילוץ של צנחנים, שהחזיר לישראל את ההרוגים והפצועים וחלק מהציוד הרגיש. כשהמבצע הסתיים, הם גילו שהשאירו מאחור הרוג אחד.

זה היה ביום ראשון. הודיעו להם שהפסקת האש עם החיזבאללה תיכנס לתוקף ביום שני בשמונה בבוקר. נשארו להם בקושי 18 שעות לחזור אל שטח הקרב ולהחזיר את חברם שנפל, כמו גם את כלי הנשק החשובים והתחמושת שנותרו מאחור.

הדעות במחלקה היו חלוקות. כמה מהמפקדים חשבו שאין סיבה לחזור לשטח. החיזבאללה רק יושב ומחכה שכוח החילוץ יחזור כדי לירות בו. לא שווה לסכן חיים של חיילים אחרים כדי להציל ציוד וחייל מת אחד. אבל הרוב החזיקו בדעה שחייבים לחזור, לא משנה באיזה מחיר, כדי שאנשי החיזבאללה לא יישבו את הגופה וייקחו לעצמם את הציוד.

בערב התקבלה ההחלטה - חוזרים לשטח.

שלומי הסמג"ד היה סקפטי לגבי המבצע, אבל משה קינן האיץ את קצב ההכנות. הוא דרש וקיבל ציוד מיוחד לראיית לילה, חיילי הנדסה שהוכשרו לנטרל מוקשים, וכלב גישוש שיאתר את הגופה בקלות ובמהירות, משום שהמשימה תהיה תחת אש חיזבאללה.

מאוחר באותו לילה, קצת לפני שיצאו לדרך, התכנסו החיילים לתדרוך. משה הסביר שמטרת המבצע היא להביא את החייל ההרוג לקבר ישראל. "על חשיבות המבצע לא היה צריך לדבר," מספר משה. "יכולתי לראות איך עיניהם של החיילים נוצצות באמונה."

הוא סיכם את התדרוך: "אנחנו הולכים להביא חבר לקבר ישראל. הנשמה הטהורה והנצחית שלו רואה ויודעת את מסירות הנפש שלכם. אנחנו, עם ישראל, לא מפחדים מהחיזבאללה. הם בדיוק כמו עמלק, שנלחמו עם בני ישראל אחרי יציאת מצרים..." משה המשיך וסיפר כיצד הוביל משה רבנו את צבא ישראל לניצחון. הוא ישב על הגבעה בשדה הקרב, וכאשר הרים את ידיו כלפי שמים, עם ישראל גבר. כשהוריד אותה, גבר האויב.

ספקן אחד מהמחלקה שאל איך יכלו ידיו של משה לקבוע את תוצאות המלחמה. משה הסביר שמשה רבנו סימן לחיילים: "הביטו למעלה אל אלוה-ים! הקרב הגשמי חשוב, אבל כדי לנצח בקרב צריכים לשעבד את הלב לאבינו שבשמים. כשישראל נושאים עיניהם למעלה ומוסרים את לבם לאביהם שבשמים, הם מנצחים. בעזרת ה', אנחנו נצא וננצח."

כשהם התחילו לנוע, הודיעו להם שאנשי החיזבאללה איתרו את השטח המדויק שאליו הם יוצאים, ולכן לא יוכלו לקחת איתם את הכלב. גם נביחה בודדת עלולה לחשוף את נוכחותם.

בגדר הגבול, בירך משה את חייליו בברכת הכהנים. "אני לא כהן", סיפר משה, "אבל הרגשתי כזאת אהבה עזה לחיילים האלה. באמת הרגשתי כאילו אני מברך את הבנים שלי בליל שבת. לא חשבתי על המשפחה שלי. אסור לחשוב במלחמה על המשפחה שלך. בשבילי, החיילים היו הילדים שלי..."

משה עצר רגע, הרים את עיניו ונשא תפילה מעומק ליבו: "ריבונו של עולם, בבקשה תוכיח לכל החיילים במחלקה שאתה אוהב אותנו. תודה."

ברגע שנכנסו לתוך שטח לבנון, הבחין משה מזווית עינו במשהו שחוצה את דרכו. זה היה חתול קטן ואפור, שהחל להתחכך ברגליו, למרות ניסיונותיו של משה לסלק אותו בבעיטות. החתול המשיך ללוות אותם כשהם מעמיקים אל תוך לבנון.

אחרי שעה של הליכה, דיווח התצפיתן על שתי צלליות במזרח. החיילים נשכבו על הקרקע וכיוונו את הנשק לעבר המחבלים. משה עמד לפתוח באש כשהחתול קפץ לצידו, מחכך בו את זנבו. משה נרתע ואיבד לרגע את הריכוז. עד שחזר לעצמו כעבור רגע והתכונן שוב לירות, זוהו שתי הצלליות כחיילים ישראלים!

החתול ליווה אותם בשלושת הקילומטרים שנותרו עד ליעד – אותה גבעה שעליה נחה, אי שם בחשיכה, גופת החייל היהודי. אש חיזבאללה הומטרה על כל השטח. אפשר היה להריח את ריח המלחמה שעולה מהגבעה ולהבחין במרגמות הנטושות שנצצו לאור הירח.

שלומי, שפיקד על הכוח, שלח אנשים לאסוף את הציוד; אַחַר קרא לכוח החילוץ של משה לסרוק במהירות את הגבעה ולאתר את הגופה. בדיוק אז, נחתה פצצת חיזבאללה ליד הגבעה. בלי להירתע, טיפסו שלושת החיילים הנחושים על הגבעה, זה לצד זה, והחלו סורקים אותה בקפידה.

בשלב כלשהו קרא אחד מהם, "נראה לי שמצאתי משהו!" הם עצרו וראו את החתול עומד ליד קסדה ישראלית. משה לחש, "כנראה כאן בדיוק הוא נפל". הם התחילו לסרוק את הקרקע בידיהם, אבל כל מה שמצאו היה שרידי רימונים ורסיסים מהקרב. ואז ראה משה שוב את החתול.

החתול עמד ליד החייל שחיפשנו.

"פתאום, במרחק שני מטר, ראינו שהחתול מנסה לגרור משהו. התקרבנו וראינו שהחתול עומד ליד החייל שאנחנו מחפשים."

הם העבירו את הגופה לתחתית הגבעה ופנו דרומה. בדרכם חזרה העביר משה קריאה בקשר: "הולך איתנו חתול קטן שעזר לנו למצוא את מה שחיפשנו. אל תגרשו אותו." אבל, כאשר הפנה שוב את מבטו לאחור, גילה שהחתול נעלם.

בדרך חזרה אל הגבול, כרע אחד החיילים ליד משה ולחש לו, "ראית? הצבא לא יכול לעזור לנו עם כלב גישוש, אז א-לוהים שלח לנו חתול גישוש."

11/5/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) אסנת, 23/4/2013 11:50

חזק!!!!!

אין יותר מילה משמעותית חוץ מהמילה שבכותרת

(1) אנונימי, 18/5/2008 05:00

תיקון טעות

עמנואל מורנו הי"ד לא היה חייל מילואים אלא בקבע במשך 17 שנה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub