לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




משני צידי המתרס

משני צידי המתרס

אני - כ"אם לחיילים" ול"מתנחלים" - מוצאת עצמי מוצבת באמצע, מושיטה אצבעות בגדר, ולא יודעת את נפשי מרוב בלבול וסערת-רגשות.

מאת גילה עמית-דוארי

 

אלו דברים שכתבתי ביום חמישי,20.7.05, עת חזרתי ב-3 לפנות בקר נסערת ומותשת מכפר-מיימון. זהו תיאור הוויה ארצישראלית עכשווית על כל מורכבותה, כאביה, סיבוכיה, כשאני - כ"אם לחיילים" ול"מתנחלים" - מוצאת עצמי מוצבת באמצע, מושיטה אצבעות בגדר, ולא יודעת את נפשי מרוב בלבול וסערת-רגשות אמביוולנטית, חצויה ומורכבת כל-כך.

 

אמש נסעתי מביתי בגליל
לבקר את ילדי ואת בני-עמי בכפר-מיימון.
בדרכי עפר ושדות, מול ירח עגול ונדיב, הגעתי עם ערב.
נפשי היתה נסערת מאד!

שני חיילים קרביים יש לי ושניהם מהצד השני של הגדר.
ממולם, בין ההמונים, נמצאים עוד שניים מילדי (+ הנכד בן השנה)
שבאו להזדהות עם קבוצת ההשתייכות שלהם.

הבאתי איתי את בתי החמישית
כדי לפגוש את ארבעת אחיה -
משני צידי המתרס!

האווירה הוודסטוקית, האוויר החם - תרתי-משמע
והאמונה האדירה הפורצת בריקודים,שירה,עוגות,
אחוות-משפחות ומנייני תפילה אינסופיים...
גרמו לנו להתעלות-הנפש, לרוממות הרוח.

בידיעה שבמרחק שעה מכאן מתחרים במכביה, שותים בפאבים
מתרווחים מול המזגן והטלוויזיה ומקטרים על המשוגעים הללו...
היתה זו חוויה מעולם אחר, עולם של פעם,
בו שום קושי פיזי לא מונע להגשים את אמונתך בצדקת הדרך.

אך עם כל ההתרגשות, יצא ליבי אל בני הלוחמים,
שאומנו למשימות שונות לחלוטין להגנה על עם ישראל.
הניידים לא הגיבו, ועל-אף שחיפשתי מחט בערימה של עשרות אלפי לובשי מדים של צה"ל, בסוף עלה בידינו לאתר אחד מהם.

כבר שלושה ימים שהוא מוצב שם עם פיקודיו,
בתוך העפר,מול האלפים.
בשבת היתה כוננות לקראת הכניסה לעזה,
כך שמזמן לא ראה את הבית על כל משמעותיו!
פניו העייפות,
עיניו העצובות עם הפליאה הגדולה:
מה אתם עושים פה? תחזרו הביתה -
עדיין מרצדים מול עיני וטורדים מנוחתי.

מולו הרגשתי איך יוצא לי האוויר מהבלון הגדול.
חייליו שואלים - תישארו פה גם לשבת?
כי אנחנו פשוט רוצים ללכת כבר הביתה!
לא רוצים "לסגור 21".

הבלבול וחוסר ההבנה
התמימות הזו, מול בני וחבריו,
הידיים הנשלחות דרך חורי הגדר,
חוסר האפשרות לחבקו וללטפו,
כי גדר גבוהה ואיומה מפרידה
בין אמא לבניה,
בין אחות לאחיה,
והאצבעות נאחזות מבעד לגדר...

ומהצד השני, מעבר לגדר המגדירה את שני המחנות זה נגד זה -
נמצאים החברים מהישיבה התיכונית
ומהמכינה הקדם-צבאית, החברים הכי טובים,
מורים ורבנים שליוו את התבגרותם ולבטיהם,
וגיבשו עבורם דרך ישרה והגונה להתנהל על-פיה
ולגבש זהות ישראלית-יהודית,
נקייה מחומרנות ואינטרסים .

מי האויב פה? מי נגד מי?

כולנו כאן, משני צידי המתרס - חברים ומכרים ואחים - כפשוטו!

אולי בימי הקיץ הלחים וקודחים הללו
הגדרות הזהות משתנות?
הגדרת מהותו של המתרס - מתחלפת?

חמש שעות חוויתי בכפר-מיימון,
חוויה מלכדת ומעצימה,
ויחד עם זאת -
את עיניו של בני הלוחם מולם -
אינני יכולה למחוק!

היו שם מראות סוריאליסטיים לחלוטין!
לכל צד שהבטת - ראית תמונה ששווה סרט שלם.
והדיבור החברי-אינטימי ממש של שני הצדדים
כשבינהם מוצבת הגדר הזאת -
שיחות נפש, צחוקים, חתונות נולדו שם,
פתיחה למקומות אחרים לגמרי...

משני צידי המתרס, איזה מתרס,
זו רק גדר דמיונית...
את אחי אנוכי מבקש...
המפגש הנדיר, המדהים הזה - זר לא יבין,
אנשים אחים אנחנו, רק רצינו להיפגש,
גם הדרך הזו נראית פתאום מציאותית!

6/8/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) ג.ש., 4/12/2006 07:24

זה לא אנחנו... זה הם...

הייתי בכפר מיימון.
הזדהות - עם הכאב, הייאוש, הבגידה, והפרת ההבטחות.
ידעתי מראש גם מה תהיה התוצאה.
אנחנו אשמים - עם מקסים, נהדר, בעל ערכים - אבל...
לא יודע לבחור מנהיגים.
(ואולי נגמר המלאי - עיין ערך המלחמה האחרונה (?)).

נ.ב.
נדמה לי שאנחנו מכירים...

(9) נחום משריד, 13/8/2005 22:57

כל כך כאבתי...ורחמתי

כן, מילים שנוגעות גילה..כל כך קשה..
שנים יקח לו לדור אחד לכפר וקרוע על מאכלי הבוסר שאכלו אבותיו - באמונה ובתחושות - אך תחת מעטה שיקרי, מתלהם חוסר רצון להתבוננן במציאות, התעלמות ובעיקר ובעיקר - תחת ובחסות הכח, הנשק והלהיות בצד המנצח והשולט.
איך לא תבוש אם בישראל ולא תשיל נעליה כנגד עוול ועושק !!! איך תהיה אם יהודיה כאם בחבר עמי האמהות שצרות עיניה, אמונתה המעוותת ועולמה הצר והאלוהי, הכשילוהה כאם היוניברסאלית ????
אינך ואינך יכולה להיות אם יהודיה, כי את אשר הנחלת לבנייך....בשקר הנחלת וידעת ושמעת שיש עולמות אחרים, שונים וייתכן שצודקים אולי יותר...אך לא נתנ ולא הרשית להם לדעת ולבחור - כן בחירה חופשית כמו שאם מאמינה שכך צריך ובעצם חסימת המציאות - או שיקוף עמדותייך, דחפת אותם לשם...כן לשני עברי המתרס !!! כי לא השכלת להבין מה הוא החופש לבחור, ומה היא באמת תחושת אם...כנגד אבן וסיפור בן אלפיים שנות....
ועוד ידי נטויה, כי שיקפת לי תמונה מדעזעת...אך היא מגיעה מהסוף...לא ספרת את הבראשית - אם אבסורדים...גם לי קשה וגם כן, לכל מטבע יש שני צדדים וגם אב זועק ובוכה.......
כמעט ועוד מעט קט...והפסדנו מדינה וביום חשבון הנפש....השילי נעלייך בפניו.
אקבלך כאחות, כי אכן אם כואבת את והלוואי ואוכל לפתוח בפנייך - ולו פעם אחת והכיר לך עוד אמהות.....

(8) יעל, 12/8/2005 01:47

תגובה ליעל [מספר 7] מיעל [מספר 6]

אם את מאמינה במה שאת כותבת הרי שב-48 כבשנו את רוב המדינה. היא היתה מאוכלסת בערבים ויהודים. האם גם אז תוכלי להגיד שאחרי שכבשנו ידענו שהיא תוחזר? האם אפשר לתת מדינה שלימה על סמך המילים האלה שלך? איפה בכלל יש גבול ל"להחזיר". ? או שמא אנחנו צריכים להחזיר הכל? אם יהודי אינו מאמין שהארץ הזו היא שלנו מכח ההבטחה האלוקית: "לך אתן את הארץ הזאת, לך ולזרעך." בתנ"כ [שבו גם הגויים מאמינים] ישנם אינספור הבטחות שנתן הקב"ה לעמו ישראל. ולא רק הבטחות. חלקים גדולים נקנו בכסף טבין ותקילין. אם קשה לך לקבל זאת אז מה מחזיק אותך כאן בכלל? ישנם עוד ארצות בתבל - אפשר פשוט לבחור אחת ולעזוב.
אכן דמוקרטיה היא צורת שלטון שבה אנו חיים אבל לא כל הליך שהתקבל כאן התקבל בצורה דמוקרטית. אם דמוקרטיה אז עד הסוף. אי אפשר להתעלם מכל כך הרבה אנשים שמסרבים לכל ענין ההנתקות. אני הייתי בעצרת בירושלים - בכותל. עשרות אלפי אנשים גדשו את הכותל והרחובות הסמוכים אליו. האם דמוקרטיה פירושה "לצפצף עליהם"? מדוע לא עשו משאל עם? כי פחדו מהדמוקרטיה שתאמר ל א להינתקות. זה אינו שלטון דמוקרטי. הוא רק במסווה דמוקרטי. ההתנהלות שלו היא דיקטטורית. ועוד דבר: חלק מהליך דמוקרטי הוא גם להתנגד להחלטות דמוקרטיות . או שמא נראה לך שכל החלטה היא חקוקה בסלע.
ולשאלך הנוקבת: אם את שואלת את השאלה באופן כזה צר אז אענה לך : לא. אבל זה לא ממש ככה. אם לא ישבו בעזה ויעזבו את גוש קטיף הירי הערבי יגיע לשדרות. אוי. התבלבלתי. הוא כ ב ר בשדרות. אז הוא יגיע לאשקלון. ואם ניתן במתנה את אשקלון הירי יגיע לתל אביב. אותה עיר ללא הפסקה שהחיים בה מתנהלים כאילו היא לונדון ואין דאגות בעולם.
הערבים מעולם מ ע ו ל ם לא אמרו שהם יפסיקו את המאבק ברגע שניתן במתנה את גוש קטיף. תציצי פעם בדיסקים המחולקים על ידי אנשי יש"ע ותגלי שיש שם הקלטות שלמות מהטלויזיה הפלשתינאית. ובהקלטות הללו, הנוער הערבי יחד עם מנהיגיו אומר בקול גדול וללא בושה שכל הארץ הזו היא שלהם והם יקחו אותה בכח הזרוע. השאלה היא האם את מוכנה שמישהו ימות בשביל שנמשיך לחיות בארץ הזו? אולי לא נרגיז אף אחד ונעבור לאוגנדה?
אדמה שווה חיים. ואם זה לא נשמע לך תחזרי לתמונות ההיסטוריה הלא רחוקה של השואה. שם לא היתה ליהודים אדמה משלהם וגירשו אותם מכל מקום.
אני לא כועסת עלייך . אני עצובה וכואבת שזו דעתך.

(7) יעל, 10/8/2005 09:18

כן, אז מה?

בסדר, זה מאד מרגש ואמא שבניה משני הצדדים, רגשותיה מובנים. אבל זו דמוקרטיה, וכולנו ידענו כשהלכנו לעזה שיום אחד היא ולי תוחזר, ולא!!! זו לא אדמתנו תרתי משמע. אנחנו לקחנו את זה במלחמה!!! אל תשכחו. להיות ביחד אומר להקשיב לממשלה שאותה בחרנו בתהליך דמוקרטי. דמוקרטיה זה לא משהו שאנחנו בוחרים כשנוח לנו ודוחים כשלא. דמוקרטיה אומרת שלפעמים מחליטים בשבילנו החלטות שאנחנו לא אוהבים. ידענו תמיד שעזה תוחזר יום אחד כי היא "לא שלנו" והלכנו אליה בכל זאת, כל אחד מתוך המניעים האישיים שלו - פרטיים או פוליטים. מה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו הוא- האם אני מוכנה שבני שלי או בעלי או אחי ימותו כדי שישראלים ימשיכו לשבת בעזה???

(6) יעל, 9/8/2005 13:21

יש מנהיגים..

שמשכילים ללכד את העם. ויש מנהיגים המפלגים את העם. יוצרים חייץ. והתקשורת עוזרת להם. אחינו מהשמאל - אל תתפתו למראה עיניים של עריכה טלוויזיונית. תתרשמו מהקשר האישי. אל תתחפרו בבתיכם בשעה קשה זו , צאו ודברו עם "הכתומים".

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub