לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היום שבו הפכתי לציונית

היום שבו הפכתי לציונית

17 בפברואר שנת 1977. מישהו זוכר מה היה באותו יום?

מאת

שום דבר לא מובן מאליו.

סיפור קצר ליום העצמאות. סיפור אמיתי. 

אני אוהבת לספר סיפורים. הילדים שלי אומרים שלאמא יש סיפור לכל דבר.

זה נכון. כל מה שאני מספרת זה מה שקרה לי בחיים.

והיום אני רוצה לספר איך נודע לי שאני יהודיה ושקיימת מדינה כזאת מדינת ישראל.

אני גדלתי ברוסיה בעיר שנקראת ניג׳ני נובגורוד, בעבר גורקי. עיר בינונית בקנה מידה של רוסיה, בערך 1.5 מיליון תושבים ובזמנו עם המון יהודים. היום רובם בישראל או אמריקה, אבל אז כולנו היינו שם.

אני קראתי הרבה סיפורים על ילדים יהודים שידעו שהם יהודים דרך הרחוב והצקות של ילדים אחרים.

אצלי זה היה אחרת. אני אפילו יודעת את היום הזה במדויק. 17 בפברואר שנת 1977.

מישהו זוכר מה היה באותו יום? בלי לבדוק באינטרנט או להציץ מה כתוב למטה?

אז אני אזכיר לכם. באותו יום, ב17 בפברואר שנת 1977 היה משחק כדורסל מכבי תל אביב נגד צסק״א מוסקבה.

אני הייתי אז בכיתה א'. אני, הורים שלי וסבתא גרנו בדירה קטנה של שני חדרים (לא סלון ושני חדרים, פשוט שני חדרים קטנים). סבתא לבד בחדר ואני והורים בחדר שני. מה שהיה מיוחד אצלנו זה שהיה לנו טלוויזיה, מה שלא היה אצל אף אחד בשכונה שלנו.

'בתמונה אני בכיתה א

אז באותו יום, מאוחר בלילה, ההורים ראו משחק כדורסל, מה שהם לא עשו אף פעם! ולא רק זה, הם הושיבו אותי לראות איתם! לא הבנתי מה קורה. ואז אמא התחילה להסביר.

את יודעת, אמרה אמא, שאנחנו מעודדים את הקבוצה בצהוב ורוצים שהם ינצחו. זה היה שוק ראשון.

איך? אנחנו לא בעד הרוסים? למה? ואז אמא המשיכה- אלה, בצהוב- הם שלנו. זה בלבל אותי עוד יותר.

מי שלנו? לא רוסים? לא, הסבירה אמא, זאת קבוצה מישראל ואנחנו מעודדים אותם כי הם יהודים ואנחנו יהודים. וככה, לאט לאט, אמא המשיכה לספר. היא סיפרה לי שהמדינה שלנו זאת ארץ ישראל ושהחלום שלהם ושל הרבה יהודים אחרים הוא לעלות לישראל. היא הסבירה הכל בכזאת גאווה והתרגשות שהבנתי כמה זה חשוב לה. עד סוף המשחק נולדה ציונית שרופה, מי שאני עד היום. אי אפשר לתאר את השמחה כאשר מכבי זכו במשחק. בקושי ישנתי באותו לילה. הייתי חייבת לחלוק את זה עם מישהו. מה שאמא שכחה להגיד לי, זה שאסור לדבר על זה עם ״לא שלנו״.

למחרת בבית ספר חיפשתי עם מי לחלוק את ההתרגשות. לאכזבתי, אף אחד לא ראה אתמול משחק בלילה, כולם ישנו. אז אני שיניתי את האסטרטגיה והתחלתי לשאול: אתם יודעים שאתמול היה משחק ישראל נגד רוסיה? לו הייתם רואים: את מי הייתם מעודדים? רוסיה? ואני - ישראל! הם היו מופתעים, אבל לא מספיק בשביל להמשיך את השיחה. ככה עבר היום. בסוף היום מורה ביקשה ממני להישאר.

כאשר כל הילדים הלכו, היא אמרה לי בשקט עם מבט שהפחיד אותי: פרידמן, אל תשכחי שאת יהודיה, אסור לך לדבר!

מאותו יום התחילו לי חיים כפולים. בחוץ- כמו כולם, בבית ובלב- יהודיה גאה עם חלום גדול.

זכיתי שהוא התגשם.

2/5/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) רמי, 2/7/2017 15:03

מרגש

בהמתנה לטיפול שיניים אצל ד"ר לובה נתקלתי בסיפור הזה... מאוד התרגשתי לקרוא על המקרה שנראה כאילו לקוח מאיזה עבר רחוק של ההיסטוריה היהודית ...אבל הוא ממש פה בדור שלו ממש בתקופתינו אנו... אז גם זכיתי לטיפול שורש איכותי מרופאה מקצועית ומקסימה, וגם זכיתי להכיר צד אחר, אנושי, מעניין, של הרופאה היהודיה ... הסיפור של העם שלנו !!!

(3) רחלי, 6/5/2017 21:18

לובה היקרה, תודה על השיתוף!

התרגשתי מאוד, כל כך אמיתי ומתוך הלב, יהי רצון שתמיד תהיי מאושרת עם משפחתך בארץ ישראל! אינני יודעת היכן הורייך היום, אך הם בוודאי רווים ממך נחת בכל מקום שבו הם נמצאים.

(2) שי, 4/5/2017 13:36

יפה ומרגש

(1) דינה פלפל, 4/5/2017 10:11

מה השתנה במהלך שבעים השנים האחרונות

זה לא ברור מאליו. כלומר זה שיש לנו מדינה ואפילו מאד מאד חזקה זאת לא עובדה שהיא ברורה מאליה וצריך לשמור עליה מפני כל כך הרבה אויבים שרוצים להשמיד אותה. אין מדינה בעולם, חוץ ממדינת ישראל, שאויבים שלה אומרים בגלוי שהם רוצים פשוט להשמיד אותה ואף אחד לא מתרשם יותר מדי. כלומר, ככל שתלוי בעולם ה"חופשי" הגדול, כן זה שמאד מתרשם כשחייל הורג מחבל, אפשר להשמיד את מדינת ישראל. נזכור את זה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub