לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




יהודיה מהמערב ברוסיה

יהודיה מהמערב ברוסיה

בכל יהודי קיים קול קטן שאומר לו: "אתה יהודי". אני הייתי צריכה להרחיק עד למוסקבה הרחוקה כדי לשמוע את שלי.

מאת

היה זה חודש פברואר 1989, במוסקבה. המלחמה הקרה הסתיימה, וכדי להוכיח זאת, נשלחתי עם למעלה ממאה סטודנטים נוספים מהמערב, לברית המועצות.

ב"בית ספר מוסקבה 15", ניצבו מאות תלמידים רוסיים בטורים לאורך הפרוזדור, כדי להריע לנו עם הגעתנו. הם צעקו כאילו שג'ון לנון קם לתחייה והחיפושיות הגיעו למוסקבה.

בשבילם, היינו כוכבים. היינו מערביים אמיתיים.

וזאת הייתה רק ההתחלה.

בוקר אחד גילינו, חבריי ואני, שבשעות אחר הצהריים נועדה לנו פגישה רשמית עם מ"מ המזכיר הכללי של ברית המועצות. באותו ערב נעתקה נשימתי, כשראיתי את עצמי יושבת בקרמלין, במהדורת הערב של "הסובייט". זמן קצר אחר כך, הביא לי ידיד עותק של העיתון הלאומי היומי. שוב נעתקה נשימתי כשראיתי שתי תמונות גדולות בעמוד השער: אחת של הדגל האמריקאי והרוסי זה לצד זה, והשנייה שלי - הסטודנטית האמריקאית שראשה מורם בחיוך, לצד תלמיד רוסי מבית ספר מוסקבה 15.

מעמדי החדש כסלבריטאית היה מרגש; אבל השיא, בחודש שבו שהיתי במוסקבה, היה השהות שלי עם המשפחה הרוסית המארחת. אדון וגברת חומשב, ההורים המארחים שלי, היו מהנדסים פטריוטים וטובי לב עם בת אחת בשם סווטה, בוגרת בית ספר מוסקבה 15.

אני עדיין זוכרת את עצמי יושבת עם אדון חומשב ועמלה להבין, בהדרכתו, את שירתו הבלתי-מובנת של פושקין ("רק ככה תוכלי ללמוד רוסית ראויה"), או יושבת לפטפט עם כל החומשבים מדי ערב, תוך צפייה בחדשות הערב הסובייטיות. אני גם זוכרת טיולים לפני השינה עם גברת חומשב וסווטה, לראות למשל את הכנסייה האורתודוכסית הקרובה, שנראתה לא-מהעולם-הזה כשקרנה יותר מהירח בלילה החשוך. אני זוכרת שחשבתי שמימיי לא ראיתי דבר יותר יפה מזה.

גברת חומשב עשתה דבר שברוסיה הסובייטית היה שווה ערך לגילוי זהב – היא השיגה בשר חזיר

הכל התנהל כשורה עד ללילה אחד, בערך באמצע שהותי במוסקבה. הערב התחיל כרגיל. עברתי את השיעור בפושקין עם מר חומשב והקשבתי לכמה שירים חורקניים עם סווטה, בטייפ המזרח-גרמני היקר שלה. ואז, כרגיל, קראה לנו גברת חומשב לארוחת הערב. ישבתי ליד השולחן והבחנתי שגברת חומשב, בדרך כלל אישה עגמומית ושקטה, נראתה שונה מהרגיל. היא נראתה נרגשת ממש.

"לא תאמיני," אמרה לי גברת חומשב, "אתמול יצאתי מהעבודה מוקדם, והלכתי לחנות וחיכיתי בתור עד שהחשיך כדי שאוכל להשיג עבורך פינוק מיוחד!"

גברת חומשב הניחה לפניי צלחת אוכל.

סווטה נדהמה. "אמא, איפה השגת את זה? אני לא מאמינה!"

גברת חומשב עשתה משהו שברוסיה הסובייטית היה שווה ערך לגילוי זהב.

היא מצאה בשר חזיר.

עכשיו, היא הבחינה שאני שותקת. "את לא אוהבת חזיר, משהו לא בסדר?"

"אני... בדרך כלל לא אוכלת חזיר... אני... אני... יהודייה..." חיוכה של גברת חומשב התהפך. הבטתי אל תוך עיניה הנבוכות וידעתי שאני לא יכולה לאכזב אותה, "...אבל זה בסדר, אני אוכל את זה!" מיהרתי להצהיר.

אז אכלתי את תפוחי האדמה שלי בנגיסות קטנות, ואז חתכתי את הבשר לחתיכות זעירות. הזזתי אותו בצלחת מצד לצד. נעצתי בתוכו את המזלג, אבל לא הייתי מסוגלת להרים אותו לפה. פשוט לא הייתי מסוגלת.

אני מקווה שגברת חומשב הצליחה לסלוח לי. זאת לא הייתה אשמתה. היא חשבה בתום לב שהאורחת שלה היא אזרחית רגילה מהמערב.

וגם אני. עד לאותו לילה, שבשר החזיר נח על הצלחת שלי כאילו שהדביקו אותו לשם.

מעולם לא שמרתי מי-יודע-מה על כשרות. בבית היינו צמחוניים, אבל בחוץ הייתי זוללת שרימפס, צ'יזבורגרים ואפילו אכלתי סנדוויצ'ים עם בשר ממקור לא ידוע בתוספת חסה ועגבנייה. חזיר? זה כבר היה משהו אחר.

זה היה משהו אחר כי אני הייתי יהודייה. לא יהודייה רצינית במיוחד או מאמינה או מלומדת, אבל יהודייה בכל אופן.

ואכילת חזיר הייתה משהו שיהודים לא עושים.

לכל היהודים יש קול פנימי שקט וקטן שאומר, "אני יהודי". יש יהודים, שהקול בתוכם כל כך שקט וכל כך קטן, ש-364 ימים בשנה הם לא שומעים אותו.

ביום כיפור אנחנו מקשיבים לקול השקט והקטן שבכל אחד מאיתנו, אשר מזכיר לנו "אני יהודי"

אבל יום כיפור הוא היום שבו הקול שבתוכנו מפסיק ללחוש, ומתחיל לדבר. הוא מפסיק להיות שקט, וצועק לכל אחד מאיתנו לשים לב.

בתי ספר, מקומות עבודה, מסעדות וסופרמרקטים מתרוקנים, ובתי הכנסת מתמלאים עד אפס מקום. אנחנו לא אוכלים. אנחנו לא שותים. אנחנו לא קונים. אנחנו לא עובדים.

ביום כיפור אנחנו רק מתפללים ומקשיבים לקול השקט והקטן שבכל אחד מאיתנו, אשר מזכיר לנו "אני יהודי".

משום שהקול הזה הוא החלק הקדוש ביותר בנו. זהו החלק בתוכנו שמחבר אותנו לאלוקים, ולא משנה כמה אנחנו מרגישים מנותקים במשך יתר השנה. זה החלק בנו שמזכיר לנו מי אנחנו באמת.

4/10/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יהודי פשוט, 5/10/2008 14:08

קנאה להקב''ה

לכבוד כותבת המאמר,
נהניתי לקרוא על מידת הקנאות שלך להקב''ה.
ויותר נהניתי ממה שהמאמר שלך הזכיר לי - את קנאותם של יהודים להקב''ה, יהודים שלא נהוג למצוא אותם ברחבי מאה שערים, וזאת בלשון המעטה.
דוגמא טובה לכך נתנו לנו יהודים ''חילוניים'' למהדרין שבמהדרין, שבארוע מסוים הנוגד את יסודות היהדות, הובא פסל שור צבוע בזהב, וזה גרם לאותם ''חילוניים'' שיתנהגו ממש כמו קנאי העדה החרדית.
מכאן אפשר ללמוד שכל יהודי קנאי להקב''ה, כל אחד לפי כוחו, בזמן במקום ובסיטואציה המתאימים, וקנאותם של יהודים ''חילוניים'' יכולה להאפיל בקלות על קנאותם של הקיצוניים שבעדה החרדית, בהתייחס לרקע של מעשה הקנאות.
ואת הקנאות הזו מבקש מאיתנו הקב''ה, שוב, כל אחד לפי כוחו.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub