לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לדעת לסלוח...

לדעת לסלוח...

על המאבק המתלווה לבקשת הסליחה – והשחרור שבא בעקבותיה.

מאת

זו לא הייתה הפגנה! בכרזות דובר על מסיבת "מלווה מלכה" – מוצאי שבת מוזיקלי של תזמורת הכליזמרים של בעלי ובמעגלי ריקוד. נכון, המיקום שנבחר היה במרחק של רחוב אחד ללא מוצא מהאוריינט האוס, מטה אש"ף במזרח ירושלים. נכון, שהמטרה אכן הייתה להפגין את נוכחותו של הישוב היהודי במזרח ירושלים. נכון, לעיתים באזור זה היו הפגנות המוניות בהן היו עימותים עם המשטרה. אך הפעם זו לא הייתה הפגנה. לא היו שם שלטים ולא נשאו נאומים. במקום הורגשה יותר אווירה של שמחה משפחתית, ונכחו בו גם ילדים וקשישים. שמחתי לבוא ולשמוע את בעלי מנגן.

כשהלהקה חיכתה על הבמה המאולתרת, לגנרטור שיתחיל לפעול, הציבו המארגנים את הרמקולים על עמודים גבוהים מסביב לקהל. אנשים מהקהל פטפטו עם אנשי יחידה של שוטרי מג"ב. לתומנו הנחנו שהם הוצבו שם כדי לשמור על הפרדה בינינו לבין הערבים שוכני המקום.

הלהקה התחילה לנגן, מנגינה חסידית קצבית. במרכז נוצר מעגל של גברים שהחלו לרקוד יחד. לפתע פתאום, התפרצו שוטרי מג"ב לתוך הקהל, מניפים אלות וחובטים בכל מי שעמד בדרכם. בתוך כל הזעקות שמסביב, הם ניתקו את הגנרטור. המוזיקה נפסקה באמצע.

מספר שוטרים קפצו לבמה, וחטפו את הקלרינטים והגיטרות מידי הנגנים. חיילים אחרים החלו להסיר את הרמקולים. ממקומי שליד הבמה הבחנתי למרבה האימה, באדם מבוגר שעמד מתחת לאחד הרמקולים. צעקתי לו שייזהר, אך הוא לא יכול היה לשמוע אותי מעבר לכל הצרחות והצעקות. רצתי לעברו, אבל סוס ענק חסם את דרכי. חזרתי בבהלה למקומי שליד הבמה, שכעת הייתה מוקפת בשוטרי מג"ב, כדי למנוע מהנגנים לברוח.

בעברי, בשנות השישים, השתתפתי בארה"ב בהפגנות נגד מלחמת ויטנאם, אך מעולם לא נתקלתי באלימות משטרתית קשה כל כך – וללא כל הצדקה! מזועזעת, התחלתי לצעוק לעבר השוטרים: "מה אתם עושים? איך יהודים יכולים להתנהג ככה? אתם יהודים, אבל אתם גרועים מהמשטרה האמריקאית!"

שוטר אחד גבוה, כבן ארבעים, שערו קצוץ, צעק עליי: את לא שייכת לכאן. את אמריקאית! תחזרי לאמריקה!

הוא פגע בנקודה הרגישה שלי, הציונות. מעוצבנת, סטרתי לו על פניו.

הוא פגע בנקודה הרגישה שלי, הציונות. מעוצבנת, סטרתי לו על פניו.

הוא הפנה מבט לשוטר שעמד לידו. הם אחזו בזרועותיי ולקחו אותי משם. זה שסטרתי לו נעץ את ציפורניו בזרועי בכוח כה רב, שחודש לאחר מכן עוד העידו חמש חבורות על האלימות שהפעיל כלפי. הם גררו אותי כעשרים מטרים למכונית משטרה ואז השליכו אותי פנימה בגסות, קרעו את חצאיתי וגרמו לפצע באורך של 4.5 ס"מ בברכי.

התביעה

בתחנת המשטרה שאל אותי השוטר מה קרה. סיפרתי לו את כל הסיפור: איך המשטרה תקפה את הקהל ללא אזהרה מוקדמת, איך הם סיכנו איש מבוגר וחסמו את דרכי אליו עם סוס ענק, איך שוטר מג"ב העליב אותי, איך הגבתי, ואיך במקום להודיע לי בנימוס שאני עצורה, הם גררו אותי לרכב בברוטאליות. לאחר שחתמתי על הצהרה, שחררו אותי הביתה.

לא שמעתי שוב על העניין, עד לאחר כשנתיים. יום אחד הגיע אליי מכתב רשום. הואשמתי בתקיפת שוטר, וזומנתי להופיע לפני בית משפט.

שכרתי את שירותיו של עורך דין מסוים: "בישראל", הוא הודיע לי בשלווה, "ישנו עונש מאסר חובה על תקיפת שוטר".

"מה?" עניתי לו בתדהמה. "אני זאת שנפגעה. יש לי עדיין צלקת על הברך. חוץ מזה, הוא זה שהתגרה בי. הוא העליב אותי, אמר לי לחזור לאמריקה".

"ובכל זאת", אמר עורך הדין, "את הודית בתקיפת שוטר. למה הפללת את עצמך?"

"מה ציפית שאעשה?" הגבתי בזעם קדוש, "לשקר?"

"יכולת לשמור על שתיקה".

שתיקה? זה לא עלה בדעתי (נדיר שזה עולה בדעתי).

"הדרך היחידה שלך לחמוק ממאסר, היא לקוות לרחמים מצד בית המשפט. זוהי עבירה ראשונה ויש לך סיכוי טוב לצאת מזה, אם תודי בטעות שעשית ותבטיחי לבית המשפט, שלא תחזרי עליה".

זה היה שבועות מספר לפני ראש השנה ובאותה תקופה למדתי את שלבי התשובה:

  1. להודות בחטא לפני ה'.

  2. להתחרט.

  3. להחליט לא לחזור עליו.

הצעתו של עורך הדין הייתה דומה להפליא לתהליך זה.

אך מדוע שאעשה תשובה בעניין זה? לא עשיתי כל רע! אני הייתי הצד המקופח, הנפגע! הרהרתי בעניין משך כמה דקות. ואז, כשאני מצהירה שאני חפה מפשע (ככלות הכול, אני הייתי זו שהותקפה), אמרתי לעורך הדין שאעשה כדבריו. לא רציתי ללכת לכלא.

עם סיום פגישתנו, אספתי את חפציי וקמתי ללכת. "את יודעת", אמר לי עורך הדין במאמר מוסגר, יותר כידיד מאשר כעורך דין, "את נהגת שלא כשורה".

"אבל הוא העליב אותי", התגוננתי.

"אם את הולכת ברחוב ומישהו בא ומעליב אותך", אמר עורך הדין בשקט, "האם מותר לך לסטור לו?"

הבטתי אל עורך הדין שהחזיר לי מבט בוחן. זו הייתה הפעם הראשונה בה עלה על דעתי שאולי אני עצמי נהגתי שלא כשורה.

הודאה באשמה

כל הדרך הביתה שקלתי את העניין. בעוד שלושה שבועות יחול ראש השנה, בו עומדת כל נשמה למשפט בפני ה'. הייתי אחראית למעשיי. אם נהגתי שלא כשורה, יהיה עליי לעשות תשובה. אך שלושת הצעדים, וידוי, חרטה והחלטה שלא לחזור על המעשה בעתיד, תקפים רק לחטאים כנגד ה'. חטאים שבין אדם לחברו דורשים צעד נוסף: בקשת סליחה, וכשהדבר אפשרי, גם פיצוי. זה נפל עליי כרעם ביום בהיר: אם באמת חטאתי כלפי השוטר, יהיה עליי לבקש ממנו סליחה.

אם באמת חטאתי כלפי השוטר, יהיה עליי לבקש ממנו סליחה.

ברגע שהגעתי הביתה, התקשרתי לרבנית שלי. "כמובן", היא אמרה בביטחון, כאילו דיברה על השמש שזורחת מדי יום. "הכאה אסורה לפי התורה, אלא אם כן מדובר בהגנה עצמית. אפילו אם הוא נהג שלא כשורה, הדבר אינו נותן לך היתר לנהוג כמוהו. כמובן, עלייך לעשות תשובה על כך שהכית אותו".

"כולל בקשת סליחה ממנו?" שאלתי בבעתה.

"כמובן", היא ענתה, "את יודעת שאלוקים לא מוחל לך עד שהאדם שנגדו חטאת מוחל לך".

החזקתי את שפופרת הטלפון בידי עוד זמן רב לאחר שהסתיימה שיחתנו. איך הייתי אמורה לאתר אותו בכלל? לא ידעתי את שמו. וגם אם הייתי מצליחה למצוא אותו ולבקש את סליחתו, הוא בוודאי היה חושב, שכעת, לפני המשפט, אני מנסה לגרום לו להקל את האישומים נגדי. הוא ינתק לי את הטלפון בפרצוף.

למחרת התקשרתי לעורך הדין. "האם ישנה דרך לדעת את שמו של שוטר המג"ב שסטרתי לו?"

"בוודאי", הגיעה מייד התשובה מעברו השני של הקו, "הוא נמצא על כתב האישום... רוני טוויטו".

בלעתי את רוקי. זה היה קל מדי. "טוב, איך אני יכולה לדבר אתו?"

בלעתי את רוקי. זה היה קל מדי. "טוב, איך אני יכולה לדבר אתו?"

"חפשי את המספר בספר הטלפונים", הוא ענה בטון אופטימי.

זה לקח לי שבוע, אך עם התקרבותו של ראש השנה, העזתי יום אחד לממש את החלטתי וחיפשתי את השם "רוני טוויטו" בספר הטלפונים של ירושלים. שני אנשים נקראו תחת אותו שם.

"אני... אני מחפשת את רוני טוויטו, שוטר מג"ב", גמגמתי.

"זה הבן דוד שלי. 02-581-376".

נהדר, חשבתי לעצמי. עכשיו אין לי שום תירוץ לא להתקשר. חייגתי את המספר. חשתי הקלה גדולה כששמעתי את המשיבון עונה. ניתקתי. באיזה שעות נמצא שוטר מג"ב בביתו?

בערב שלאחר מכן, ניסיתי שוב. קול גברי ענה לי. "זה רוני טוויטו? שאלתי, מתוחה.

"כן", הוא ענה מייד.

נשמתי עמוק והתחלתי לומר בהיסוס את הדברים עליהם חזרתי שלושים פעם: "לפני שנתיים, ב"מלווה מלכה" ליד האוריינט האוס, סטרתי לך. מה שעשיתי היה לא בסדר, ואני מצטערת. מכיוון שראש השנה מתקרב, ואני פוחדת יותר מבית דין של מעלה מאשר מזה שעל פני האדמה, אני מתקשרת כדי לבקש את סליחתך".

רק רגע אחד חלף לפני ששמעתי את תשובתו התמציתית: "אני סולח לך".

חשתי הקלה בכל גופי, באחת. כמובן! זוהי מדינת היהודים. אפילו שוטר מג"ב חילוני מבין את משמעותה של בקשת סליחה לפני החגים. הרגשתי נקיה, כאילו חתיכת מסטיק שנדבקה לי לחולצה נעלמה ואיננה.

"תודה", התנשמתי, "וחתימה טובה, לך ולמשפחתך. תהיו בריאים, ויברך אתכם ה'"

סוף דבר: חודש לאחר מכן דנו אותי לחודשיים מאסר על תנאי, לשלוש שנים. עמדתי בתנאי זה.

בקשת סליחה

קשה לבקש סליחה. לפעמים קשה לעשות את זה טכנית: לאתר מישהו מעברנו, ליזום שיחה פרטית, לגרום לאדם שנפגע להקשיב לנו.

קשה מזו הדינמיקה הפנימית: בחינה של המעשים שאנחנו מעדיפים לשכוח; סילוק כל התירוצים והודאה בכך, שמה שעשינו היה רע, על אף כל התנאים ששררו בשטח ועל אף שהתגרו בנו קודם; פיתוח ענווה עצמית, עד לדרגה כזאת, שבה אנו מוכנים לבקש את מתנת הסליחה (סליחה היא תמיד מתנה), ממישהו שבעבר הרגשנו שאנו נעלים עליו מבחינה מוסרית.

הכפרה משלימה בינינו לבין ה', בינינו לבין העצמי הנעלה ביותר שלנו.

ה' מבטיח לנו כפרה ביום כיפור. כפרה היא מציאות חדשה ומופלאה, בה מולבנים כשלג אפילו חטאיה הקשים ביותר של הנשמה. הכפרה משלימה בינינו לבין ה', בינינו לבין העצמי הנעלה ביותר שלנו. כדי להביא לכפרה, על כולנו לעשות תשובה – לשנות בכנות את הכיוון שאליו פונה לבנו, ושאליה פונה הדרך בה אנו הולכים. בקשת סליחה, אחד מחמשת צעדי התשובה הנוגעים לחטא שחטאנו כלפי אדם אחר, היא מחיר נמוך יחסית שאנו נדרשים לשלם, תמורת אותו טיהור נשמה שאנו זכאים לקבל ביום כיפור.

ומה אם האדם שבו פגענו מסרב לסלוח לנו? התורה מצווה שנבקש סליחה, בכנות ובענווה, שלוש פעמים. לאחר מכן נטל האשמה עובר לאדם שמסרב לסלוח.

לסלוח לזולת

כשמבקשים מיהודי סליחה, הוא נהנה לסלוח. אך אקט הסליחה עלול להיות הקשה מכולם. ככלות הכול, יתכן שנפגענו קשות, בגופנו, בנפשנו, או בלבבנו. כשאנו סולחים, אנו עושים מעשה אלוקי. הסליחה משחררת את הפוגעים, ממש כמו דייג שמשחרר את הדג מהקרס (זאת בהנחה שהם עשו את שאר צעדי התשובה הנדרשים, כדי שה' ישחרר אותם מאשמה).

העיקרון של מידה כנגד מידה משמעו, שאנו מקבלים מה שאנו נותנים.

יהודי אינו נדרש לסלוח למי שפגע בו ולא עבר את שאר שלבי התשובה, חרטה ושינוי מהותי. מאמר שפורסם לאחרונה בעיתון "ל.א. טיימס" סיפר על דודתה של ילדה, שנחטפה ועברה התעללות קשה. הדודה סלחה לפדופיל שאנס את אחייניתה. סליחה מסוג זה, היא מעשה תועבה בעיני היהדות. סליחה לחטא שהחוטא לא התחרט עליו רק יגרום להמשכיותו.

מצד שני, אין דבר שמחיש את הסליחה האלוקית על חטאינו – הן אלה שאנו זוכרים והן אלה שלא – יותר מסליחה כלפי אלה שחטאו כלפינו. העיקרון של מידה כנגד מידה משמעו, שאנו מקבלים מה שאנו נותנים. כשאנו עומדים לפני ה' בראש השנה וביום כיפור, ההגנה הטובה ביותר שלנו היא: "סלחתי לאלה שפשעו נגדי. אנא, סלח לי גם אתה".

15/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) שלומי מלכה, 30/10/2011 13:41

סליחה

ממש דבש, אני שואב הרבה ערכים חשובים שאותם אנו מכירים ולא תמיד מצליחים ליישמם בחיי היום יום יום. תבורכו כל מי שעוסק במלאכה חשובה זו.

(2) ריקי, 9/10/2011 22:11

מסכימה שחייבים לסלוח, אך אם לא ביקשו סליחה?

המעסיקה שלי פגעה בי מאד- בערכים שהם חלק ממני. שיקרה, העלילה, אילצה אותי ואחרים לנהוג באופן לא ערכי כלפי אחרים. היא לא ביקשה סליחה. האם בליבי עליי לסלוח לה כאילו ביקשה סליחה? אם לא אשתתף במסיבה לכבודה, האם פירושו שאיני סולחת לה? אשמח לתגובתכם. אגב, לעומתי קולגות אחרים במצבי החליטו להשתתף במסיבה .

(1) ארד שיפמן, 24/9/2004 03:56

תגובה לסיפור:לדעת לבקש סליחה

למדתי מהסיפור הזה אחרי שמבקשים סליחה
ממי שפגענו בו.מרגישים שהכעס הפנימי יצאומרגישים משוחררים ונקיים

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub