לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לבקש סליחה בזמן

לבקש סליחה בזמן

בלמתי את הרכב בפתאומיות, ועצרתי את נשימתי בזעזוע. "זיכרמן נפטר, זיכרמן נפטר!" בזיכרוני עלה וצף זכר המעשה האחרון שעוללנו לו ולעיראקי.

מאת

לו הייתם נגשים לפני 20 שנה לאמא שלי ושואלים, כמה ילדים יש לה בבית, הייתה עונה לכם: "חמישה, בלי-עין-הרע". לו הייתם מבקשים פירוט של בנים/בנות, הייתה צוחקת ואומרת: "ארבעה בנים ובן..." ה'בן' הנוסף, הייתי אני.

גדלתי עם ארבעה אחים שובבים ביותר, ולא נפלתי מהם - במאומה. הייתי 'אלופה' בהורדת ידיים, במשחקי כדור, מחניים ו'שבויים'; בתופסת - הייתי מספר אחד; בשתי מקלות - לא היה לי מתחרה; ובחמש אבנים - היה קשה מאוד להביס אותי.

הייתי קורעת בגדים ושוברת שיניים, באופן קבוע. הייתי רצה ומתרוצצת, משחקת בבוץ ומטפסת על עצים וגדרות במומחיות רבה. הלכתי מכות וספגתי חבורות. הסתובבתי בברכיים שרוטות ובמרפקים חבולים. בקיצור - התנהגתי כבן לכל דבר.

כשהייתי בת שמונה, עברנו דירה לקצה השני של העיר. חיש קל, השתלבנו - אחַי ואני - בחבורת הילדים המקומית, וביחד יצאנו לתור ולהכיר כל פינה, עץ וגדר בתחום הבית וסביבותיו.

מהר מאוד התוודענו ל'זיכרמן', וזמן קצר לאחר מכן, 'זכינו' להכיר את ה'עיראקי'.

זיכרמן וה'עיראקי'

זיכרמן, היה יהודי מבוגר, שגר כמה בתים לפנינו, בפינת הרחוב. הוא היה ניצול שואה קשיש, שככל שהשנים עברו, הוא הפך לזקן נרגן ומרגיז. 'יקה' שדורש מהילדים דממה מוחלטת בין שתיים לארבע. בין חמש לשש, הוא היה משקה את הגינה, ובין שש לשבע - עומד ומיישר את עלי הפרחים ואת הדשא. שיעמדו זקוף.

מובן מאליו, שאנו, הילדים, מצאנו במקום כר פורה והזדמנויות פז להוציא את המרץ וההתלהבות, וכשרק היה מסובב את גבו, היינו רצים על הדשא מצד לצד, ונעמדים לצפות בזיכרמן, המתכופף ליישר את הדשא.

לעתים היה זיכרמן מנסה לרדוף אחרינו ולנופף במקל ההליכה שלו, אך אנו היינו זריזים פי כמה. ברגע שהיה עוזב את החצר, היינו מחוללים בה שמות, ומספקים לו עבודה רבה למשך השבועיים הקרובים.

את חטאי אני מזכירה היום. היו פעמים, שהצלחנו לגרום לזיכרמן, לעבור תחת חלון ביתנו, ובעוד כמה מאיתנו מדרבנים אותו לרדוף אחרינו, היו האחרים רצים הביתה, נועלים היטב את הדלת ומשליכים מהחלון שקיות ניילון מלאות במים. כשהן נקרעו והמים נתזו לכל עבר, היה זיכרמן מנפנף לעברנו במקלו וצועק בגרמנית.

כשנמאס לנו מזיכרמן, 'גילינו' את ה'עיראקי'. ה'עיראקי', היה יהודי פולני מבוגר, שחי בבית קטן ומוזנח ברחוב המקביל.

מהעיראקי, פחדנו מאוד. אף פעם לא העזנו להיכנס לחצרו או לנקוש על דלת ביתו ולברוח. העיראקי היה מסתובב ברחובות ללא מעש ותכלית, כשהוא מוזנח ומגודל שיער. בגדיו, היו תמיד מלוכלכים ופרועים, ותמיד, אבל תמיד - מלמל לעצמו מלמולים חסרי פשר ומשמעות.

היו ילדים שסיפרו, שהעיראקי ראה כיצד הגרמנים שורפים את בני משפחתו ומאז נשתבשה עליו דעתו. היו ילדים שטענו, שגם כשהיה צעיר, היה 'משיגינער', והמלחמה, רק חיזקה את התכונה הזאת אצלו.

אחד מאיתנו שצעד פעם לתומו במדרכה ולא הבחין בעיראקי שבא מולו, ספג ממנו צעקות רמות: "נאצים נאצים! לכו לאושוויץ!"

הצעקות הללו - הספיקו לנו. החלטנו 'ללמד לקח' את זיכרמן ואת העיראקי.

המעשה

ארבנו להזדמנות בה זיכרמן והעיראקי, יהיו נוכחים שניהם ברחוב, וביצענו מעשה שעד היום אני מתחרטת עליו.

העיראקי, הסתובב כסהרורי ומלמל לעצמו, כמו תמיד. אחד מאיתנו, החל ללכת לפניו בצעדי ריקוד מרגיזים, תוך שהוא שומר על טווח מרחק בטוח מפני מכות שאולי יגיעו.

השני המתין שהעיראקי יתקרב לביתו של זיכרמן. ברגע שראה את העיראקי מתקרב, כשהוא מתחיל למלמל בקול רם מהרגיל, קפץ מעל הגדר של זיכרמן, רץ על הדשא ונמלט דרך השער הראשי.

זיכרמן 'לא אכזב'. הוא נטל את מקלו, והחל לצלוע לכיוון השער, בעקבות הילד, שבגלל מעשיו - הדשא כבר לא ניצב זקוף כמקודם.

בשער, עמד העיראקי, כשהוא רותח מכעס...

זיכרמן החל לצעוק בגרמנית, והעיראקי החל להשתולל ולזעוק: "נאצים נאצים! לכו לאושוויץ!"

שני הזקנים עמדו וצעקו, התקוטטו ורבו זה עם זה, ואנחנו הילדים - עמדנו ממול, ובושה לספר, אבל התגלגלנו מצחוק. צחקנו וצחקנו, בעוד שני היהודים המבוגרים שממולנו, התקוטטו יותר ויותר.

לשמע הרעש והצעקות הגיעו כמה מבוגרים למקום, ומיד נגשו להפריד בין השניים. חלקם ליוו את העיראקי, שצרח בקולי קולות 'נאצים נאצים' לביתו, והאחרים ניסו להרגיע את זיכרמן, שהיה חיוור כסיד ורעד בכל גופו. הם הכניסו אותו לביתו, היישר למיטתו.

אבא שלי, שהגיע אף הוא למקום, ראה אותנו יחד עם שאר ילדי השכונה, עומדים ממול ומחייכים. הוא ניגש אלינו ואמר:

"תראו, ילדים. אין לי ספק, שמי שגרם לאירוע המצער הזה - הייתם אתם. אני מכיר אתכם מדי טוב ובעצמי הייתי לא מזמן ילד, כך שאני יודע בוודאות - שלקחתם חלק נכבד ב'ארגון' המאורע הזה. כעת, כשאתם ילדים, אתם עומדים וצוחקים. כשתגדלו ותתחרטו על מעשיכם, תוכלו רק לקוות, שזה לא יהיה מאוחר מדי.

"מגיע לכולכם - עונש רציני וחמור. אבל, אני מוכן לעשות אתכם תנאי, שברגע שתפרו אותו - תקבלו את העונש המגיע לכם".

"מה התנאי?", בררנו.

"מהיום והלאה, אתם לא מתקרבים לביתו של זיכרמן. אפילו לא צועדים במדרכה שליד ביתו. מהיום והלאה - אתם מוצאים לכם עיסוקים אחרים מאשר להציק לזיכרמן ולהתעלל בעיראקי. ואם אראה או אשמע, שמישהו מכם הפר את התנאי הזה - כולכם נענשים בחומרה. ברור?"

לכולנו, היה התנאי ברור לחלוטין.

מאותו יום אף אחד לא הציק יותר לזיכרמן ואף אחד לא התקרב לעיראקי.
 

***

שבוע שעבר נסעתי לשבת להורים. בפינת הרחוב, על עמוד חשמל, הייתה מודבקת מודעת-אבל בגודל בינוני:
 

בצער רב וביגון קודר, אנו מודיעים על פטירתו של בעלי, אבינו וסבינו,
איש יקר, למוד סבל וייסורים

אליהו זיכרמן ע"ה
יושבים שבעה בביתו עד ליום ה'
המתאבלים מרה
אשתו, בניו, נכדיו וניניו

בלמתי את הרכב בפתאומיות, ועצרתי את נשימתי בזעזוע. "זיכרמן נפטר, זיכרמן נפטר!"

זכר המעשה האחרון שעוללנו לו ולעיראקי, עלה וצף בזיכרוני. דבריו של אבי צלצלו שוב באוזני:

"כעת, אתם עומדים וצוחקים... כשתגדלו ותתחרטו על מעשיכם, תוכלו רק לקוות, שזה לא יהיה מאוחר מדי..."

על שער ביתו של זיכרמן, הייתה תלויה מודעה נוספת, שהכתה בי כאבן גדולה היישר לתוככי הלב.

עליתי לבית הוריי, ובמקום שלום, שאלתי את אמי: "זיכרמן נפטר? זה 'הזיכרמן' ההוא?"

"כן", היא השיבה. "שכחתי לספר לכם. כל השבוע אני חושבת לעצמי, שבעצם, ילדיי היו צריכים לגשת ולבקש ממנו סליחה. מה את אומרת?"

"היינו צריכים", מלמלתי והרמתי טלפון לאחי. "זיכרמן נפטר!"

"מה? באמת???", הוא היה המום כמוני.

"ידעת שהיו לו אישה וילדים?", שאלתי.

"לא! תמיד חשבתי שהוא זקן ערירי. מתי הוא נפטר? אפשר עוד להגיע לנחם?"

"הוא נפטר בחמישי שעבר. כולם כבר קמו מ'השבעה'", אמרתי.

היה שקט לרגע קצר, ואז אמר אחי: "את זוכרת מה שאבא אמר לנו אז...?"

נאנחתי: "כשתגדלו ותתחרטו על מעשיכם, תוכלו רק לקוות, שזה לא יהיה מאוחר מדי..."

גדלנו ואנחנו מתחרטים. אבל זה מאוחר מדי.

זיכרמן איננו.

ולנו, למרות שאנחנו מאוד רוצים - לא נשאר ממי לבקש סליחה.

15/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) מירית, 24/9/2012 05:35

ווהו, כמה מסר בתוך הסיפור

בטוח שמסירת הסיפור הלאה פועלת את פעולתה!

(2) אנונימי, 23/9/2012 12:04

מצמרר, מזכיר לי את הזקנה מהשכונה, אויש

רק תדעו שאפשר לעלות לקבר במנין ולבקש מחילה.

(1) , 28/8/2008 13:07

ואי מעלףףףףףף איזה מסר!!!כל כך יפה מומלץ ורצוי לקרוא גם שזזה ארוך ואין כוח!מדהים מקסים תקרו1!!!!!!!!!!1מסר חשוב

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub