לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תשובה אמיתית

תשובה אמיתית

לעקור את המעשים הרעים מהשורש.

מאת

אני מוכנה לתת צדקה לכל מי שמבקש, אבל אני לא מוכנה שירמו אותי. משום כך התחילה אזעקת ה"אל תחשבו שאפשר לעבוד עליי" לצפור בקול רם, כשנערה אחת התקרבה לעבר השולחן שלנו, בבית הקפה בו ישבנו בחוץ, ערב קיץ אחד השנה.

טרף קל

בעלי ואני סעדנו עם עוד זוג, קרובים רחוקים מאמריקה. הנערה לבשה מכנסי ג'ינס קרועים וחולצת בטן, ועגילים ורודים, שאורכם הגיע בוודאי ל-15 ס"מ, השתלשלו מאוזניה. היא הייתה מאופרת בכבדות ושערה היה צבוע בפסים סגולים. היא הייתה כבת 16, להערכתי. היא מלמלה משהו על כך שהיא משתייכת לבני עקיבא, ואוספת תרומות למען ילדים מעוטי יכולת, והציגה ביד רופסת את פנקס התרומות שלה.

אולי אני לפעמים מחמיצה דקויות תרבותיות, שמאפשרות לאנשים לרמות אותי, אבל הפעם זה היה שונה. הכרתי המון נערות מבני עקיבא, והן לא התלבשו כך. למעשה, בפעילויות של התנועה הן לובשות תלבושת אחידה, שכוללת חולצה לבנה, חצאית כחולה ומטפחת כחולה לצוואר. מכיוון שדיברנו אנגלית, היא חשבה בוודאי שאנחנו תיירים, ומשום כך, טרף קל. "איפה התלבושת שלך?" חקרתי אותה בעברית.

הנערה משכה בכתפיה.

"מאיזה סניף של בני עקיבא את?" הקשיתי.

"שכונה", היא ענתה בביטחון. זוהי שכונה עניה בירושלים, מלאה נרקומנים, כך שמעתי.

לקחתי את פנקס הקבלות לידיי ובחנתי אותו. השם "בני עקיבא" ומשהו על ילדים מעוטי יכולת היה מודפס שם בעברית, לצד המספר 5 ש"ח. פניתי לבעלי ולחברינו לשולחן ושאלתי באנגלית: "שנאמין לה שהיא באמת מבני עקיבא?"

"תחליטי את", הם אמרו לי.

התורה מתריעה בפנינו שלא לסגור את לבבנו או את ידינו בפני הנזקקים, ודורשת שניתן סכום מינימלי מסוים (המספיק לקניית איזשהו מזון) לכל אדם שמבקש נדבה מאתנו. אך אם אדם מגייס כספים לארגון, אנו יכולים לסרב לו.

בחנתי את הנערה בדקדקנות, כשאני מתחבטת ביני לביני: "ומה אם היא מקבצת את הכסף לעצמה? אם היא אכן מתגוררת באותה שכונה היא בעצמה ילדה מעוטת יכולת. אבל מה אם היא משתמשת בכסף לקניית סמים או אלכוהול? במקרה כזה, אתרום להידרדרותה. או, במקרה אחר, מה אם היא מעבירה את הכסף לחברהּ הנרקומן? " המחשבות דהרו במוחי בעוד הנערה עומדת ליד השולחן בהבעה משועממת.

חוסר האמון שלי הכריע את הכף. הושטתי לה את פנקס הקבלות ואמרתי: "אני מצטערת. אני לא מאמינה שאת מבני עקיבא".

היא משכה בכתפיה והלכה. בהמשך הארוחה, הציקו לי מחשבות שניות. ומה אם משפחתה נזקקה לכסף בשביל שכר דירה או מזון?

לאחר שנפרדנו מקרובינו, החלטנו בעלי ואני ללכת הביתה ברגל. בדרך נתקלנו בשתי נערות לבושות בתלבושת בני עקיבא. אחת מהם ניגשה אלינו והכריזה שהיא מתרימה כספים למען ילדים מעוטי יכולת. היא הראתה לנו את פנקס הקבלות, בדיוק כמו זה של הנערה שפגשנו קודם לכן.

החוורתי. אם כך, נערות בני עקיבא אכן מתרימות הערב. "מאיזה סניף את?" שאלתי?

"שכונה", היא ענתה.

"ילדה שטענה שהיא מהסניף שלכם ניגשה אלינו בעיר", אמרתי להן בבהילות, "אבל היא לא לבשה את התלבושת של בני עקיבא".

שתי הנערות הנידו בראשן בידענות. "אנחנו אמורות ללבוש את התלבושת בכל הפעילויות של בני עקיבא, אבל רוב הילדים לא עושים את זה. בעצם, רוב הילדים בסניף שלנו אפילו לא באים ממשפחות דתיות. בני עקיבא התחילו לפעול בשכונה שלנו בתור... אפשר לקרוא לזה... שיקום".

לבי נפל בקרבי. "אוי, לא", חשבתי לעצמי. "פישלתי בגדול. לא רק שהיא אמרה את האמת, אלא שהיא ניסתה לעשות מעשה טוב ואני לא האמנתי לה". הרגשתי כאילו הפלתי אגרטל קריסטל שביר מהשולחן, וכעת אני עומדת נבוכה מול השברים.

בעלי הוציא מכיסו חמישה שקלים ונתן אותם לנערות. משהמשכנו בדרכנו, שאלתי אותו, מדוכדכת, "מה אני אעשה עכשיו?"

"תשובה", הוא ענה.

חזרה בתשובה

תשובה או חזרה בתשובה, היא מתנתו הנפלאה והעל-טבעית של ה' לאנושות. באמצעותה ה' מעניק לנו, האדונים הגאים של ההווה והעתיד, מפתחות לעבר. באמצעות ביצוע צעדי התשובה, יכולים בני אדם לתקן את הנזק שעשו. הם יכולים לאחות מחדש את אגרטל הבדולח שנשבר, כך שיהיה כפי שהיה במצבו המקורי, או אף טוב יותר.

תשובה על חטאים שבינינו לבין ה' כרוכה בשלושה שלבים: הודאה בעבירה, חרטה והחלטה שלא לחזור על החטא בעתיד. בתהליך התשובה על חטאים שבין אדם לחברו, ישנם שני שלבים נוספים: בקשת סליחה ופיצוי.

באותו רגע, ברחוב הירושלמי, קלטתי כמה קשיים מציבים בפניי שני שלבים נוספים אלה. על מנת לבקש סליחה מהנערה, יהיה עליי למצוא אותה, ואני לא ידעתי אפילו את שמה. ועל מנת לפצות אותה, לתקן את המעוות, יהיה עליי לתת לה באופן אישי את חמשת השקלים, כלומר, להיכנס לתוככי אותה שכונה.

בדרכי הביתה, חשבתי כיצד אעשה זאת מבחינה טכנית. בסופו של דבר הסתבר, שהבחינה הטכנית, גם אם הייתה בעייתית, היוותה את החלק הקל ביותר בתהליך התשובה שלי.

תשובה חמקנית

ברגע שהגעתי הביתה, הלכתי אל בתה של שכנתי, נטע, רכזת בבני עקיבא. היא הכירה את רכזת הסניף של אותה שכונה והייתה מוכנה להתקשר אליה ולהסביר לה את המצב.

כשנטע תיארה את העגילים הורודים הארוכים, ידעה מיד מירי, רכזת השכונה, במי מדובר. שמה היה דפנה ויכולתי לפגוש אותה ביום שלישי הבא, בפגישת בני עקיבא. מירי נתנה לנטע את כתובת מקום המפגש, מקלט ברחוב שאת שמו מעולם לא שמעתי.

כל אותו שבוע העברתי בחרדה, מכך שאצטרך להסתובב ברחובות השכונה בחשכה, בחיפוש אחר אותו מקלט. כשהגעתי לשם לבסוף, התברר שכל מאמציי היו לשווא. דפנה לא הגיעה לפגישה.

ביום שלישי שלאחר מכן, הייתי צריכה להיות נוכחת בחתונה. ביום שלישי שלאחריו, הסלולארי של מירי היה מנותק.

התחלתי להתייאש. שלב הפיצוי דרש הענקת תרומה למען המטרה שדפנה התרימה עבורה, אך מבצע ההתרמה לא יתקיים לנצח. היה עליי להגיע לדפנה לפני שיהיה מאוחר מדי.

עמוק יותר

מאחר והתשובה חמקה ממני, ישבתי וחשבתי היכן אני טועה. אולי אני שטחית מדי בגישתי? ועל מה בדיוק עליי לחזור בתשובה? על ארסיותי? על חוסר האמון שלי? על ספקנותי?

התקשרתי למורתי, הרבנית ציפורה הלר, כדי לדון בעניין. היא הסבירה לי שהחטא שלי אינו בסירובי לתרום, כי אם בכך שאמרתי לנערה שאינני מאמינה לה. בעשותי כך, העלבתי אותה. הפיצוי על כך דורש שאשקם את דימויה העצמי, במידה שפגעתי בו. החלטנו, שכדי לבקש את סליחתה, עליי ללכת לביתה. מחווה כזאת מצדו של מבוגר, הנה ליטוף לאגו של מתבגר.

מדי יום ניסיתי להתקשר למירי כדי לקבל את כתובתה של דפנה, אך הסלולארי של מירי לא היה זמין. לבסוף, ביום שלישי שלאחר מכן, הצלחתי להשיג אותה.

מירי הודיעה לי, שאותו יום היה יום ההתרמה האחרון. הילדים שאספו 200 ש"ח יזכו לנסוע ל"סופרלנד", פארק השעשועים הגדול ביותר בארץ. לא, דפנה לא התרימה מספיק. חסרו לה 70 ש"ח וספר הקבלות אבד לה, כך שלא הייתה יכולה להתרים עוד. זרים לא יתנו לה כסף ללא קבלות, ומסתבר שלמשפחתה אין יכולת לתרום 70 ש"ח.

הוכיתי בתדהמה. איזו השגחה! אני יכולה להעניק לה תרומה של 70 ₪. ומי יודע? אולי כל הדרמה הזאת התרחשה, כדי שדפנה לא תישאר בבית כשכל השאר ייסעו ל"סופרלנד"? אין דרך טובה מזו להעצים את דימויה העצמי, מאשר להעניק לה את הסיפוק שבגיוס המִכסַה ההולמת והימנותה על מקבלי הפרס!

מירי נתנה לי את מספר הסלולארי של דפנה. התקשרתי לדפנה מייד. כן, היא זכרה אותי, האישה מבית הקפה, שלא האמינה שהיא מבני עקיבא. אמרתי לה שרציתי לבוא לשכונה אותו אחר צהריים, לבקש את סליחתה ולתרום 70 ש"ח. הייתה שתיקה מעברו השני של הקו. בסוף היא אמרה שזה בסדר.

אמרתי לה שאני לא חושבת שאוכל למצוא את ביתה. הסכמנו להיפגש, לחילופין, בכביש הראשי שגבל בשכונה. נשמתי לרווחה. התשובה שלי כמעט הושלמה, ודפנה תקבל ממני יותר משהייתה מקבלת, לו תרמתי לה 5 ש"ח בבית הקפה. האגרטל המתוקן היה טוב יותר מהשבור. תשובה אמיתית!

זה מה שחשבתי, בכל אופן.

עוד יותר עמוק

בדרך לפגישה, צלצל הסלולארי שלי. זו הייתה דפנה. היא סיפרה לאמה את הסיפור, ואמה רצתה לפגוש אותי. אמה רצתה שאבוא לביתן, והיה לה מה להגיד לי. כמו תלמיד שעומד בפני השלכתו מבית הספר, נוכחתי לדעת שבמקרה הזה, החזרה בתשובה קשה הרבה יותר משתיארתי לעצמי.

אספתי את דפנה בכביש הראשי, והיא הנחתה אותי לביתה, דרך הרחובות הצרים בפאתי השכונה. אמה ישבה על הכורסה וצפתה בטלוויזיה כשנכנסנו. היא לא קמה לקבל את פניי.

היא סיפרה לי, שהיא מנקה בתים למחייתה ושבעלה סבל בחנות ירקות, שהם מתפרנסים בכבוד, ושאני לא יותר טובה מהם, אפילו במיל.

ואז היא החוותה בידיה כלפי דפנה, שישבה על הכורסה השניה. בלי איפור ותכשיטים, היא נראתה בגילה האמיתי, שהיה כמסתבר, 14. "הילדים שלי הם לא מלאכים" הטיפה לי אמה, "אבל הם לא משקרים".

במקום להתגונן בפני האשמותיה של אמה, הקשבתי לה, הקשבה אמיתית. ואז התחוור לי, שהתשובה שלי צריכה להיות עמוקה הרבה יותר משדמיינתי. מאחורי כל מעשה כושל, ישנה תכונה כושלת. אמה של דפנה האשימה אותי בהתנשאות. וזוהי האמת, התברר לי לתדהמתי.

הייתה זו יוהרתי שגרמה לי לשפוט את דפנה באופן שלילי. חשבתי על נעוריי שלי, בשנות השישים. הייתי התלמידה מספר אחת בכיתה וזלזלתי בנערות מחומצנות השיער, שבקושי קיבלו ציון "עובר". נערות שחשבו (אם חשבו בכלל), שהמטרה בחיים היא להיות יפה. פסלתי את דפנה, כנחותה מבחינה מוסרית ואינטלקטואלית, בדיוק כשם שפסלתי אותן.

אמה של דפנה ראתה זאת. כשסיימה לנזוף בי (נזיפה שנמשכה 15 דקות), הודיתי בצדקתה והתנצלתי על העלבון שהעלבתי אותה בפני משפחתה. בתהליך תיקון האגרטל, היה עליי להדביק את השברים בעצמי.

עריכת חשבון נפש

התקופה שלפני יום כיפור היא הזמן לחזרה בתשובה. בימים אלה, אמור כל יהודי להגות בשנה שחלפה, לזהות את המעשים הרעים שעשה כנגד ה' או כנגד חבריו, ולעבור את שלבי התשובה. אך לעתים קרובות מדי, חושפת התבוננות כנה את העובדה, שלמרות ההחלטות הנחושות ביותר להשתנות, חטאי השנה שחלפה מתעקשים להידמות לחטאי השנה שקדמה לה. הרב מסלונים כתב, שאם תהליך התשובה מתמקד במעשים בלבד, ולא במניעים, אזי דומה הדבר לכיסוח עשבים שוטים ולא לעקירתם.

בעודי "מתקנת" את האגרטל השבור, היה עליי לשאול את עצמי: מהן התכונות באישיותי שגרמו לי להפיל אותו? גמלוניות? צעקנות? קלות ראש ברכושם של אחרים? אם לא אזהה את הכשלים באישיותי ואתקן אותם, אזי, במוקדם או במאוחר, יתנפצו אגרטלים נוספים על רצפת חיי.

מורתי, ציפורה הלר, בהתבססה על מקורות יהודיים מרכזיים, ממליצה על שיטה, שבאמצעותה נוכל לצלול אל עמקי אישיותנו ולעקוב אחר מקור מעשינו הכושלים. שיטה זו, אותה היא מכנה "חשבון הנפש של החיים", היא הצעד הראשון לקראת שינוי כולל.

חלקו את חייכם לתקופות מרכזיות כמו: "ילדות", "תיכון", "אוניברסיטה" וכו'. ענו על השאלות הבאות, בהתייחס לכל אחת מהתקופות:

  1. מהם האירועים המרכזיים בתקופה זו של חיי?

  2. כיצד הגבתי לכל אחד מאותם אירועים?

  3. מנקודת המבט הנוכחית שלי, אלו מבחירותיי קירבו אותי למקום בו אני נמצאת כיום?

  4. אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים טובים?

  5. אלו תכונות באישיותי מניעות אותי לעשיית מעשים רעים?

כשתסקרו את התקופות השונות בחייכם, תוכלו לראות דפוס של תכונות חיוביות ושליליות. כיון שאתם רוצים לעבוד על התכונות הטעונות שיפור, עם סיום השאלון, בחנו את תשובותיכם לשאלה האחרונה. אתם צפויים למצוא תשובות דומות והיבטים שונים, של אותה תכונה. כך למשל, יתכן שתוכלו למצוא ברשימתכם:

  • גאווה.

  • תחושה שאני תמיד צודקת ושכל מי שאינו לצדי טועה.

  • תחושת עליונות אינטלקטואלית.

  • העדר לגיטימציה לצרכים או להשקפות של הזולת.

  • יוהרה.

תמצתו את כל התשובות הדומות לתכונה אחת כמו "יוהרה". כשתסיימו, יהיו בידכם לא יותר מחמש תכונות עיקריות. אלו הן האשֵמות במעשיכם הרעים, הפוגעניים ובהרס העצמי שלכם. בחרו אחת מהן וחזרו עליה בתשובה לפני יום כיפור.

בכל שיטה בה אתם עובדים על שיפור עצמי, עליכם לזכור:

  • ערכו תוכנית פעולה מעשית, המבוססת על נקיטת צעדים קטנים מאוד.

  • עקבו אחר התקדמותכם.

  • תנו לעצמכם פרסים על התקדמותכם.

  • התחייבו לעבוד על תכונה זו במשך שנה לפחות.

על פי הגאון מוילנה, באנו לעולם הזה בכדי לתקן את הפגמים באישיותנו, לא פחות. דבק משובח לא מספיק כדי לחזור בתשובה. כדי לעשות זאת כראוי, יש צורך באת חפירה.

8/9/2013

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-10 דיונים

(10) Tilly, 30/9/2014 18:30

תודה, שרה יוכבד

מעורר מחשבה.

(9) אנונימי, 14/9/2013 18:24

אבל מנין התיאור הזה של שכונה שמפחיד להלך בה???

בס"ד גילוי נאות: אוהבת מאוד את טוריך, וגם את המסר בטור הזה. אבל אני לא מצליחה להבין מנין התיאור הדרמטי של שכונה שמפחיד אותך להלך בה בלילה או לנסוע בה. באמת??? (אני לא מכירה שום שכונה כזאת בישראל פרט לדרום תא של היום). גם בשכונה ד או ג בבש זה לא מפחיד להסתובב בלילה ואני לא ידעתי שיש שכונה כזאת בירושלים. שם אני מכירה רק חששות בטחוניים על רקע חבלה פלשתינית. זה נראה לי לקוח מעולם מושגים אמריקאי, כמו הארלם של פעם או שיקגו. אבל אני חושבת שזו ממש הגזמה לקחת את עולם המושגים האמריקאי הזה ולהניח אותו בדבה ממש על ארץ הקודש ובפרט על ירושלים. מאוד חורה לי. ואולי גם זה היה בתוך תהליך התשובה שלך מההתנשאות ולכן הדגשת את זה כדי להראות כמה טעית? אני מקוה כך ומקוה שכולם הבינו כך גם. שבוע טוב וחתימה טובה וחג סוכות שמח

(8) עמוס ליתן, 11/9/2013 16:51

תמיד מעניינת

שרה יוכבד ריגלר לא מאכזבת. תמיד היא מעניינת.

(7) אנונימי, 11/9/2013 15:50

תודה על המאמר. בכדי לשפר את התכונות הרעות שלנו

צריך לקרוא מאמרים בנושא על הגורמים לתכונה ואיך מתגברים עליה וכל מיני טיפים לעזרה. בע"ה יהי רצון שכל עם ישראל יזכה לחזור בתשובה שלימה.

(6) אנונימי, 11/9/2013 09:19

על תשובה ועשבים שוטים

מאמר מיוחד. האנלוגיה לכיסוח עשבים שוטים במקום לעוקרם מן השורש חזקה כל כך! תודה לך! המאמר שלך מעורר השראה! ובעז"ה גם למעשה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub