רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

דמעות של אנשים אחרים

ד׳ בתשרי ה׳תשע״א ד׳ בתשרי ה׳תשע״א 12/09/2010 | מאת שרה יוכבד ריגלר

ביום כיפור השנה נשבור את המחסום ונחוש אמפתיה.

כהרגלי כמעט בכל ערב, ישבתי לרפרף על החדשות באינטרנט. מהחדשות בארץ עברתי לחדשות העולם. גשמי מונסון בהודו הציפו עשרות כפרים. אלפי אנשים ללא קורת גג. מאות נעדרים. עשרות הרוגים. צוותי ההצלה מחפשים אחר ניצולים בתוך המים והבוץ – "פססס... מסכנים", אמרתי לבעלי ואז קמתי, הכנתי לעצמי כוס שוקו חם והלכתי לישון.

רק במיטה קלטתי כמה זה מוזר. בשבוע שעבר שמעתי על שכנה שלא הצליחה לשלם את דמי השכירות וכמעט פונתה מהדירה שבה גרה עם שלושת ילדיה. הסיפור זעזע אותי עד עמקי נשמתי. מובן שמייד התגייסו כל תושבי השכונה לאסוף כספים, לעמוד בקשר עם ארגוני חסד, לתרום, ולעזור לשלם את חובותיה של המשפחה לבעל הבית, לחברת החשמל, חברת הטלפון, העירייה... ובינתיים, גם למלא את המקרר. ובכל זאת, סערת הרגשות שבערה בי לא שקטה כל כך מהר – "איך יתכן שבמאה העשרים והאחת מגיעים אנשים למצב כזה?!!!"

והנה כאן, אלפי אנשים נותרו ללא קורת גג, ודאי שהיו ביניהם גם נשים וילדים, ואני מופתעת, מרחמת מעט, ועוברת לסדר היום.

"זה די טבעי", אני מנסה להסביר לעצמי, "מה לך ולהודים או מונסונים? חוץ מזה, ככה זה בעולם השלישי, האנשים חיים עם המוות יד ביד".

ניסיתי לחשוב על דוגמאות קרובות יותר.

מכרה שלי אבדה בן בתאונת דרכים. מהרגע שבו קיבלתי את הידיעה לא הצלחתי להירגע. במשך שלושה ימים ליוו אותי תחושות האובדן והכאב לכל מקום, מספר שבועות חלפו עד שהסיפור שקע בהדרגה אל השכחה. כשנכנסתי לנחם אותה, מצאתי חדר מלא בנשים בוכיות. מאוחר יותר הבנתי שרובן כלל לא הכירו את הבן שנהרג. חלק מהן גם לא מכירות ממש את המשפחה, הן פשוט גרות באותו רחוב, נפגשות במכולת, או שילדיהן לומדים באותם מוסדות חינוך, ובכל זאת, אפשר היה לחוש מה רב הכאב שהן מרגישות.

לעומת זאת, מה עובר עלי כשאני שומעת את הדיווח היומי, או השבועי, על הקטל בדרכים. האם גם אז אני מזדעזעת, מתרגשת, בוכה?

לאן נעלמה האמפתיה שלי? מדוע צורב בלבי כאבה של אם שכולה אחת יותר מכאבן של כל אותן אמהות אחרות?

דמעות של אחרים

שבע מאות אלף ילדים מתחת לקו העוני, לא מכאיבים כמו מקרר ריק בביתה של משפחה אחת שאנחנו מכירים (ארבעה ילדים). אלפי אנשים שלא מסוגלים לרכוש תרופות לא נוגעים לליבנו כמו סבתא אחת שהתרופה הקבועה שלה הוצאה אל מחוץ לסל הבריאות. מלחמתם של הנכים, התמודדויותיהן של החד-הוריות, רעבונם של הקשישים... כל אלה כואבים פחות, מרחוק.

טבע האדם הוא כזה, שאנו מגלים אהדה רק למי שאנו מסוגלים להזדהות איתו. אדם בעל רקע דומה, שאיפות משותפות, התמודדויות דומות, קרבה מכל סוג שהוא, ילדים שמזכירים לנו את ילדינו, אמהות/אבות כמונו...

כתבי העיתונות מבינים את הרעיון ועושים בו שימוש נרחב. כמעט בכל דיווח הם מנסים למצוא את הנקודה שתדבר אלינו, הקוראים. הפיכה בתאילנד? מייד מבררים מה עובר על הישראלים שם; תאונת דרכים קטלנית – פירוט על התינוק היתום שניצל; חייל נהרג – חברים מספרים על החלומות שלו, על האהבות שלו, על התכונות שלו... תיאורים שמאתרים את הנקודות המשותפות לקוראים ולמושא הסיפור, וכך הופכים אירועים ודמויות מרוחקים לממשיים, מקרבים אותם אלינו ומעוררים בנו תחושת הזדהות.

מוראות האינתיפאדה לימדו אותי עד כמה חזק הקשר בין אמפתיה להזדהות. כשאוטובוס התפוצץ בתל אביב, למשל, זה כאב כמו חתך ענק באצבע שלי. כשאוטובוס התפוצץ בירושלים, מקום מגוריי, הרגשתי כאילו הכאב הוא פצע חמור באצבע, שצריך לתפור. כשקרבנות הפיגוע היו ילדים בגיל ילדיי, הרגשתי כאילו נקטעה לי אצבע. וכשבין קרבנות הפיגוע היה מישהו מהשכונה שלי, הרגשתי כאילו נעצו לי סכין בלב, ובכיתי כל היום.

תפילה בלשון רבים

איך אפשר לשבור את המחסום שמונע מאיתנו לחוש אמפתיה? איך אפשר לחוש בכאבם של אנשים שאיננו מזדהים איתם? לבכות את דמעותיהם של אחרים?

אחת התרופות שמציעה היהדות היא תפילה בלשון רבים. רוב התפילות ביהדות מנוסחות בגוף ראשון בלשון רבים (אנחנו). בתפילה החשובה ביותר, תפילת שמונה-עשרה, אנו מתפללים שא-לוהים יתן לנו רפואה, פרנסה, גאולה וכו'.

אין מדובר אך ורק בניסוח ספרותי. לפי היהדות כל היהודים מהווים נשמה קולקטיבית אחת. המציאות הרוחנית של העם היהודי היא כזו, שאנו כולנו תאים באותו גוף רוחני.

כדי להפוך את התפילה לאמיתית עבורנו, ניתן לדמיין אותו חלק בעם היהודי שעבורו אנו מתפללים. למשל, כשאני מתפללת על חוכמה א-לוהית, אני מדמיינת את הרופאים שהחלטתם היא זו שגוזרת חיים או מוות למטופליהם, את המורים שגישתם לתלמידים עשויה לחנך או להרוס את תלמידיהם, את העובדים הסוציאליים, את המהנדסים, את ההורים, את התלמידים, את הסופרים, עורכי-הדין, המוזיקאים וכן הלאה – את כל מי שזקוקים למעיין זה של חוכמה א-לוהית כדי לבצע את תפקידם כראוי.

ככל שתתפללו יותר למען כל היהודים, מכל סוג ומין, כך תוכלו לגלות יותר אמפתיה כלפיהם.

האר"י הקדוש, גדול חכמי הקבלה במאה ה-16, אמר שבזמן אמירת המילים "לישועתך קיווינו כל היום", על המתפלל/ת לדמיין את עצמו או עצמה מתפלל/ת יחד עם כל היהודים בכל מקום. יש לכלול בכך יהודים מבוגרים ממך או צעירים ממך, יהודים באוסטרליה, אלסקה, הוואי והונגריה, יהודים שהשקפתם הפוליטית נמצאת שמאלה או ימינה ממך, יהודים מכל הקשת הדתית, מחסידים ועד חילונים, יהודים שהם עניים מרודים ועשירים כקורח.

יהודים מתפללים גם על האנושות כולה, במיוחד בראש השנה וביום כיפור. אבל אם איננו מצליחים במשימה העצומה של הזדהות עם 13 מיליון היהודים שעל פני כדור הארץ, שאליהם אנו קרובים מבחינה רוחנית, קרוב לוודאי שההזדהות שלנו עם שאר ששת המיליארדים לא תהיה אמיתית. אהבה נעה במעגלים קונצנטריים, צעד-צעד.

ככל שתתפללו יותר למען כל היהודים, מכל סוג ומין, כך תוכלו לגלות יותר אמפתיה כלפיהם.

חטאים של אחרים

התפילה בלשון רבים בולטת במיוחד ביום כיפור. בכל תפילות העמידה של יום כיפור, מוצא/ת המאמינ/ה את עצמו או עצמה מתוודה על 44 חטאים: זלזול בהורים ומורים, דיבור לשון הרע, פגיעה בזולת, הפרת הבטחות, גאווה וכן הלאה. כשהמתפלל/ת מזכיר/ה חטא מסוים, הוא או היא מכה על החזה מתוך חרטה. התוודות על חטאים ללא חרטה היא חטא כשלעצמו, אחד מאותם 44 חטאים.

אני יכולה להכות את עצמי על רוב החטאים, אבל יש תמיד כמה חטאים שאינני מתחברת אליהם: מעקב אחרי יהודי ("בצדיית רֵעַ"), הפרת נדר ("בשבועת שווא"), והצטרפות לחבורת רשעים ("בוועידת זנות"). לפני שנים, שאלתי איך אני יכולה להתוודות על חטאים שלא ביצעתי. הרבנית ציפורה הלר הסבירה לי שאנו מתפללים בלשון רבים, "על חטאים שחטאנו לפניך..." מן הסתם, איזשהו יהודי בעולם חטא באותם חטאים.

ההסבר לא הניח את דעתי. אי אילו יהודים בעולם מצטרפים לחבורת רשעים ואני צריכה להתחרט על חטאיהם של אותם פושעים? התפילה כפתה עלי הזדהות שלא חשתי, ולא רציתי לחוש.

יתכן שהמחסום הגדול ביותר שמונע מאיתנו לחוש אהדה הוא האופי הביקורתי שלנו. התחושה ש"אני בחיים לא הייתי עושה כזה דבר", בונָה חומה גבוהה בינינו לבין קרובינו, שכנינו, חברינו ועמיתינו, אשר סובלים מחולשות שאינן מנת חלקנו.

זה באמת מחסום ענק: אם למשל, אתם כזה מעוז של הגינות, שמעולם לא ניהלתם אפילו שיחת טלפון פרטית על חשבון זמנו של הבוס שלכם, איך תוכלו להזדהות עם עובדת שסוחבת עטים ומעטפות מהמשרד, או עם מנהל שמועל בכספי החברה? איך תוכלו לבטא את המלים "גזלנו", בתפילת יום כיפור, ולאפשר ללשון הרבים לחבר אתכם לסוחבים ולמועלים?

הרבנית הלר מסבירה את שיתוף הגורל הזה שבינינו לבין כל היהודים, כך:

"תראו את הגנב בעיני רוחכם. מהם המאבקים שלו? הוא נאבק כנגד החינוך שלו (או היעדרו), הסביבה שלו, והתשוקה שלו להשיג דברים לעצמו. והוא מפסיד! שלא תטעו: הוא מפסיד במאבקים שלו. התורה מגַנָּה את היותו בלתי הגון.

"עכשיו חשבו על המאבקים הפנימיים שלכם. האם הפסדתם פעם במאבק כזה? המאבקים שלכם אינם דומים לשלו, אבל אם אי פעם הפסדתם במאבק כזה, זהו המכנה המשותף ביניכם ובינו."

חשבו על היהודים שאתם שופטים בחומרה, ואז נַפּצו את החומה הזאת.

אחד החטאים שעליהם אנו מתוודים ביום כיפור הוא שיפוטיות. ביום הכיפורים הזה, אולי בדרככם לבית הכנסת, חשבו על היהודים שאתם שופטים בחומרה, יהודים שאתם "דנים אותם לכף חובה". ואז נַפּצו את החומה הזאת. חשבו על המאבקים האבודים שלכם, ועל אלה שלהם, ופתחו את לבבכם ל"אני" קולקטיבי, שיכלול גם אותם.

ביום הכיפורים הזה, בין אם אנחנו מצויים בעיצומו של וידוי ובין אם לאו, בואו ונתפלל למען כל היהודים בעולם. בואו נבכה על המאבקים האבודים שלנו, ועל אלה של יהודים אחרים. בואו נבכה על הסבל של כולנו. כפי שאנו מתפללים בברכה המסיימת של תפילת שמונה עשרה, שא-לוהים יברך את כולנו – משום שאנו אחד.

ביום הכיפורים הזה, בואו נתאחד ונהיה חלק מאותה זהות. לא יהיו אז "דמעות של אחרים", יהיו רק דמעות קולקטיביות, דמעותיו של עם שלם הפונה לא-לוהיו.
 

***

מאמר בנושא קרוב:

אוניברסליות מול קהילתיות
האוניברסליות מקרינה פחות אהבה ליותר אנשים, בה בשעה שהקהילה מקרינה יותר אהבה לפחות אנשים.



 

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן