לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מה שיום הכיפורים לא יכול לעשות

מה שיום הכיפורים לא יכול לעשות

יום הכיפורים הוא לא פתרון קסם לכל הטעויות שלנו, אבל המגבלות שלו מלמדות אותנו שיעור חשוב על ערכם של בני אדם.

מאת

יום כיפור הוא יום מחילת העוונות.

כולם יודעים את זה: אלו שמעבירים את היום כולו בתפילות בבית הכנסת, ואלו שצמים פשוט מתוך נוהג ומשתעממים בבית עם ערימת עיתונים. הידיעה הבסיסית הזו אצורה בכל תודעה: זהו יום תפילה וצום שבו אנו זוכים לסליחה על חטאינו.

וזה נכון כמובן – לגבי חלק מהחטאים.

יכול אדם לבוא ליום כיפור עם צרור שטרות חוב כלפי א-לוהיו –  התעלם מכל מצוות עשה ולא תעשה שבין אדם למקום – ובכל זאת, ביום כיפור מנוצל כיאות, יום של חרטה אמיתית ותשובה מעומק הלב, יימחקו כל שטרי החוב הללו. הבוס פותח לו דף חדש ונקי.

אבל עבירות שבין אדם לחברו? על פגיעה, רכילות, הלבנת פנים, מניעת עזרה מחבר? מאה ימי כיפור יכולים לחלוף והחטא בעינו עומד. כי כך מלמדת המסורת היהודית: "על עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר."

כל כך נוח לחשוב על יום הכיפורים כשיקוי הפלא ששוטף את המצפון ומותיר אותו מצוחצח ורגוע

מי קורא את המשפט הזה ולא פולט אנחה? כל כך קל ונוח לחשוב על יום הכיפורים כגלולת קסם, שיקוי הפלא ששוטף את המצפון ומותיר אותו מצוחצח ורגוע. הכל בסדר, אנחנו בני אדם טובים שלא נושאים מטענים מעיקים של אשמה. יום הכיפורים הגיע, צמנו כראוי, נעלנו נעלי בד, אפילו נגררנו לבית הכנסת השכונתי על אף אווירת הנכאים שהחזן שם מיטיב להשרות מידי שנה. אחרי כל זה, אנחנו אוהבים לשתות את הקפה של סוף הצום בסיפוק של טפיחת כתף עצמית. עשינו את זה! ועכשיו הכל נסלח ונמחל ואפשר להתחיל מחדש.

סליחה ומחילה א-לוהית על כל מעשה רע בלי קשר לנפגעים ומה שעשית לפצותם, מעולם לא הייתה רעיון יהודי. התיאולוגיה היהודית תמיד חילקה את חובות האדם בעולם לאלו שבינו לא-לוהים ואלו שבינו לבני אדם. וא-לוהים, כביכול, מסרב להיות 'פקטור' באינטראקציה שלנו עם בני אדם אחרים. העלבת מישהו? בטרם תבקש סליחה מא-לוהים, בקש סליחה מזה שהעלבת. בני האדם מנהלים שתי מערכות יחסים נפרדות לחלוטין: האחת מול הבורא, השנייה מול שאר בני האדם. כל מערכת היא אוטונומיה בפני עצמה. תפילה בדבקות לא-לוהים לא תשפיע כהוא זה על שפלות מוסרית הנובעת מהפצת רכילות מרושעת, למשל.

אם יש בכלל קשר בין שתי המערכות הללו, הוא בהחמרת יתר במצוות שבין אדם לחברו: גדולי המוסר היהודי התריעו תמיד כנגד המקפידים במצוות בין אדם למקום על חשבון הידור במצוות שבין אדם לחברו. רבי ישראל סלנטר, שייסד את 'תנועת המוסר' במאה ה-19, מספר באחד מספריו על מעשה שקרה לו, בדיוק בערב יום הכיפורים: הוא היה בדרכו לבית הכנסת להתפלל תפילת מעריב, כשבא לקראתו איש אחד שהיה ידוע ביראת השמיים שלו. "פחד וחרדת הדין היה נראה וניכר על פניו ודמעתו על לחיו". רבי ישראל פנה אליו בשאלה חשובה לו. האיש הירא, "מגודל עצבונו וחרדתו", לא ענה לו מאומה. "כאשר עברתי מעל פני האיש", מספר רבי ישראל, "חשבתי בלבבי: מה הנני חייב ואשם כי אתה הנך ירא, ותפחד ותרעד מיום הדין. מה זה נוגע אליי? הלא אתה חייב להשיבני על שאלתי בנחת רוח, כי זהו מדרכי הטבה וגמילות חסד".

זו התפיסה היהודית האמיתית. יראת חטא לא יכולה לבוא על חשבון גמילות חסד; ואף כמות של צומות ותפילות לא תפצה על התנהגות לא ראויה לזולת. בנצרות הקתולית, למשל, יכול כל אדם לבוא לוידוי בפני כומר ולזכות בכפרת כל עוונותיו, תמורת אי-אלו תפילות שהוא מבטיח לומר. זו אותה נצרות שבימי הביניים שגשגה בזכות שטרות המחילה שנמכרו לכל דורש: וכך יכלו אנשים לשדוד, להרוג ולפרוע חוק במצפון נקי, בידיעה שבסוף הדרך איש כמורה ימכור להם תמורת סכום השווה לכל נפש את שטר המחילה – כרטיס הכניסה לגן עדן.

יראת חטא לא יכולה לבוא על חשבון גמילות חסד

התפיסה הזו לא עברה מהעולם עם ימי הביניים: עדיין, הדגש בנצרות הוא פעמים רבות על חשיבות 'האמונה' כמטהר הגדול, הכפרה האולטימטיבית. כשאדולף אייכמן היה עצור בארץ בטרם משפטו, הקפידה מדינת ישראל להעניק לו את כל הזכויות המקובלות לאסירים, כולל הזכות לליווי של איש דת. הכומר ויליאם הול, מסיונר קנדי שהתגורר בירושלים שלושים שנה, זכה בתפקיד. אך על אף מאמציו של הול, אייכמן סירב לשוב לחיק הכנסייה שאליה נולד. אחרי הוצאתו להורג של אייכמן, שאל עיתונאי אחד את הכומר הול מה יכלה להיות המשמעות עבור אייכמן, לו הסכים לשוב אל הכנסייה. "אם אייכמן היה ניאות לקבל את ישו כמושיע, שערי גן עדן היו נפתחים לפניו והוא לא היה עובר כלל בגיהינום", ענה הכומר הול.

העיתונאי המופתע הזכיר לאיש הדת הנכבד שמדובר באדם שסייע ברצח שישה מיליון יהודים. זה לא הטריד את הכומר הול. שישה או שישה מיליון – לו רק היה חוזר אל הכנסייה ומצהיר על אמונה במושיע, הוא אמר, כל אשמתו של אייכמן הייתה מתכפרת לו.

קרוב לודאי שגם בקרב הנצרות יקומו הרבה חולקים על גרסת 'הדרך לגן עדן' של הול. אבל בכל ההיסטוריה היהודית, בכל התיאולוגיה המוכרת שלה, לא תמצאו ולו צל חיוור לתפיסה כזו: תפיסה שמבטיחה כפרה א-לוהית על חטאים כלפי זולתך, בלי שאפילו תתחרט עליהם. ביהדות, א-לוהים העניק את כוח המחילה לכל אחד מאיתנו, ואנו אלה שאמורים ליישם אותו, כשמדובר על מעשים שנעשו באוטונומית בין-אדם-לחברו.

אז האם אכן מוצדקת האנחה שמעורר המשפט: "על עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר"? בכלל לא בטוח. יום הכיפורים הוא אמנם לא פיתרון קסם לכל הפעמים שלא נהגנו כשורה. אבל הוא מדגיש, דווקא במגבלות שלו, את הגדלות האנושית. את הכבוד שהיהדות חולקת לבני אדם ולאינטראקציה ביניהם. המחילה אינה בלעדית בידי א-לוהים: הוא מעביר חלק מעוצמתה אלינו, כדי שנוכל לזכות בה זה את זה. הצורך לבקש סליחה מהזולת, והיכולת להעניק את הסליחה הזו, היא מה שהופך אותנו ליצורים בעלי ערך רב כל כך, עם אחריות הדדית אחד כלפי השני. אחריות שהבורא העניק לנו, ואפילו היום הקדוש בשנה, יום הכיפורים, לא מפקיע מאיתנו.

4/10/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) כּנרת, 6/10/2008 17:14

משיב נפש

תודה רבה על מאמר מחזק.
לא קל לבקש סליחה מחבר, הרבה יותר קל לבקש סליחה מאלהים.
הופתעתי מההסבר הזה - "בני האדם מנהלים שתי מערכות יחסים נפרדות לחלוטין: האחת מול הבורא, השנייה מול שאר בני האדם. כל מערכת היא אוטונומיה בפני עצמה. תפילה בדבקות לאלוקים לא תשפיע כהוא זה על שפלות מוסרית שנפלנו אליה בהפצת רכילות מרושעת, למשל", ובאותה מדה גם התפעלתי.

המאמר הזה עשה לי סדר במושגים, ועזר לי.
תודה רבה, וגמר חתימה טובה,
מול אלהים וגם אדם:)
כּנרת~~

(1) שרון, 5/10/2008 13:43

מאמר מקסים ושנון כמו תמיד. יישר כוח

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub