לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ללמוד לסלוח

ללמוד לסלוח

חמש דרכים לשכוח ולסלוח ביום הכיפורים.

מאת

זה קרה בדיוק לפני המבחן הראשון שלי בקולג'. פתחתי את המקרר הקטן, לקחתי בקבוק מתוך מארז מים מינראליים שקניתי יחד עם חברתי לחדר, ושתיתי אותו תוך כדי קריאת הסיכומים שלי בפעם אחרונה. בעודי שותה, חברתי לחדר נכנסה והביטה בי בהלם טוטאלי.

"את שותה מים מהבקבוק שמסומן ב-X", היא אמרה, והושיטה יד לחטוף ממני את הבקבוק.

"איזה X? על מה את מדברת?" שאלתי.

"שמתי בפנים משהו שיעזור לי להירדם. לא הספקתי להגיד לך, אבל בגלל זה סימנתי אותו ב-X גדול", היא הסבירה.

הסתכלתי על השותפה שלי, בחורה ביישנית ומתחשבת מאיזו עיירה קטנה ולא מוכרת. ביום הראשון כשסידרנו את החדר היא אמרה לי, "את היהודייה הראשונה שאני פוגשת בחיים שלי." בתור ניו יורקית מלידה, זה נשמע לי מגוחך, אולם היא הייתה הקתולית הדתית הראשונה אתה התיידדתי, וגם הבורות שלי ודאי נראתה מגוחכת בעיניה.

ניסיתי לגשר בין תפילות הלילה והכרזות הדתיות שלה, למידע החדש הזה שהיא מכניסה 'משהו' לבקבוק מי מעיין מפולין. הסתכלתי על הסיכומים שלי, ואחר כך חזרתי להביט בה. קולו של הפרופסור הדהד במחשבתי: אין מועד ב' למבחן הזה.

"מצטערת", היא כמעט לחשה.

סגרתי את המחברת ונעמדתי. הרגשתי בסדר, אולם התחלתי להתעצבן, ולכעוס. "כמה היה שם?" שאלתי, ודחפתי את הכיסא שלי לאחור.

"את תירדמי", היא גמגמה.

"יש לי מבחן בעוד 10 דקות. אני חייבת לעבור אותו. אני לא מאמינה שעשית את זה." לבשתי את הז'קט שלי.

"סימנתי את הבקבוק. התכוונתי להזהיר אותך", היא מלמלה.

"נכון, אבל את לא. ובגללך אני אכשל."

כשטרקתי את הדלת, שמעתי את התחינה האחרונה שלה מהדהדת מאחור: "אני באמת מצטערת, אבל עדיף שלא תלכי, את עלולה להירדם שם".

הצלחתי איכשהו לעשות את המבחן, כשאני מתאמצת לא להירדם. למרבה המזל זה היה מבחן אמריקאי, והצלחתי איכשהו לעבור אותו. אבל אחר כך, כשסוף סוף נשכבתי בחדר שלי כדי לישון, הרגשתי איך גל ראשון של טינה גואה בי. שאלתי את עצמי איך אני אשרוד שנה שלמה עם שותפה כזאת לחדר. בשבועות הבאים, עשיתי כל שביכולתי כדי להתעלם ממנה, מלבד מספר משפטים פה ושם. המשכתי בחיי, והיא בחיה. העברתי את בקבוקי המים שלי לשולחן שלי. נשארתי ערה עד מאוחר וקמתי מוקדם.

עד לערב יום כיפור. עמדתי לצאת מהחדר, כשחברתי לחדר הרימה עיניים מספריה.

"למה את לבושה ככה? עוד לא הגיעה השבת היהודית?"

עמדתי עם יד על ידית הדלת, ובחנתי את עצמי במראה. ראיתי את הסוודר הלבן שלי. ראיתי את המחזור בידי, ואז ראיתי את פניי – כועסות ומלאות טינה. השפלתי מבט לרצפה. אני כל כך מתביישת בעצמי, הבנתי פתאום. אני לא מסוגלת אפילו להסתכל במראה. פתאום קלטתי כמה קשה לגור אתי באותו חדר. השעון המעורר שלי מצלצל כל בוקר לפני עלות השחר. האור מעל למיטתי, שחברתי לחדר זוכרת לא לכבות כל שבת. בנות הקבוצה היהודית שהיו זורמות לחדר שלנו כל שבת, בלי אפילו להגיד לה שלום. תחושת העליונות שלי, שבאה לידי ביטוי במלתחת בגדי מעצבים ובחוסר סבלנות אגוצנטרי. הרמתי שוב את עיני אל המראה וחשבתי: לא קל לחיות עם אדם כמוני.

"לא, זה חג אחר."

זה יום כיפור, ואני עומדת לבקש מאלוקים שיסלח לי, ואני לא מסוגלת אפילו להסתכל לשותפה שלי בעיניים. זה יום כיפור. אני מתכוננת לעמוד שעות בתפילה. מתכוננת לצום. מתכוננת להתחנן לחיים. ואני לא מסוגלת אפילו להסתכל על עצמי במראה.

הנחתי את המחזור שלי על השולחן והתיישבתי. הסתכלתי על חברתי לחדר ופתחתי את פי כדי להתנצל, אבל המלים לא יצאו. לא ידעתי מה לומר. ישבנו שם לרגע, בעוד השמש מתחלה לשקוע, ואני הרגשתי איך הפניקה גואה בי. יום כיפור עוד מעט נכנס, ואני לא מצליחה בכלל לדבר.

כפי הנראה חברתי לחדר חשה בהתמודדות שלי. "זה בסדר", היא אמרה.

"מצטערת", אמרתי לה לבסוף.

"אני יודעת. זה בסדר. האור שלך נשאר דולק גם בחג הזה?" היא שאלה ושלחה מבט אל המנורה שליד מיטתי.

"כן. ודרך אגב, תודה. תודה שאת כזאת שותפה נפלאה". היא חייכה ואני רצתי אל הדלת, מעיפה מבט בדמות הלבנה הממהרת שבמראה, השתקפות של מחילה חזרה אלי.

זה יום כיפור. זמן למחול ולקבל מחילה. זמן לשחרר.

להלן חמישה דברים שאנחנו צריכים לשחרר:

  1. הביטו במראה. הבינו שאתם בני אדם שלא קל לחיות אתם, שיש לכם חסרונות ומגבלות משלכם, שאחרים צריכים להתמודד איתם כל הזמן. סלחו על החסרונות של האחרים באותה מידה שאתם מעלימים עין מהחסרונות שלכם.

  2. ראו את התמונה השלמה. חשבו על יום כיפור בתור מצפה על ראש הר אליו טיפסתם במשך כל השנה. צפו בימים שחלפו וברגעים מהם הם מורכבים, שפרושים למרגלותיכם. הרשו לעצמכם לראות את התמונה השלמה של חייכם. את המטרות המוחלטות שלכם. את אמונותיכם. ראו כל אדם בחייכם כחלק מהתמונה הזאת. איזה לקח הם למדו אותך, גם אם הייתם צריכים ללמוד אותו בצורה כואבת? איזה מסר אלוקים שולח לך בכך שהוא הכניס את האדם הזה לחייך?

  3. אמרו משהו. בקשת סליחה אינה דורשת מכתב ארוך או נאום מתוכנן בקפידה. פעמים רבות כל מה שאנחנו צריכים לעשות הוא לומר משהו. מלים כלשהן. אני מצטער. בוא/י נתחיל מחדש. אני רוצה לשוחח. זה הצעד הראשון שמתחיל לפורר את הטינה שבלב.

  4. שברו את המעגל. לפעמים אנחנו נכנסים לתבניות קבועות ובלתי יעילות עם האנשים היקרים לנו. אפילו אם אתם מרגישים 'צודקים', שברו את המעגל. הפסיקו לחזור שוב ושוב על אותו ויכוח. היו אמיצים להניח את ההאשמות בצד ולומר: בוא/י נתחיל מחדש. "טירוף אינו לעשות שוב ושוב את אותו הדבר ולצפות לתוצאה שונה; טירוף הוא לעשות שוב ושוב את אותו הדבר מתוך ידיעה מלאה מה תהיה התוצאה." אנונימי.

  5. סלחו לחיים. לפעמים אנחנו כועסים על אחרים בגלל מציאויות קשות בחיינו. קל יותר להאשים אנשים מאשר להתמודד עם האכזבות שלנו. אנחנו צריכים להתקדם צעד נוסף, ולסלוח לאלוקים על כל התסכולים והאתגרים שבחיינו. לסלוח לו שהוא מסתיר את פניו כשאנחנו הכי צריכים אותו. לסלוח לו על זמנים בהם נראה כאילו הוא התייאש מאתנו לגמרי. לפנות לאחור ולהודות על הכל - על החיים; על הזדמנות נוספת; על מתנת המחילה עצמה. דפקו בלי הרף על שעריו הנסגרים של יום כיפור. הוא רוצה לסלוח לנו והוא רוצה שנסלח.

16/9/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) שרה, 26/9/2015 17:14

ללמוד לסלוח

לסלוח זה דבר חשוב,אנחנו רק בני אדם שטועים ומושפעים לפעמים מהסביבה.לפתוח דף חדש ,כדאי לנסות ולשכנע להשלים,זה ירגיע אותנו ואת הצד השני.

(1) אסף נתן, 18/9/2015 13:44

ללמוד מכל אדם

מאמר נפלא לצערי אכן קיימת אצלנו בציבור מחשבה של יהירות כלפי הגוי. היה מאוד נחמד לראות איך כותבת המאמר התגברה על עצמה בצורה יפה מאוד.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub