רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

יום כיפור: הברכה שבכישלון

ד׳ בתשרי ה׳תשע״ג ד׳ בתשרי ה׳תשע״ג 20/09/2012 | מאת הרב בנימין בלך

הכרה בטעויות העבר היא הדרך היחידה להצלחה בחיים.

"ומה אם סוד ההצלחה הוא כישלון?"

זאת הייתה כותרתו המסקרנת של מאמר שעורר את הקוראים לבחון מחדש תפיסה שגויה שהתקבלה בתרבות של ימינו בתור אמת מוחלטת – ומה שיותר משמעותי, השלכותיו של המאמר מחזקות את ההכרה בחכמת המסורת היהודית, ובתובנות שהיא דורשת מאיתנו להדגיש ביום הכיפורים.

יום כיפור הוא היום שמוקדש להכרה בכישלונותינו.

אנחנו חוזרים שוב ושוב על המילים "חטאתי". אנחנו מבינים שבדרכים רבות "החטאנו את המטרה" – משמעותה המילולית של המילה חטא. אנחנו מודים שלא היינו מושלמים. אנחנו מודים שאילו א-לוהים היה צריך לתת לנו ציון על מעשינו בשנה החולפת, בחלק מהתחומים היה מגיע לנו פחות מבלתי מספיק.

ובכל זאת, מי שמע על ציון כזה בתרבות של ימינו?

כבר עשרות שנים שמומחים רבים מבהירים להורים שהדבר היחיד שמותר להם לעשות בחינוך הוא לשבח את ילדיהם. הביקורת תמיד הרסנית לביטחון העצמי, וביטחון עצמי הוא הערך הגבוה ביותר שעלינו להעביר לצאצאינו. תנו להם להרגיש טוב עם עצמם, כך הם יהיו שמחים ומרוצים. אל תעיקו עליהם בהאשמה שהם לא הצליחו למלא איזושהי מטרה. לעולם אל תשברו את רוחם באמירה שהם היו יכולים להצליח יותר. תגמולים, לא ביקורת או עונשים, זה מה שילדים צריכים כדי להפוך למבוגרים אחראיים.

גם מקצוע ההוראה נפל בהדרגה לגישה הזאת של "לשבח בכל מחיר" מבלי להזכיר כישלון. אינפלציה בציונים הפכה את כולם למשכילים, משום ש"הוא כל כך השתדל והוא עלול להרגיש רע אם הוא לא יקבל ציון מעולה", ברבים ממוסדות החינוך בוטלו טקסי חלוקת תעודות למצטיינים, משום שאלה שלא זכו בכבוד עלולים לסבול מירידה בביטחון העצמי שלהם, וזה פשוט לא נראה נכון להודות שלא כולם מושלמים באותה המידה. בתי ספר יותר ליברליים סילקו מתוכם את הספורט התחרותי – ואם הם השאירו, אז הם לא מחשבים את התוצאות - כדי שאף אחד לא יצטרך להודות אף פעם שהוא מפסיד.

מה אם אנחנו צריכים להכיר בטעויותינו, אם ברצוננו להשתפר ולהפוך למה שאנחנו מסוגלים להיות?

אבל מה אם הסוד האמיתי להצלחה הוא כישלון?

מה אם אנחנו צריכים למנות את תוצאות חיינו ולהכיר בטעויות שלנו, בחולשותינו ובכישלונותינו אם ברצוננו להשתפר אי פעם ולהפוך למה שאנחנו מסוגלים להיות?

המאמר המוזכר לעיל פוקח עיניים, משום שהוא מאלץ אותנו להתעמת עם מה שהדורות הקודמים ידעו, ואנחנו מעדיפים לשכוח: הדרך היחידה להצליח בחיים היא להכיר בכישלונותינו.

פול טף, מחבר המאמר סיכם את הניתוח הארוך שלו במסקנה הבאה:

רוב התלמידים בריברדייל [בית הספר היוקרתי בו הוא מלמד] יכולים לראות לפניהם מסלול ברור לסוג מסוים של הצלחה. הם ילכו לקולג', הם יקבלו תארים, יתקבלו למשרות משתלמות – ואם הם ייפלו בדרך, כמעט וודאי שהמשפחות שלהם יעזרו להם במידת הצורך, פעמים רבות עמוק לתוך שנות העשרים והשלושים לחייהם. אבל למרות יתרונותיהם הרבים, רנדולף [המנהל של בית הספר היקר והיוקרתי במיוחד הזה] עדיין אינו משוכנע שהחינוך שהם מקבלים כרגע בריברדייל, או התמיכה שהם מקבלים מהבית, יעניקו להם את המיומנויות לעמוד במסלול אל ההצלחה האמיתית שעומדת בבסיסה של אישיות טובה: חיים שמחים, משמעותיים ויצרניים. רנדולף רוצה שתלמידיו יצליחו, כמובן – רק שהוא מאמין שלשם כך, הם צריכים קודם ללמוד להיכשל.

'ללמוד להיכשל' הוא סיכום תמציתי בן שתי מילים לוידוי של יום הכיפורים, שדורש מאיתנו להיות מספיק בוגרים כדי להתמודד עם השגיאות האישיות שהורים, מורים וידידים בעלי כוונות טובות ניסו לגונן עלינו מלראות. הוא מבקש מאיתנו להודות שאיננו מושלמים, דווקא בגלל שאנחנו מעוניינים לקחת את האתגר לתקן את עצמנו.

ביום כיפור אנחנו צריכים להגדיר את עצמנו בהתאם לתובנה שעל פי בנג'מין ברבר - מדען באוניברסיטת רטגרס - היא האמת המוחלטת ביחס להתנהגות האנושית. אנחנו אוהבים לסווג אנשים, בדרך כלל על ידי הדבקת תוויות על פי שניים או שלושה מאפיינים שונים מאוד זה מזה. אנשים שמנים או רזים, מופנמים או מוחצנים, אופטימיים או פסימיים, רציניים או משעשעים. כל אלה מובילים לסטריאוטיפיות והכללה שאינן מדויקות לגמרי. אולם ברבר טוען שקיימת חלוקה אחת של בני אדם, שהיא הדרך החשובה ביותר והמדויקת ביותר להבדיל ביניהם. וכך הוא אומר:

אני לא מחלק את העולם לחלשים ולחזקים, או למצליחנים ונחשלים, לאלה שעושים את זה ולאלה שלא. אני מחלק את העולם ללומדים וללא לומדים – אלו שמכירים בכישלונותיהם, לומדים מהם ומתקדמים הלאה, בניגוד לאלה שלעולם אינם מסוגלים להודות שהם עשו משהו לא בסדר, שאף פעם אינם לומדים משגיאותיהם, ושגוזרים על עצמם לחזור על הטעויות שמולידה דרכם.

לכן, ביום כיפור, כשנדרש מאיתנו לברר האם חיינו יכולים להיחשב כהצלחה, אנחנו נידונים על פי השאלה אם אנחנו אמיצים מספיק כדי להודות על חטאינו ולהכיר בכישלונותינו.

ההודאה בפני א-לוהים ובפני עצמנו, על הנקודות בהן טעינו במהלך חיינו, אינה מפחיתה מערכנו. ולהיפך, היא נותנת לנו את החכמה והכוח לצמוח ולהשתפר.

ס. י. האיאקווה, סנטור לשעבר מקליפורניה ומומחה לסמנטיקה, עורר אותנו להבחין בין שתי צורות ביטוי, שנראה שרבים מאיתנו נוטים להחליף ביניהן: "שימו לב להבדלים בין מה שקורה כשאדם אומר לעצמו, 'נכשלתי שלוש פעמים' לבין מה שקורה כשהוא אומר 'אני כישלון'." אדם שרואה בעצמו כישלון, יוצר לעצמו דימוי עצמי קבוע של לוזר. לעומתו, מי שלומד מתוך הניסיון שלו, מי שהכישלון שלו מעורר אותו להתעלות על עצמו ולשפר את ביצועיו בפעם הבאה, מי שמבין שכישלון הוא בסך הכל התרחשות רגעית שאינה מגדירה אותו – הוא בוגר של בית הספר הטוב ביותר בעולם, וכישלונותיו אינם אלא שכר הלימוד שהוא משלם בתמורה להצלחתו הסופית.

ביום כיפור אנחנו בוחנים את עצמנו. ביום כיפור אנחנו מבקרים את כל כישלונותינו. ביום כיפור אנחנו לא מתכחשים לחטאים שלנו – אנחנו נשענים על הזיכרון שלהם לשם צמיחה רוחנית.

ביום כיפור אנחנו מכירים באמת שהכישלון – ההכרה בו, הלמידה ממנו והקימה ממנו – הוא סודה האמיתי של ההצלחה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן