לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




החלטה של יום כיפור

החלטה של יום כיפור

המחשבה כמה פגעתי באישה הזאת גורמת לי להתכווץ.

מאת

קופסאותיהן המקוריות של תמונות החתונה של בתי, נותרו מסודרות זו על גבי זו והעלו אבק. יתכן שפרט זה לא היה ראוי במיוחד לציון, אלמלא העובדה שלבת הזאת יש כבר שלושה ילדים, ברוך השם. בפעם האחרונה שהיא הגיעה לבקר אותנו, היא בחרה את התמונות שלה, מה שעודד אותי לבחור סוף סוף את שלי.

הצבתי לעצמי דד-ליין להישאר ערה לילה אחד עד 3 לפנות בוקר, לאחר יום ארוך של עבודה, כדי לגמור עם המטלה. למחרת, הייתה לי פגישה בחנות הצילום, ואני הבאתי איתי תיקיות ובתוכן שתי קבוצות התמונות. בעיניים טרוטות, אך מלאת שמחה על הישגיי, ישבתי עם הטכנאית שמעצבת את האלבומים במשך כמה שעות, כשהיא סוקרת בדקדקנות כל תמונה ותמונה. דיברנו על גודל, צבעוני או שחור-לבן, רקעים ועיצוב. אין לי מושג כמה זמן ישבתי שם, אבל אני יודעת שהשמים השחירו כשעוד הייתי בפנים.

כמה שבועות אחר כך התקשרו להודיע לי שהאלבום של בתי מוכן ושאפשר לבוא לקחת אותו. אמרתי שאני שמחה אבל מה עם האלבום שלי? ידעתי שאני אמורה לקבל את שני האלבומים. אחרי המתנה של כמה דקות, אמרו לי שיש רק אלבום אחד ורק סט אחד של תמונות.

אתם לא רציניים! חשבתי לעצמי.

"תראי, זה פשוט לא יתכן", אמרתי. "ישבתי אצלכם במשרד במשך שעות. נשארתי ערה לילה קודם עד שכבר בקושי יכולתי לראות. אתם חייבים למצוא את התמונות שלי! אני לא מסוגלת לעשות את זה שוב. אין לי לא את הזמן ולא את הכוחות."

יכולתי לחוש כיצד זרע קטן של כעס, צומח וגדל לכעס מוצדק, עם כל רגע חולף

האישה בצידו השני של הקו אמרה שהיא תחזור אליי. וככל שחיכיתי לצלצול הטלפון, הלכה וגברה ההתמרמרות בלבי. יכולתי לחוש כיצד זרע קטן של כעס, צומח וגדל לכעס מוצדק, עם כל רגע חולף.

איך הם יכלו להיות כל כך חסרי אחריות? חשבתי לעצמי. איך הם יכולים לאבד ערמה שלמה של תמונות? עבדתי על זה לילה שלם! אני לא יכולה להאמין. כשהשיחה הגיעה כבר הייתי זועמת.

"יש כאן רק סט אחד של תמונות. האישה שעבדת איתה הפכה את כל השולחן שלה. היא בדקה במחשב. אין שם כלום. את בטוחה שהיו לך שני סטים של תמונות?"

"אם אני בטוחה שהיו לי שני סטים של תמונות? את חושבת שאני מדמיינת? ודאי שאני בטוחה!" יריתי ניצוצות. ואז רמת הדציבלים שלי עלתה. אמרתי משהו על אחריות וערך הזמן. המשכתי והמשכתי עד שהם ביקשו ממני לבוא למשרד.

הלכתי אליהם. לא במצב רוח משופר במיוחד כמובן. עברנו שוב את כל התסריט. ביקשתי מהאישה שעבדה איתי לנסות להיזכר איך ישבנו יחד במשך שעות ועבדנו על שני האלבומים. היא כמעט איבדה את לשונה, ואמרה שדבר כזה לא קרה לה בכל שנות עבודתה. המשרד כולו עקב דומם אחרי המחזה. המשכנו לחוג במעגלים.

עזבתי. סיכמנו שהם ידפיסו סט חדש של התמונות. אף אחד מהצדדים לא היה מרוצה. באותו לילה החלטתי לעשות קצת סדר על שולחן העבודה שלי. ואז ראיתי אותה. תיקייה מוכרת נחה מוסתרת מתחת לכל הניירת שלי. לבי התחיל להשתולל. רציתי להעמיד פנים שלא באמת ראיתי אותה, אבל לא יכולתי להתכחש לאמת. ואז נזכרתי מה קרה: אחרי שעברנו על שני הסטים של התמונות, הטכנאית אמרה לי שהיא רוצה להתרכז רק באלבום אחד בכל פעם.

לבי שקע בקרבי. מה אמרתי? ובאילו טונים? כמה פגעתי באישה הזאת במקום העבודה שלה?

התקשרתי אל בתי, וסיפרתי לה הכל. אי אפשר לתאר את הבושה שהרגשתי. החלטתי להתקשר לסטודיו מייד בבוקר ולהתנצל. בתי שכנעה אותי לקנות מגש גדול של שוקולדים ולגשת לשם בעצמי. היה לי קשה לבלוע את זה. קשה מאוד. אבל עשיתי זאת. התנצלתי וביקשתי מחילה מול כל המשרד. האישה הייתה אדיבה במיוחד. היא חיבקה אותי, לא דברה יותר מידי על העניין, ואני חושבת שהיא אהבה את השוקולד.

אחרי הכל, מי אני אם לא המילים שאני אומרת?

עכשיו אני עם עצמי וזה הזמן לקצת חשבון נפש. בליל יום הכיפורים מתאספים יהודים בעולם כולו, והתפילה הראשונה שאנחנו אומרים היא 'כל נדרי'. בתי הכנסת דוממים, ואנחנו מדברים על שבועות ונדרים שלא קיימנו. אנחנו מדברים על כוחן של מילים. בלילה הזה כולנו עומדים מאוחדים ואומרים את התפילה הקדושה הזאת. משום שאחרי הכל, מי אנחנו אם לא המילים שאנחנו אומרים?

הקשבתי לראיון עם אדם שאיבד את אשתו על אחד מהמטוסים ב-11 בספטמבר. הוא אמר שהיא התקשרה אליו מהמטוס, אבל הטלפון שלו היה מנותק. אשתו השאירה לו הודעה. היא התחילה לומר שהיא תתקשר אליו מאוחר יותר אבל הפסיקה באמצע. הוא יודע שהיא לא רצתה להשאיר אותו עם הבטחה לא ממומשת שתרדוף אותו כל חייו בתור דבריה האחרונים. אז במקום זה היא פשוט אמרה 'אני אוהבת אותך' שוב ושוב ושוב.

כשאני עומדת לפני א-לוהים בימים קדושים אלה, אני מחליטה בלבי להיזהר יותר בדבריי. הדרך בה אנחנו מתַקשרים עם אנשים, הטון שלנו, הביטויים שלנו, כולם משקפים מי אנחנו באמת. עם קצת מחשבה לפני שאנחנו מדברים, אנחנו יכולים ליצור מורשת של חסד ואהבה.

23/9/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) אנונימי, 25/9/2017 14:11

אני היום צעקתי על אדם קרוב מאוד בעשרת ימי תשובה

ואני מצטערת מאוד. מה גם שהתוצאה היתה זהה גם אם לא הייתי צועקת. אותה תוצאה אבל פלוס חטא. והכי קשה זה לקבל על עצמי לא לחזור שוב על חטא זה, אולם כיצד ברגע של כעס אוכל לשלוט בעצמי ואוכל להתחייב שלא לחזור על התפרצויות חסרות כל רסן כפי שקרה. אני מתחרטת ומקווה שאצליח להתגבר על יצר הרע ושמנפילה זו תהיה צמיחה גדולה והתעלות. יהי רצון שכולנו נצליח לעמוד בניסיונות שצצים במהלך חיינו שנה טובה וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל.

(5) אנונימי, 29/9/2014 10:07

יפה מאוד בקשת סליחה זה חשוב מאוד במיוחד בשבילנו

(4) CINIMINI, 24/9/2012 12:43

CINIMINI

מסכים עם כל מילה!! תודה רבה! ורעיון מעולה!! גמר חתימה טובה

(3) שמי לימור, 24/9/2012 12:28

התגובה שלי: סתמי...................................................................

(2) אתי לוזון, 23/9/2012 18:47

חיים ומוות ביד הלשון

קראתי בהתרגשות את הסיפור שלך , הזדהיתי איתו מתחילתו ועד סופו . מי לא נוצר באמתחתו סיפורים על מעשי קונדס בילדותו , כשאז הרגש עדיין לא ממש מפותח , ואנו עושים דברים בבלי דעת ואחר כך מתחרטים . אלא שכהורים , עלינו להעביר את המסר הזה בכל שלב בגידול הילדים , כן , עוד מילדותם. בנוגע לאבא, נראה שהיה אדם רגיש ואציל , ובחוכמתו העביר לכם את המסר. עובדה שזה הלך איתכם שנים רבות . קשה לומר, אין טעם להתייסר. כי את הכאב , הצער , הבושה, אי אפשר לנטרל . גדולתו של אדם היא בכך שגם כשטעה, יעשה הכל על מנת להתנצל , וזו לא קלישאה. הסליחה כמוה כמתנה, הן למבקש והן למקבל . אכן, אנו המילים שאנו אומרים, והלוואי וכל אדם יבין את המשמעות כוחן של מילים. מאחלת לך גמר חתימה טובה, אמן . אתי

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub