לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שאלות של יום כיפור

שאלות של יום כיפור

ביקור לא סימפטי עם בתי בחדר מיון גרם לי לתהות: מתי ההתלהבות והשמחה התחלפו באדישות? איך איבדנו את הדרך?

מאת

שיחת הטלפון נשמעה פשוטה למדי.

"גברת וולף?"

"כן" עניתי.

"מדברת המדריכה מהקייטנה של בתך. הכל בסדר באמת, היא פשוט קיבלה מכה בזרת במשחק כדור."

"אה. הזרת שלה?" עניתי. "זה לא נשמע נורא".

"טוב, אנחנו חוזרות העירה מאוחר בלילה, אז אולי תרצי שהרופא יראה את האצבע שלה מחר בבוקר."

שוחחתי עם בתי והבטחתי לה שהכל יהיה בסדר, ושנטפל בזה מחר בבוקר.

נקבע לנו תור ב-10:00 בבוקר אצל האורטופד הקרוב, שבדק את הזרת שלה. הוא שלח אותה לצילום ובחן שוב את הזרת שלה. "הזרת שלה נשברה, והעצם זזה מהמקום", הוא אמר בדאגה. "אם אני אחזיר אותה למקום כאן, הבת שלך תסבול מכאבים נוראיים."

עיניה של בתי התעגלו בבהלה.

"אני מציע לכן לפנות במהירות לבית החולים. אני כבר אתקשר למיון. אתם צריכים משככי כאבים חזקים, שרק למרדים מותר לתת. ותעשו את זה הכי מהר שאתם יכולים."

הלב שלי התחיל להשתולל. אף אחד לא אוהב ללכת לבית החולים. מעבר לכך, זה היה בוקר יום שישי, ואני עדיין לא סיימתי את ההכנות לשבת מכיוון שחשבתי שהביקור אצל הרופא יהיה קצר.

אחרי שהתקבלנו למיון, קיבלנו חדר. אנשי צוות נכנסו, בחנו את הצילום ושאלו המון שאלות. השעון התקדם אבל אף רופא לא נכנס כדי להחזיר את האצבע של בתי למקומה.

שיחה קולנית שנערכה מחוץ לחדר, הגיעה לאוזניי.

"אתה צוחק? מישהו שאל את האמא מה הם עושים כאן? אני בשום אופן לא מוכן לעשות את זה. ואם הם יחליטו להגיש נגדי תביעה בעוד 10 שנים?! הן שייכות למרפאה אורתופדית. תשלח את הילדה לאורתופד. תשלח אותן הביתה."

האם השיחה הזאת מדברת עלינו? הרופא התורן הזה מדבר ברצינות? לשלוח 'את הילדה' לאורתופד? האם לא הגענו לכאן מהאורתופד – כדי לקבל עזרה בבית החולים?

רופא המיון נכנס.

"את יכולה להסביר לי מה אתן עושות פה?" הוא שאל בגסות.

סיפרתי לו את הסיפור, שהבת שלי שברה את האצבע ושהעצם זזה ממקומה.

"לא. לא את הסיפור. למה אתן כאן? למה האורתופד שלכן לא טיפל בזה?"

הסברתי לו על משככי הכאבים שצריכים לתת לבת שלי לפני שמחזירים את העצם למקום.

מתי הוא הפך מרופא אכפתי לאדם חסר רגישות שמתייחס באדישות מופגנת?

הוא שלח לעברנו מבט לא מרוצה, ויצא מהחדר. השיחה הערה נמשכה בתחנת האחיות. מישהו מהצוות הגיע לומר לי שנקבע לנו תור לאורתופד ביום שני בבוקר.

הייתי המומה. "בכל בית החולים הזה אין אף רופא שיכול לעזור לנו? אנחנו לא יכולות לחכות ליום שני, לכן באנו לכאן! בבקשה תעזרו לנו."

בסוף, מאוחר בצהריים נמצא רופא שהסכים לעזור לנו. התהליך היה כואב מאוד, וכלל זריקות רבות והחזרה בכוח של העצם השבורה למקומה.

בדרך הביתה, הבטתי בבתי שנרדמה מתשישות. נותרתי עם תחושת הכרת תודה לאלוקים שנתן לנו לחזור הביתה בנחת ממש לפני שבת, אולם יחד איתה הייתה בי גם אכזבה עמוקה.

בשלב כלשהו, הרופא שהתנהג אלינו בצורה גסה כנראה רצה להקדיש את חייו לעזרה לבני אדם. הוא נשבע שזאת תהיה משימתו הנעלה. וודאי היה זמן בו הוא היה מלא אידיאליזם, אהבה ואפילו השתוקקות למקצוע שלו.

מה קרה בהמשך? מתי הוא איבד את דרכו? מתי הוא הפך מרופא אכפתי לאדם חסר רגישות שמתייחס לפציינטים באדישות מופגנת?

הבנתי שזוהי שאלה שקשורה לכל אחד ואחת מאיתנו, והזמן לברר את העניין הוא עכשיו, כשאנחנו מתקרבים ליום כיפור ועושים חשבון נפש.

בעלים ונשים – האם לא עמדנו תחת החופה מלאים באהבה ובשאיפה לבנות בית שיעמוד איתן בזכות המסירות ההדדית הרבה שלנו? האם לא נתנו מעצמנו משום שרצינו לתת, במקום לשאול 'מה עשית בשבילי בזמן האחרון'?

אבות ואמהות – האם אנחנו מסוגלים לזכור את הרגע הראשון שבו החזקנו את התינוק שלנו בידיים? האם לא הוצפנו בהתפעלות מנס החיים? האם לא התמלאנו ברצון עז לגונן, לטפח, לחנך ולאהוב את הנשמה הקטנה הזאת?

מתי ההתלהבות והשמחה התחלפו באדישות?

איך הגענו לכאן? איך איבדנו את הדרך?

ומה לגבי הצורה בה אנחנו חיים את חיינו היהודיים?

זוכרים את הפעם הראשונה שהדלקתם נרות שבת, שהתפללתם מסידור מכל הלב או שלמדתם תורה והרגשתם את השמחה בעומק הנשמה?

מתי התחלפו ההתרגשות וההנאה שלנו באדישות?

זוכרים את ההתרגשות, את האידיאליזם, את תחושת המטרה והתכלית?

בראשית דרכנו במקצוע שלנו, בחיי המשפחה שלנו, או במסעות הרוחניים שערכנו מתוך מבט נעלה – חשנו מחויבות.

יש תפילה אישית מקסימה שאנחנו אומרים בערב יום הכיפורים (תפילה זכה):

"ריבון כל העולמים, אב הרחמים והסליחות... בראת בי מוח ולב ובהם חוש המחשבה לחשב מחשבות טובות והרהורים טובים... בראת בי עיניים ובהם חוש הראות לראות בהם מה שכתוב בתורה ולקדש אותם בראיית כל דברים שבקדושה... אוזניים לשמוע דברי קדושה ודברי תורה... פה ולשון ושיניים וחיך וגרון ונתת בהם כוח לדבר... האותיות הקדושות של אלף בית, אשר בהם בראת שמים וארץ ומלואם, ובהם ארגת תורתך הקדושה... [ואני] טימאתי פי בדברי נבלה, בלשון הרע, בשקרים, ליצנות, רכילות, מחלקת...

"גלוי וידוע לפניך כי אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא. לכן ברחמיך הרבים נתת לנו יום אחד בשנה יום אדיר וקדוש... לשוב לפניך ולכפר את כל עוונותינו..."

אנו מתקרבים ליום הקדוש ביותר בשנה, וזה הזמן לבחון מה נהיינו.

התשובה חייבת לבוא מעמקי ליבנו. אם נזכור את חלומותינו והבטחותינו המקוריים, נוכל לחשוב מי היינו רוצים לשאוף להיות.

ואם סטינו מהדרך, זאת העת להתחיל את המסע חזרה הביתה.

2/10/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 10 תגובות ב-8 דיונים

(8) נעמי רוטשטיין, 4/10/2011 12:47

מציאות

נכון הסיפור מנסיון שלי מאד תואם את המציאות ,כמובן צריך להיזהר לא להכליל ,אבל זה עצוב שזה קיים,נאחל לכולנו שהשנה הזו תהיה שנה של שינוי מהותי בכל ההיתנהלות שלנו בכל המובנים החברתיים והאנושיים שיהיה צדק חברתי,התיחסות יותר אנושית והוגנת של משרתי הציבור,רופאים ,אחיות,עובדים סוציאלים,מורים ,מטפלים גננות ,של הורים ובעצם של כולנו אמן ואמן

(7) ליאת, 3/10/2011 07:22

בגלל תביעות של רופאים על כל דבר הרופאים פוחדים לתת טיפול!

ומי שמפסיד בסוף זה הציבור! הציבור צריך לעשות חשבון נפש! כמו שכתוב, הרופא בחר במקצוע זה כדי לעזור לאנשים, אבל היחס שקיבל בחזרה גרם לתגובתו. גם אתר תלונה שמוזכר פה הינו עוד פגיעה בהרבה רופאים טובים שעוזרים כל יום לעשרות אנשים. אשתו של רופא, הכואבת את המצב.

(6) ריקי, 2/10/2011 20:38

מרגש עד דמעות...

חומר למחשבה... כל יום הוא הזדמנות להתרגש מחדש, לזכור לשם מה אנחנו כאן, קל וחומר בימים אלו- עשרת ימי תשובה, מי יתן ונזכה כולנו לחיים טובים ולשלום- גמר חתימה טובה

(5) עדית, 2/10/2011 16:41

יחס לחולים

את צודקת בדבריך על האדישות המרגיזה . יכולתי לקבל את דבריך ביתר קלות אילולא הכנסת את אלוהים הדוסיות והניגוז עם התפילות. לא כולנו דתיים ו/או מאמינים למרות היותנו יהודים....

לאה, 6/10/2011 22:57

זה אתר יהדות לידיעתך,לא מתאים לך אל תכנסי

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub