לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ימים נוראים? ימים נפלאים!

ימים נוראים? ימים נפלאים!

הימים הללו הם ימים של דין, אך גם ימים של התעלות.

מאת

לפי היהדות 1, אנו חווים שלושה סוגים של ימי דין ומשפט:

  1. ראש השנה – ביום זה נסקרים מעשינו בשנה החולפת ונקבע גורלנו לשנה הנכנסת.

  2. יום המיתה – בו נסקרים חייו של אדם ולפיהם נקבע אם הנו ראוי להיכנס בשערי גן עדן.

  3. יום הדין הגדול – אירוע שעתיד להתרחש באחרית הימים ובו ייקבע, האם אנו ראויים לחיי נצח בעולם רוחני חדש.

כל התיאורים הללו נשמעים מיושנים, חמורים ואפילו פוגעניים, ומחזקים את הסטריאוטיפ שרואה ביהדות דת של חומרה ופחד.

ובכן, למושג 'משפט', אכן יש צליל של חומרה וכובד ראש ואין כל טעם בניסיון להמתיק או לעמעם את כובד משקלו של אירוע זה.

עם זאת, מה שנסתר לעתים קרובות מעיניהם של אנשים בני זמננו, הוא השחרור שצופנת בחובה חווית העמידה למשפט. הדוגמה הטובה ביותר לכך עשויה להפתיע רבים.

סקירת החיים

התופעה של "חוויה על סף המוות" היא נושא לוהט כיום. מאמר שפורסם לאחרונה במגזין אמריקאי מפורסם בנושא, ציטט מספר חוקרים נחשבים. בעשירי לספטמבר דווח ברויטרס על ניסוי גדול שנערך בידי חוקרים בריטיים. הניסוי נערך ב-25 בתי חולים, ורואיינו בו בשיטתיות, עשרות אנשים שעברו "אירוע לב", על מנת לקבוע, אחת ולתמיד, האם הנפש יכולה לצאת אל מחוץ לגוף על סף המוות.

"חוויות על סף המוות" שתועדו במשך 30 שנה בידי רופאים וחוקרים, כוללות שורה ארוכה של חוויות ותחושות הקשורות לחושים – אצל אנשים שמבחינה רפואית טהורה, לא יכלו לראות או לחוש דבר. ובכל זאת, לא זו בלבד שאותם אנשים יכלו לחוש ולראות, הם חוו תחושות "גדולות מהחיים", במלוא מובן המלה: הם ריחפו מעל לגופם וצפו בניסיונותיהם של אחרים להחיות אותם, עברו במעין מנהרה ופגשו בקרובים שמתו, ישויות של אור, או שאור חזק הקיף אותם, והם ראו את חייהם עוברים לפניהם. כל החוויות שתועדו תואמות למה שנכתב בכתבי הקודש מאות שנים קודם לכן2.

ב"סקירת חיים" זו במיוחד, נכללו רוב נקודות הדמיון המשמעותיות ביותר. אחת החוויות החשובות ביותר, שהופיעה ברבים מהמסמכים, היא אותה תחושת התעלות משחררת:

"זה היה כאילו שידעתי את כל מה שנמצא במוח שלי. כל מה שידעתי מתחילת חיי חזר אליי... דבר לא נסתר ממני – הזמנים הטובים, הזמנים הרעים, הכול... הכול היה ברור לי לחלוטין... כל דבר שאתם עושים בחייכם מתועד, וגם אם אתם מתעלמים מאירוע כזה או אחר, ולא חושבים עליו, הוא יעלה מאוחר יותר. למשל, אם אתם עומדים ברמזור, וממהרים, והגברת במכונית שלפניכם לא נוסעת מייד כשהאור הופך לירוק, ואתם מתחילים לצפור לה, ולהאיץ בה. זה מסוג הדברים הקטנים שנרשמים, ואתם לא קולטים כמה הם חשובים". (ד"ר קנת רינג, Heading towards Omega).

שימו לב כמה דומים הדברים למה שמלמד אותנו התלמוד: "כל מעשיך בספר נכתבים" (פרקי אבות ב, א'), ואפילו כל אותם הדברים שהם כאפר וכעפר בעיני אדם (עבודה זרה י"ח, א').

"כמה טוב לדעת שהאחריות היא עליי... זוהי התחושה המשחררת ביותר בעולם".

חוויה נוספת על סף מוות:

"הדבר החשוב ביותר שלמדתי מאותה חוויה היה, שאני אחראי לכל מעשיי. תירוצים והתעלמויות היו בלתי אפשריים כשסקרתי את חיי. ולא זו בלבד, אלא שנוכחתי בכך, שאחריות זו אינה דבר רע כלל ועיקר... מוזר, אבל גם כישלונותיי היו יקרים ללבי, מבחינה מסוימת, משום שהם היו כישלונותיי- שלי, ולעזאזל, אני אלמד מהם, יהיה אשר יהיה... כל מה שעשיתם מופיע בסקירה זו, כדי שתוכלו לאמוד אותם, וגם אם יש חלקים לא נעימים, זוהי תחושה טובה להוציא את הכול החוצה... כשהייתי שם, באותה סקירה, לא היה שום טיוח. אני הייתי האנשים שפגעתי בהם, ואני הייתי האנשים שלהם עזרתי להרגיש טוב. הלוואי וידעתי איך להסביר לאנשים כמה טוב לדעת שהאחריות היא עליי... זוהי התחושה המשחררת ביותר בעולם" (מתוך The Light beyond מאת ריימונד מודי, רופא).

בדומה לתיאור זה, מטרת הדין האלוקי בעיני התורה, היא שיפור ולא ענישה. משורש המלה העברית "תוכחה", נובעת גם המלה "הוכחה". הרעיון הוא, שאדם נוכח בחסרונותיו מעל ומעבר לכל ספק. לא מדובר בתוכחה נוסח: "חזרו בתשובה, חוטאים שכמוכם!" מדובר באמנות, אמנות מעודנת במיטבה, שבה מוצגות לאדם טעויותיו, על מנת שיוכל לשפר את דרכיו.

הסוג הטוב ביותר של ההוכחה, היא זו שבה אדם מגיע למסקנה בכוחות עצמו. על השאלה: מי מעיד ביום הדין של אדם אחרי מותו עונה התלמוד בתשובה:

"נשמתו של אדם היא מעידה עליו" (תלמוד, תענית י"א,א').

העדות צריכה לבוא מבפנים, אחרת אין לה כל ערך.

בסופו של דבר, האדם עצמו הוא השופט העליון של מעשיו, ולפיכך הראשון להודות באמיתות המידע שמובא לפניו. כך מלמד התלמוד:

"בשעת פטירתו של אדם לבית עולמו כל מעשיו נפרטים לפניו ואומרים לו 'כך וכך עשית במקום פלוני ביום פלוני' והוא אומר 'הן', ואומרים לו 'חתום', וחותם שנאמר (איוב לז) 'ביד כל אדם יחתום'. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם 'יפה דנתוני'" (תלמוד, תענית י"א, א').

עירום ועריה

הרב אריה קפלן הדגיש והעצים נקודה זו בחיבורו המרתק, חיי הנצח והנשמה, בו ציטט מדבריו של הפילוסוף אנרי ברגסון שטען, כי תפקידו של המוח הוא דווקא להוריד את רמת הפעילות ורמת התודעה, ולא ליצור אותן. המוח מתפקד יותר כראדאר שנועד לשבש תחושות וזיכרונות, שאילו היו מגיעים אלינו ללא סינון, היו גורמים לנו להלם. המוח, אם כך, הוא למעשה, מעין מסנן.

על חווית מוות מתוך ידיעה זו, כותב הרב אריה קפלן:

"דמיינו שאתם ניצבים לפני אלוקים עירום ועריה, כשזיכרונכם כספר הפתוח לפניכם, שקוף לחלוטין, ללא כל מנגנון עמעום או שיבוש שיפחית מכוחו. אתם תיזָכרו בכל מה שעשיתם אי פעם... כל אחד מזיכרונות מעשיכם הטובים יגרום לכם לתחושת עונג נשגבת... אך זיכרונכם יהיה פתוח גם לכל הדברים בהם אתם מתביישים. אי אפשר לתרץ אותם או לבטל אותם. אתם תעמדו מול עצמכם, פנים אל פנים, מודעים לחלוטין להשלכות מעשיכם. כולנו מכירים את תחושת הבושה וההשפלה שחולפת בנו, כשאנו נתפסים במעשה רע. תארו לעצמכם שאתם נלכדים בזיכרון שלכם-עצמכם, בלי דרך מוצא..."

לא זו בלבד שרגשות אלה ממשיכים להתקיים לאחר המוות – הם מתעצמים.

תהליך סקירת החיים, מסתבר, אינו מציג בפנינו עונשים או פרסים, אלא סיבה ומסובב. כל מעשה טוב שאדם עשה, יגרום לתחושה טובה, וכל מעשה רע, לתחושה רעה. לא זו בלבד שרגשות אלה ממשיכים להתקיים לאחר המוות – הם מתעצמים. אלה הרגשות שיוצרים את הגיהינום וגן העדן, האושר והבושה, שעליהם בנוי רעיון השכר והעונש בעולם הבא, לפי התורה.

הדים לנצח

מה שאנו עושים בחיינו ממשיך להדהד לנצח. רבי ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים, מסכם מחשבה זו במשל הבא:

איש עשיר הוזמן לארמון המלך. באותם הימים, הזמנה שכזו היתה בגדר אות מבשר רעות: האדם הסתבך בצרה עם הרשויות. בזמנים כאלה גילה אדם מיהם חבריו האמיתיים. היו "חברים" שנטשו אותו מייד עם קבלת הבשורה הרעה. "אתה זה שנמצא בצרה", הם אמרו, "אנחנו לא רוצים לקחת חלק בזה ".

אחרים אמרו: "נלווה אותך לארמון, אבל לא נוכל להמשיך הלאה. ברגע שתגיע לשערי הארמון לא ירשו לנו להיכנס אתך. מצטערים".

כך שהאיש נאלץ להיכנס לארמון המלך לבדו. הוא עבר בשערים בלב כבד, עמוס דאגות ופחדים, אך להפתעתו האיש בכניסה אמר: 'אני יודע מי אתה ולשם מה זומנת לכאן'. הזר המשיך: 'יתר על כן, אני יודע מה אתה צריך לומר לפני המלך. אל תפחד, אני אלווה אותך באופן אישי ללשכתו של המלך, ואדבר בשמך. אין לך מה לדאוג".

זה מה שקורה כשאנחנו מתים, כשאנו נקראים לפתע, באופן בלתי צפוי לארמון מלך מלכי המלכים. הסוג הראשון של החברים, שאינו רוצה כל חלק בעניין, הם נכסינו החומריים: כסף, מעמד, קשרים פוליטיים. הם אינם משמעותיים בעולם הבא. זהו הדבר הראשון שאנו מבינים כשאנו מהרהרים במוות: כמה חסרי משמעות הם הדברים המוערכים ביותר בעולם הזה.

החברים האחרים שמלווים אותנו לשער, הם בני משפחתנו וחברינו. הם אלה שמארגנים את הלוויה. הם אלה שמלווים את הגופה אל הקבר. אך הם אינם יכולים להמשיך הלאה. הם אינם מורשים להמשיך לארמון המלך. וכך ננטש האדם פעם נוספת.

מיהו אותו זר, שאותו איננו מכירים אפילו?

אך ישנו זר שמצפה לנו בכניסה לארמון, ומבטיח לדבר בשמנו בנוכחות המלך. מיהו אותו זר, שאותו איננו מכירים אפילו?

אלו המעשים הטובים שלנו.

הרכוש היחידי שאנו לוקחים עמנו, כשאנו נקראים אל מלך מלכי המלכים, הוא מורשת חיינו. חיים מלאים בעזרה לזולת, בנועם ובשאיפות רוחניות מדברים בעד עצמם. חיים שבוזבזו בריצה אחרי נכסים חומריים ברי חלוף, שמעניקים לנו תחושת ביטחון מזויפת, נותנים לנו רק סיבה לפחד, כשמגיע היום בו אנו ניצבים לפני המלך – בין אם זהו ראש השנה, יום מותנו, או יום הדין הגדול3.

מקורות:

  1. כמפורט בספרו החשוב של הרמב"ן, "שער הגמול". חזרה למאמר.
  2. ראו בספר: Soul Searching: Seeking Sceintific Ground for the Jewish tradition of an Afetrlife, מאת מחבר המאמר. המאמר הינו עיבוד של אחד מפרקי הספר. חזרה למאמר.
  3. נשאלת השאלה: אם אדם נשפט ביום מותו וכך נקבע מעמדו בעולם הבא, מהי מטרת יום הדין הגדול? תשובה אחת שניתנה בענין זה היא שלאחר מותו של אדם, כל ילדיו, ומעשיו הטובים והרעים, וההשפעות שהשפיע על הזולת, עדיין "פועלים". רק באחרית הימים ניתן לחשב סופית את ההשפעה שהיתה לאדם בחייו על העולם. חזרה למאמר.

8/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub