לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מסעה של יהודיה

מסעה של יהודיה

סיפור דרכה המפותלת (ארה"ב, רוסיה, אינדונזיה, ישראל) של "יהודיה נודדת" אחת, שלא שכחה את שלמדה במסעה הארוך הביתה.

מאת

"תמיד חשבתי שכשיהיו לי ילדים, אני אלמד יותר על היהדות, אבל," אמרה לי האם הצעירה במשיכת כתפיים כואבת, "בעלי לא יהודי. כנראה שהילדים שלי לא ילמדו איך להיות יהודים בבית שלנו."

אילו היה אדם מבחוץ צופה בשיחה הזאת, שנערכה לא מזמן בין השכנה החדשה של הוריי לביני - אשתו של רב, הוא היה חושב שאין בינינו שום דבר משותף.

אבל אני יודעת את האמת. אני יודעת שעד לא מזמן, זה היה עלול להיות בדיוק הגורל שלי. אני יודעת שאלמלא עברו החיים שלי מהפך של 180 מעלות לפני 15 שנה, גם אני הייתי היום אֵם הנשואה בנישואי-תערובת ונאבקת להיאחז בקצהו של צוק הטמיעה, כשאני מתנדנדת גבוה מעל לשרידיהם של מאות אלפי יהודים אמריקנים.

זה שם גרמני?

בשנת 1991 הייתי סטודנטית בבאודוין, קולג' קטן במיין, שהיה בו ארגון יהודי כל כך קטן, עד שהפעילויות היחידות שהוא קיים היו תפילות הימים הנוראים וטקס הדלקת נרות שבת - שבו לקחתי חלק פעמיים-שלוש, עד שהתעייפתי מלשבת לבדי עם זוג נרות בכיתה ריקה ולחכות שמישהו אחר יחליט להגיע.

שנות הלימודים שלי בבאודוין היו דחוסות עד אפס מקום, והן חלפו תוך מרוצה מטורפת ואינסופית משיעורים לאימונים באתלטיקה קלה, לתזמורת, למקהלה ששרה מוסיקה ווקאלית, לספריית הקולג' ובסוף בצניחה למיטה בשעות הקטנות של הלילה.

במבט לאחור, אני מבינה שכל ההתרוצצות הזאת לא שיקפה את ההתלהבות שלי ליהנות כמה שיותר מתקופת הלימודים, אלא את חיפושי הנואש אחר משהו שימלא את הריקנות שהרגשתי בשנים ההן. סבלתי אז מתחושת חוסר קשר וחוסר משמעות. מעין מהדורה רגשית של כאבי פנטום שתוקפים אנשים כרותי-איבר.

ככל שקרבה שנת הלימודים האחרונה שלי בקולג', התעוררו בי תקוות חזקות שתחושת המשמעות שאני מחפשת יושבת וממתינה לי בארצות ניכר. וכך, זינקתי מהלימודים היישר להתנדבות במחנה קיץ של 'החלוצים הסובייטים' מחוץ למוסקבה. ביומי הראשון שם, התעניינה מנהלת המחנה בשם המשפחה שלי. "איזה מין שם זה פרידמן, זה גרמני?"

"לא, זה שם יהודי."

היא הנהנה בהבעה חתומה.

באותו קיץ למדתי מה זאת אומרת לשהות במדינה אנטישמית באמת.

באותו קיץ, בתור האמריקאית היחידה שהנופשים הצעירים ראו מימיהם, למדתי איך מרגישים כנראה כוכבי קולנוע שנרדפים על ידי צלמי פפראצ'י. לכל מקום אליו הלכתי במחנה, ילדים הצביעו עלי וצעקו, "תראו, האמריקאית!"

יחד עם זאת, למדתי באותו קיץ מה זאת אומרת לשהות במדינה אנטישמית באמת. למרות שלא אמרתי לאף אחד שאני יהודיה, חוץ מאשר למנהלת המחנה, השמועה עברה בין אנשי הצוות כמו אש בשדה קוצים.

בשלב מסוים, חברה לעבודה הזמינה אותי לחדרה לקפה. באמצע השיחה על חיי המחנה, היא סגרה את דלת חדרה ואמרה בקול מהוסה, "שם הנעורים של אמא שלי היה גרוס", ואז פתחה שוב את הדלת והמשיכה לשוחח על טורניר השחייה הקרב.

במקרה אחר, הזמינה אותי האחראית המוסיקלית של המחנה לחדרה להכיר את חברתה, סריוזה. למחרת היא אמרה לי בלחישה: "סריוזה היא קרובה שלך", כאילו היינו שותפות לסוד גדול, אפל ונורא.

באמצע הקיץ הגיעו למחנה שני מדריכים נוצריים. הם ענדו על צוואריהם צלבים ענקים, היה להם שיער ארוך, והשמועה אמרה שהם עומדים לעבור בקרוב הכשרה להיות נזירים רוסיים אורתודוכסים.

לילה אחד, כשהצטרפתי לכמה מדריכים שישבו בחדר, מעשנים ושותים תה וודקה, אחד מהנוצרים התחיל לשאול אותי שאלות.

"את פרוטסטנטית?"

לא.

"את קתולית?"

לא.

"אז מה את?"

נבוכה הודיתי, "אני יהודייה."

"יהודייה? יהדות?" הוא אמר בתערובת של גועל וחוסר הבנה. "את באה להגיד לי שאת לא מקבלת את ישו בתור המושיע שלך? את יודעת שדמו של האדון על ידייך? את יודעת שתלכי בגלל זה לגיהינום?"

באותו רגע העולם נדם – עשן הסיגריות, החדר החשוך והמבט המעיק שנעץ כל אחד מהמדריכים בי או ברצפה. "אבל מה שנכון," הוא המשיך לבסוף כשצליל מריר מלווה את קולו, "היהודים הם העם הנבחר. מכל האומות בעולם, היהודים היו הראשונים שהבינו שיש א-ל אחד."

ואז התחילה מישהי להתלונן על מנהלת המחנה, ולפני שהספקתי להרגיש, כולם נרגעו. לפני שהספקתי להרגיש, כולם שכחו מהעניין.

למרות שאני, כמובן, לא שכחתי.

חן אינדונזי

חודש אחר כך, נסעתי לבלות את סמסטר הסתיו שלי כשותפה בתוכנית לימודים באינדונזיה. בעוד שרוב משתתפי התוכנית בילו את זמנם החופשי בקניות ובביקורים בחוף, מה שהכי משך אותי היה לבלות כל רגע פנוי בחברת הסטודנטיות המוסלמיות מהאוניברסיטה הסמוכה, האנשים הראשונים שפגשתי בחיי שהיו דתיים באמת.

הסטודנטיות האינדונזיות שהכרתי, היו מקסימות וידידותיות באופן יוצא מן הכלל. הייתי מבלה איתן את הערבים, היינו מתבדחות ומשוחחות על הלימודים שלהן ועל יופיו של האסלאם.

עם זאת, באותו זמן, למדתי שוב מה זה לשהות במדינה שהאנטישמיות טבועה עמוק בלבה.

בכמה מקרים הזכירו הסטודנטיות כבדרך אגב, שהיהודים שולטים בממשל ובתקשורת האמריקניים כמו בבובות תיאטרון. כשניסיתי למחות, הן היו נדות בראשן לתמימותי הנאיבית.

מה בכלל קשורה אלי ישראל – אותה מדינה ים תיכונית שסועת מלחמות שלא עוררה בי דבר חוץ ממבוכה?

אבל הדבר הכי נפוץ, היו תקיפות תמידיות נגד מדינת ישראל. לאחר זמן מה, הופתעתי כשהצלחתי לצלוח יום שלם בלי לשמוע שום הערה שאמרה שה'יישות הציונית' היא המדינה המרושעת ביותר שהייתה קיימת אי פעם.

למעשה, האמירות האנטי-ישראליות האלה לא כל כך הטרידו אותי. הייתי מתרפסת וכנועה כשדיברו על מדינת ישראל. עד אז, אף פעם לא הייתי בישראל, ובכל מקרה, איך בכלל קשורה אליי מדינת ישראל - אותה מדינה מזרח-תיכונית שסועת מלחמות, שמעשיה לא עוררו בי דבר חוץ ממבוכה?

למרות האווירה האנטישמית, ההתנסות האינדונזית שלי הייתה חיובית להדהים. אהבתי את האידיאליזם של הסטודנטיות האינדונזיות, את חוש ההומור שלהן, את החמימות ואת הרוחניות.

בלילה האחרון שלי באינדונזיה, היה לי מפגש שגרם לי לשקול מחדש את ההתרשמות שלי. בעודי אורזת את התיקים, אחת החברות החדשות שלי קפצה לבקר. "באתי לדבר איתך, כי אני רוצה שתביני משהו." היא דילגה על כל הגינונים והגיעה ישר לנקודה. "כולן כאן מאוד נחמדות אלייך. אבל האמת היא שבלב שלנו, כולנו שונאות יהודים עד כמה שאפשר לשנוא מישהו."

למרות שההתקפה הזאת לא הייתה אמורה להפתיע אותי, היא כן. עד לאותה נקודה, שמעתי את הסטודנטיות האינדונזיות מבטאות כל הזמן עוינות כלפי היהודים ומדינת ישראל, אבל הרגשתי כמעט הפרדה ברורה בין "היהודים" לביני. חבל שהן שונאות יהודים, אבל זה לא אומר שהן שונאות אותי! מה כבר עשיתי להן?

ואז, באופן בלתי צפוי, עצרה החברה החדשה שלי בחדות. "אבל אף אחד לא יכול להכחיש," היא אמרה, בפנים מעוותות כאילו נגסה בלימון, "שהיהודים הם העם הנבחר, כי אתם הייתם העם הראשון שהכיר בא-ל אחד." ובמילים אלה היא עזבה את החדר, סוגרת אחריה את הדלת בטריקה.

למחרת, הגיעו כמה מהידידות האינדונזיות שלי לתחנת האוטובוס להיפרד ממני. הסטודנטית שהגיעה לבקר אותי לילה קודם חיבקה אותי חיבוק גדול, כאילו שהכל נשכח.

אבל אני, כמובן, לא שכחתי.

ראש השנה בישראל

כמה ימים אחר כך חזרתי לביתי בבולטימור. הייתי אמורה לעזוב שבועיים אחר כך כדי ללמוד במוסקבה בסמסטר הבא, אבל אמי טענה שהמצב ברוסיה אינו יציב, ואולי מסוכן.

ואז חשבתי שאם אני לא יכולה לנסוע לרוסיה, אוכל לפחות לנסוע לישראל ולהתנדב שם לעבודה עם עולים מרוסיה. הבנתי גם, שבאופן אירוני, הזעם הרועם שהסטודנטיות האינדונזיות הרגישו כלפי ישראל, עורר בי סקרנות. השנאה שלהן עוררה בי רצון לבדוק על מה כל הרעש.

קצת אחרי שהגעתי לישראל, הסכמי המגורים שלי עלו על שרטון, ואני החלטתי לעבור למדרשה לנשים, אשר הציעה לי מגורים בחינם. לראשונה בחיי הרגשתי התפעלות וסיפוק מלימודי יהדות, בחברה של נשים יהודיות צעירות ואידיאליסטיות שגם הן עסקו בחיפוש לוהט אחר משמעות בחייהן.

הדבר כל כך נגע ללבי עד שנעלתי את עצמי בשירותים, ולא יכולתי להפסיק לבכות.

בשבת הראשונה שביליתי אצל משפחה שומרת שבת, כשראיתי איך האמא מוקפת בילדיה ובעלה, והבית שלהם מלא בשירה וחמימות ומואר באור-הבראשית של השבת, הדבר כל כך נגע ללבי עד שנעלתי את עצמי בשירותים, ולא יכולתי להפסיק לבכות.

ואיך יכולתי שלא להתרגש עד דמעות, מהתחושה שכאבי הפנטום שהציקו לי כל כך הרבה שנים נעלמו סוף-סוף? איך לא יכולתי להתרגש עד לשד עצמותיי מההבנה שאני הייתי 'יהודי נודד' שהצליח סוף-סוף להגיע הביתה?

לאחר כמה חודשי לימוד, כשרב המדרשה סיים למסור שיעור על ראש השנה, הוא התבונן בנו בחיוך פתאומי, כאילו נזכר פתאום במשהו ששימח אותו מאוד.

הוא אמר: "בראש השנה הזה, כשתשמעו את השופר, תזכרו שאתן בנותיו של אברהם, בנות העם הראשון בהיסטוריה האנושית שהבין שיש א-לוהים אחד. לכן, עמים מכל הדתות ומכל העולם עדיין קוראים לנו העם הנבחר."

"גבירותיי," הוא הוסיף, בעודו סוגר את הספר שמונח לפניו ומביט ישירות בי, "לא תשכחו את זה אף פעם, נכון?"

ואני, כמובן, לא שכחתי.

8/9/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) rut, 7/9/2017 07:31

תודה רבה על מאמר נפלא מאין כמוהו!

מזמן לא קראתי יצירה כל כך מרגשת

(2) אנונימי, 14/4/2013 17:04

מרתק!

(1) יעל, 25/9/2011 18:13

ישראל - המקום היחיד בעולם עבור יהודים.

בכל מקום אחר בעולם , היהודי מתנצל על עצם קיומו. השנאה הסוחפת מוכיחה שלמרות איכות חיים ועושר כלכלי כאן המקום היחידי בעולם למי שמתכוון להשאר יהודי ולהיות ישראלי זוהי זכות למרות הקשיים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub