רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

נשמות מאירות

כ״ב באלול ה׳תשע״ב כ״ב באלול ה׳תשע״ב 09/09/2012 | מאת יהודית חנן

הפציינטים חולי האלצהיימר שלי למדו אותי מי אנחנו באמת.

כרכזת פעילויות במרכז יום ללקויי זיכרון, אני שואלת את עצמי פעמים רבות, מה למדתי משהותי עם אנשים שסובלים מאלצהיימר.

דבר אחד בו הבחנתי הוא שהשכל והנשמה הם דברים נפרדים. ראיתי איך נשמתו של האדם באה לידי ביטוי למרות מחשבה מעורפלת מאוד. למעשה ראיתי את זה כל כך הרבה פעמים עד שהתחלתי לצפות לכך.

הפעם הראשונה בה הבחנתי כיצד גובר חלקו הרוחני של אדם הלוקה בזיכרונו, הייתה בעת משבר אישי, זמן קצר אחרי שאבי חזר הביתה מניתוח לב והיה מבולבל מאוד. היה זה ערב שבת וחלק מאיתנו הילדים ישב מסביב לשולחן, שמחים שהוא חזר אלינו אך מוטרדים ממצבו העדין. תפקודו הקוגניטיבי של אבי לא היה טוב, הוא לא הצליח לזכור מיהו מי, והוא כל הזמן התבלבל בינינו. הוא דרש לדעת איפה נמצאים שאר האחים ומדוע הם עדיין לא הגיעו. אחותי ואני התחלנו לבכות משום שכל מי שהוא שאל עליו כבר היה שם, ממש מול עיניו.

אמי ניסתה להרגיע אותו והסבירה לו מה קורה, אבל זה כלל לא הקל על דאגתו של אבי. לבסוף, בתסכול, הוא התאמץ לקום. כשהוא הרים את גביע הקידוש בידו הרועדת, היין התחיל להישפך. עמדנו בשקט ומתוך צער נוראי עקבנו אחריו ברגעי חולשתו, וברגעי גבורתו – משום שאת נוסח הקידוש הוא אמר בקול רם, מלא רגש ומלודי, מבלי לפספס אף מילה. גבר זה, שלא יכול לזהות את ילדיו, הצליח לשבח את א-לוהים ולקדש את השבת.

ראיתי זאת שוב ושוב בעבודתי. לא מזמן הצגתי דילמה מוסרית בפני המטופלים שלי: גבר נוהג במכוניתו בליל סופה קר. הוא רואה שלושה אנשים תקועים בצד הדרך. האחת מהם היא אשת חלומותיו. השני הוא רופא שהציל פעם את חייו. השלישית היא קשישה. יש לו מקום לשניים בלבד. את מי הוא ישאיר מאחור?

גבר בשם מקס, שנמצא בשלב מתקדם כל כך של אלצהיימר שהוא כבר לא מסוגל למצוא את הדרך לביתו למרות שהוא גר ממש מול המרכז, הרס לי את התרגיל. בלי לשקול בכלל את האפשרויות, הוא אמר בפשטות: "הייתי יוצא מהמכונית שלי, ונותן להם אותה".

חברה אחרת במרכז היא ניצולת שואה בשם אֶבּי, שעברה את המלחמה בבית יתומים נוצרי. בוקר אחד האישה שישבה לידה חזרה שוב ושוב על המילים: "תעזרו לי, תעזרו לי. שמישהו יעזור לי".

אֶבּי, שכבר אינה מזהה את בנה היחיד, רכנה לעבר אותה אישה ושאלה, "מה הבעיה מותק? את מפחדת? את רוצה לחזור הביתה? כולנו כאן יחד באותה הסירה. את פשוט צריכה לעשות את הטוב ביותר שאת יכולה, ולהישמר מצרות."

ואז אֶבּי הרימה את הכפית של האישה השנייה והתחילה להאכיל אותה במעט מחית תפוחים. הסתכלתי עליהן מזווית החדר - כמו שאני נוהגת לעקוב לעתים קרובות אחר התנהגותם של קשישים אלה שחיים באזור הדמדומים – וחשבתי, כמה נכון תיארה אֶבּי את העולם הזה. הנה אנחנו יחד בעולם זה של חומר והבל ונשמותינו עצובות. הן רוצות לחזור הביתה ובכל זאת נאלצות לחיות במקום מלא בניסיונות ומבחנים קשים. הטוב ביותר שאנחנו יכולים לעשות הוא לעזור לאחרים שזקוקים לכך.

בראש השנה א-לוהים רואה מי אנחנו באמת

אם יש משהו שלמדתי מעבודה עם אנשים שסובלים מדמנציה, זה המסר הבא: עבדו על עצמכם ושאפו לתקן את האישיות שלכם, משום שכאשר רוב היכולות האינטלקטואליות שלכם ייעלמו. הגרעין שיוותר יהיה מי שאתם באמת.

בראש השנה כולנו נעמוד לפני א-לוהים שצפה בנו מהצד במשך השנה שעברה. כל המסכות והדמויות, האשליות והתירוצים ייעלמו. א-לוהים רואה מבעד לכל אלה. כל מה שיישאר לנו הוא מי שאנחנו באמת – הנשמה שלנו. האני הפנימי האמיתי שלנו יקרן מתוכנו, ולא משנה כמה ערפל יאפיל עליו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן