רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ראש השנה ויום כיפור

שער הדמעות

י״ב באלול ה׳תשס״ז י״ב באלול ה׳תשס״ז 26/08/2007 | מאת שרה יוכבד ריגלר

איך לממש את הפוטנציאל שלנו, ביום הקדוש בשנה.

דמעות ביום הקדוש

תפילת "ונתנה תוקף" מצהירה:

"בראש השנה יכתבון וביום כיפור יחתמון... מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו, מי במים ומי באש, מי בחרב ומי בחיה, מי ברעב... ומי ברעש..."

יהודים אמורים לבכות בראש השנה וביום כיפור. הרב אביגדור נבנצאל כתב, כי אם יזיל העם היהודי דמעות חרטה בראש השנה, בו נקבעים כל אירועי השנה הבאה, לא נצטרך לבכות בדמעות של צער כל השנה!

קשה לבכות בכי של חרטה. האם המעשים שעשינו במהלך השנה באמת היו כל כך רעים? אמנם אני חשה שמץ של חרטה על כך שדיברתי עם מישהו בטון קשה, אך האם עליי להזיל דמעות על אותה תקרית זעירה? אני מתחרטת על חוסר הסבלנות שהפגנתי כלפי בעלי וילדיי, אך, ככלות הכול, אני רק בת אדם.

חז"ל אומרים, כי מאז חורבן הבית, נסגר "שער התפילה", אך "שער הדמעות" נשאר פתוח תמיד. מהו אם כך הסוד שיקרב אותנו אל באר הדמעות?

החל מחודש לפני ראש השנה, ועד לשיא, ביום כיפור, מתבקשים היהודים לבחון את מעשיהם ו"לעשות תשובה". למלה "תשובה" משמעות כפולה: גם "חרטה" וגם "חזרה". אנו אמורים לשוב, לחזור, לאלוקים, בגרסה משופרת יותר. יש אירוניה מסוימת במונח זה: רובנו מעולם לא הגיעו לרמה הרוחנית אליה אנו אמורים "לשוב".

"תשובה" אינה שינוי פתאומי של אורח חיינו, אלא שינוי כיוון ברור וידוע. אם בעבר התקדמתי דרומה, כעת אני משנה את הכיוון ועושה צעד בטוח ראשון לכיוון מזרח. תשובה משמעה תוכנית מוצקה לביצוע שינוי, בצעדים קטנים אך יציבים.

הפער

התשובה מפחידה רבים מאתנו, משום שאנו רואים בה הצהרה שלילית כלפי מי שהננו.

לא "אני רעה ואיומה בגלל מה שעשיתי", כי אם "איך אדם כמוני יכול היה לעשות דבר כזה?"

הרבנית ציפורה הלר, מצביעה על הגישה היהודית הנכונה לתשובה: לא "אני רעה ואיומה בגלל מה שעשיתי", כי אם "איך אדם כמוני יכול היה לעשות דבר כזה?" תשובה היא חיזוק, לא דחייה של מי שאנחנו, ברמה העמוקה ביותר. במקום שמעשינו הרעים יהפכו לחלק מאישיותנו, אנו דוחים אותם מעלינו ומכריזים שהנם בלתי ראויים לנשמות הקדושות ששוכנות בנו.

אנו בוכים בראש השנה וביום כיפור, כשאנו חושבים על מה שיכולנו להיות, כשאנו משווים את הפוטנציאל הנשגב הטמון בנו למציאות העלובה. לכל אחד מאתנו יש פוטנציאל להיות אדם נעלה מבחינה רוחנית, למלא בצורה מושלמת את המשימה שלשמה הגענו לעולם הזה, לעמוד בעוז מול האתגרים הניצבים בפנינו, ולתקן את מגרעותינו. בחגים אנו מהרהרים ב"עצמי" מושלם זה שלנו, ובוכים על כך שבמקום זאת, אנו מרשים לעצמנו לדשדש בבינוניות.

  • במקום להיות רחבי לב, אנו קטנוניים.

  • במקום להיות נדיבים, אנו קמצנים.

  • במקום להיות כנים, אנו משקרים כשנוח לנו.

  • במקום לתמוך בזולת במלים חמות, אנו עוקצים אותו בארסיות.

  • במקום לזַכּות את הורינו בהערכה הראויה להם על תרומתם לחיינו, אנו גורמים להם לחוש מיושנים ומיותרים.

  • במקום להפוך את בתינו למקדשים שהשלום והאהבה שוכנים בהם, אנו מדרדרים לויכוחים והאשמות הדדיות.

  • במקום להקדיש את שעות הפנאי שלנו ללימוד חכמה, אנו צופים בטלוויזיה בכבלים.

  • במקום להפוך לאדם שה' התכוון שנהיה, אנו מתפשרים על חיקוי זול.

חברתי שרה לימדה אותי לדמיין, מה שהיא מכנה "העצמי השלם שלי". זהו דימוי עצמי מושלם, בכל פרטיו. אני רואה כיצד "העצמי השלם שלי" הולכת, שומעת את הטון הרך והמרגיע של דיבורה, צופה בחיוך החם שהיא מעניקה לכל מי שהיא פוגשת, ובליטוף העדין שהיא מעניקה לעולם.

אמנם לכל אחד ואחת מאתנו יש "עצמי שלם" משלו, אך התורה משרטטת מתווה כללי למימוש הפוטנציאל השלם, הטמון בכל יהודי: הוא אינו מדבר סרה בזולת, אינו מלבין פני חברו ברבים ולא פוגע בו במעשים או במלים. הוא מכבד את רכושו של הזולת, ושולט בתשוקות אסורות. הוא מכבד את הוריו, מנהל את עסקיו ביושר, וכן הלאה.

"החטאים" שעלינו לכפר עליהם בראש השנה וביום כיפור, הם כל אותן הזדמנויות שהחמצנו למימוש הפוטנציאל השלם שלנו. המלה "חטא" בעברית קשורה למלה "להחטיא", להחמיץ. הפער בין הפוטנציאל השלם שלנו לבין מציאותנו בהווה, היא הדלק שמזין את תהליך התשובה.

מאוחר מדי

לרוע המזל, סבלנות – שנתפסת כתכונה נעלה כשהיא מכוונת לזולת – יכולה בקלות להפוך לשאננות כשהיא מכוונת לעצמנו.

את האשמה על כך שאיננו בוכים על כישלונותינו, ניתן לתלות בתחושה, שיש לנו את כל הזמן שבעולם לתקן אותם. לפני עשרים שנה הייתה לוחית על שולחן הכתיבה שלי שהכריזה: "היו סבלניים. אלוקים עדיין מטפל בי". לרוע המזל, סבלנות – שנתפסת כתכונה נעלה כשהיא מכוונת לזולת – יכולה בקלות להפוך לשאננות כשהיא מכוונת לעצמנו. גישה כזאת מכלה את כוחותינו, ושוחקת את תחושת הדחיפות במסע הרוחני שלנו. במקום להחיש את צעדנו בדרך למימוש יעדנו הפנימיים, אנחנו מדדים בדרך לשם.

אישית גיליתי, שאני לא מצליחה לסיים ולו פרויקט אחד שאין לו תאריך יעד מוגדר. לוח השנה העברי מספק לנו תאריך יעד לתשובה: ראש השנה. ואז, אלוקים, ברחמו עלינו, מעניק לנו ארכה של עשרה ימים. יום כיפור הוא תאריך היעד הסופי.

ראש השנה מאלץ אותנו להתמודד עם האמת: שאין לנו את כל הזמן שבעולם. זאת משתי סיבות: האנשים בחיינו לא תמיד יהיו כאן, ושנית, גם אנחנו לא תמיד נהיה כאן.

אנחנו יכולים לתקן את הקשרים שלנו עם אנשים אחרים, רק כשהם בחיים. הקטע סוחט הדמעות ביותר בתפילת יום כיפור עבורי הוא: "על חטא שחטאנו לפניך בזלזול הורים ומורים". שני הוריי כבר הלכו לעולמם. היום אין לי כל דרך לתקן את המלים שסיננתי לעברם בכעס, את השיחות שקטעתי בקוצר רוח בגלל התחייבויות "יותר חשובות". ההזדמנות שהייתה לי לעשות תשובה ביחסים שלי עם הוריי נקברה יחד אתם.

אשליה נוספת שגורמת לנו לדחות את התשובה, היא חוסר יכולתנו להכיר בכך שאנו בני תמותה. אחד השיעורים המייסרים ביותר שלמדנו ממלחמת הטרור האחרונה, הוא לגבי שבריריותם של החיים. אני מעיזה לומר, שאף אחד מאתנו לא יכול להיות בטוח בכך, שיהיה כאן בראש השנה הבא, או אפילו מחר.

"אני ב"כביש המנהרות" עכשיו. איך תרגישי אם שיחתנו האחרונה תהיה ויכוח?"

חברינו מיכאל ומרים מתגוררים בישוב אפרת. במהלך השנה הראשונה של האינתיפאדה, היה "כביש המנהרות" בדרך לאפרת מטרה לפיגועי ירי חוזרים ונשנים, ומספר אנשים נהרגו כתוצאה מכך. ערב אחד נסע מיכאל הביתה, ודיבר עם מרים בסלולארי. הם התחילו להתווכח על משהו. לפתע הבחין מיכאל שהוא נמצא ב"כביש המנהרות". הוא קטע את הויכוח באיבו, ואמר: "אני ב"כביש המנהרות" עכשיו. איך נרגיש אם שיחתנו האחרונה תהיה ויכוח?"

בסופו של דבר, כולנו נוסעים ב"כביש המנהרות". ככל הידוע לנו – בהתחשב במחיר שגובים התקפי לב, תאונות דרכים ופיגועים – כל שיחה עלולה להיות השיחה האחרונה. זו תהיה טרגדיה, אם האינטראקציה האחרונה שיצרנו עלי אדמות תהיה ויכוח, הערה ארסית, בדיחה סרקסטית או ביקורת קטנונית...

לפני אלפיים שנה לימד הילל הזקן: "ואם לא עכשיו, אימתי?" אם אני לא מממשת את הפוטנציאל שלי כעת, מי יודע אם תהיה לי עוד הזדמנות. אם לא אתקן את מגרעותיי כעת, בעולם הזה, שאותו מכנים המקובלים "עולם התיקון", אקבר אולי יחד עם אותן מגרעות.

המוות הוא תהום בלתי ניתנת לגישור, בין מה שיכול היה להיות לבין מה שקורה במציאות. הכאב והחרטה העמוקים ביותר הם אלה, שאנו חשים כשאנו מוצאים את עצמנו ב"עולם הבא", בלי כל יכולת לתקן את מגרעותינו ואת כישלונותינו. זוהי הגרסה היהודית של הגיהינום.

הקיטל

יום כיפור הוא מתנה מופלאה שה' נותן לנו מדי שנה. הצעתו טובה מכדי שנוכל לסרב לה: אם נעשה תשובה, הוא יעניק לנו בתמורה כפרה, יכפר על עוונותינו. זה אומר שהוא לוחץ על כפתור "delete" ומוחק את הפעולות והדפוסים בהם אנו לכודים. עם תקיעת השופר במוצאי יום כיפור, אנחנו נמצאים לרגע אחד, בתוך העצמי השלם שלנו.

כמובן שאנו יכולים, מיד עם צאת החג, לחזור לדפוסי ההתנהגות הישנים שלנו, להמשיך מהמקום בו נעצרנו, ולשנות את הכיוון מחדש. אך ביום כיפור עצמו, אם עשינו תשובה, ה' לוקח ומעביר אותנו מעל התהום שמפרידה בין מי שאנחנו, לבין מי שאנו רוצים להיות באמת.

הקיטל נלבש בפעם הראשונה ביום החתונה ואז בכל יום כיפור, ובסוף – כתכריך.

לפי המסורת היהודית, יום החתונה כמוהו כיום כיפור. החתן והכלה צמים, אומרים את תפילות יום כיפור, וחטאיהם נמחלים להם. כשהם עומדים תחת החופה, הם נמצאים במצב של שלמות ושל טוהר.

לפי המסורת היהודית, החתן לובש בגד לבן ולו שרוולים ארוכים, שמגיע עד לברכיו. זהו הקיטל. הקיטל נלבש בפעם הראשונה ביום החתונה ואז בכל יום כיפור, ובסוף – כתכריך. אפשר להגיע לגדולה רוחנית. אנו יכולים להיות טהורים ונעלים ביום מותנו, כמו ביום כיפור, וכפי שחשנו ביום חתונתנו.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן