לפני מספר שבועות הלכתי עם אחת מבנותיי למתקן ה- Slingshot בפארק השעשועים "ששה דגלים" בניו ג'רסי. זה מפחיד בטירוף. למעשה, אתה הופך למעין חלוק נחל אנושי, המשוגר מתוך רצועת גומי ענקית במהירות גבוהה, ובעקבותיה נפילה חופשית מרהיבה. ברגע שקושרים אותך ברצועות לכיסא הפתוח, כבלי הגומי הענקיים מושכים אותך לאחור עד שההרגשה היא כאילו יד בלתי נראית מושכת לאחור את רצועת הרוגטקה. ללא אזהרה מוקדמת, זה משתחרר ואתה נורה אל השמיים במהירות של 130 קמ"ש, ואז אתה נופל בחזרה במאונך בנפילה חופשית. מה שמכונה העונש בגיהנום בפי הקבלה: "כף הקלע".

המתקן כולו נראה כאילו נבנה על-ידי נער מתבגר שעורך ניסוי מדעי. שני האחראים על המתקן התחילו למנות בפנינו אזהרות בעודנו מטפסות לתוך כסאות הרתמה: השאירו את הראש לאחור כל הזמן. אל תזיזו את הראש. הניחו את הרגליים כאן. אל תזיזו את הרגליים.

כשהבת שלי שאלה משהו על מהירות הנסיעה, הם ענו שהם אחראים לכוון את מתח הרצועה בהתאם למה שנראה להם יחס בטוח למשקלנו. זה כלל לא היה מרגיע ובעודנו חוגרות את חגורות הבטיחות שלנו, פניתי לבתי, שהתחננה קודם לכן שאעלה עמה למתקן ואמרתי, "תראי מה אני עושה למענך! אני עומדת להיות מושלכת עכשיו לגובה 70 מ' באוויר רק למענך. כמה אמהות בעולם היו מוכנות לעשות דבר כזה?"

"אף אחת!" היא צחקה. "תודה, אמא!" היא צעקה בשעה שהכבלים נמתחו לאחור והועפנו לעבר השמיים.

לא הייתי ממליצה לאף אדם עם פחד ממהירות, גבהים או נפילה חופשית להיות מושלך מרוגטקה, אבל אני חייבת לומר: הנוף מגובה 70 מ' באוויר פשוט הזוי.

כשירדנו מהמתקן, הבנתי שהרוגטקה לא רק שהייתה חוויה נפלאה עם בתי, אלא היא שינתה אותי באופן מסוים. מבלי להיות מודעת לכך, בעודי חוגרת את חגורת הבטיחות שיניתי את דפוס החשיבה שלי. דיברתי עם עצמי כדי להתגבר על הפחד. אמרתי לעצמי שוב ושוב: זה רק סיבוב במתקן. לא היו שמים את זה בפארק השעשועים אם זה לא היה בטוח. הבחורים שירדו מהמתקן לפנינו היו בסדר, גם אם נראו קצת המומים. וחוץ מזה, אמרתי לעצמי, זה ייגמר תוך דקות ספורות.

התגברתי על הפחד ושחררתי את הרעיונות שהיו לי לגבי המגבלות שלי, וכך זכיתי לטעום תחושה חדשה של חופש. הייתי מסוגלת לעוף גבוה יותר ממה שחשבתי שאפשר. הצלחתי להתמודד עם הגובה והמהירות ולצאת מזה פתוחה יותר להזדמנויות חדשות ואמיצה יותר מכפי שהייתי כמה רגעים קודם לכן.

חשבתי כמה אני נרתעת בדרך כלל מלבצע שינויים גדולים. אני דואגת שאולי לא אצליח. חוששת שהשינויים האלה אולי לא יתאימו לחיים שלי, שלא ארגיש נוח בהם. אני דואגת איך זה ישפיע על חבריי ועל העבודה שלי ועל האישיות שלי.

הגיע הזמן לערוך שינוי גדול שיהיה כמו השלכת רוגטקה

בגלל פחדים, רובנו מסתפקים בעריכת שינויים קטנים ובטוחים, שאנו יודעים שנמצאים בהישג ידינו ותחומים בתוך אזורי הנוחות שלנו. אולם גישה זהירה זו עלולה גם להיות מגבילה. חודש אלול הוא הזמן בו אנו יכולים לנסות לערוך שינוי אחד גדול, שנראה בלתי אפשרי ושאנו כמעט בטוחים שלא נצליח לעשות אותו. שינוי שהוא כמו השלכת רוגטקה.

עבור אנשים מסוימים, אין מצב שיתחילו בבת אחת לשמור שבת, להפסיק לדבר לשון הרע או להתלונן לתמיד. אולם רובנו יכולים לשנות כמעט כל דבר בחיינו ל- 30 יום בלבד. חודש אלול הוא הזדמנות מדהימה לנסות סוג כזה של אתגרים בני 30 יום. כיוון שבמהלך חודש זה, אלוקים מושיט יד בלתי נראית שמושכת את הרצועה לאחור ומשליכה אותנו קדימה.

גם אם לא נצליח להתמיד בשינוי, גם אם זה לא יתאים לחיינו כפי שאנו תופסים אותם כיום. גם אם נדמה לנו שזה בלתי אפשרי עבורנו. לכל הפחות נגלה שיש כל מיני דרכים לעוף. שהשמיים אינם רחוקים כפי שנדמה לנו. שהשינויים הבלתי אפשריים לכאורה בחיינו אולי דורשים מאיתנו המון אומץ כדי להתחיל בהם, אך הם כן אפשריים.

יש הרבה דברים טובים בחיי שלא הייתי זוכה בהם אילו לא הייתי מושלכת לתוך צמיחה מואצת נוסח הרוגטקה. כשבעלי ואני עלינו לישראל, ידענו שאולי נחזור לאמריקה ביום מן הימים. אבל מה אם הפחד הזה היה מונע מאיתנו לעשות את המעבר? היינו מחמיצים כל כך הרבה שנים נפלאות בגידול ילדינו ובבניית נישואינו בהרי ירושלים.

למעשה, כשאני חושבת על כל אחד מההישגים הגדולים שהשגתי בחיי, תמיד היו שם "רגעי רוגטקה" שקדמו להם. שינויי קריירה. נישואין. לידת ילדים. אפילו ריצת מרתון.

ולפעמים, כשאנו משליכים את עצמנו קדימה לעבר המטרות שלנו, אנו מגלים שקו הסיום אינו רחוק כפי שחשבנו פעם בעבר, ושהבלתי אפשרי הוא בעצם לגמרי אפשרי.

לקריאת המאמר באנגלית ליחצו כאן