לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מסלול החבלים האישי שלי

מסלול החבלים האישי שלי

למרות הפחד המשתק, השתוקקתי לדעת אם אני מסוגלת לטפס מעל ומעבר למגבלותיי.

מאת

עמדנו בכניסה לפארק ההרפתקאות, ושיגרנו מבטים אל העצים המתנשאים ומבוכי החבלים שהתפתלו ביניהם. עשינו הקיץ טיול משפחתי לפארק חבלים שיש בו כמה רמות של מסלולי טיפוס על חבלים, וכמשפחה עם ילדים, התבקשנו לנסות תחילה את המסלול הקל. אחרי שסיימתי אותו, שאלתי את אחד מאנשי הצוות אם אני יכולה לנסות את המסלול המתקדם.

"אני לא בטוח שאת רוצה את זה, הוא נורא קשה. רואה את קבוצת הבחורים שם למעלה. הם הצליחו לעבור רק את שני החלקים הראשונים, והיינו צריכים להוריד אותם מהצמרת של העץ הזה. אם את לא מצליחה לעבור את המסלול, את חייבת לגלוש למטה, וזה ממש גבוה."

"אני רוצה לנסות", אמרתי והסתכלתי על הסולם האינסופי שנעלם בין צמרות העצים.

"תראי, את יכולה לנסות, אבל חצי מהאנשים שמתחילים לא מצליחים לסיים. ובסוף צריכים לקפוץ מעץ בגובה 20 מטר". הוא בחן אותי במבט ספקני, מסתכל על החצאית הארוכה שלי, ועל חמשת ילדיי שהשתרכו מאחורי כמו חבורת מעודדים. אולם החלטתי להתעלם ממבטו ומאזהרותיו. המסלול היה נראה מפחיד, אבל הוא לא מסוכן. אהיה חגורה כל הזמן ברתמות בטיחות. שלחתי מבטים אל צמרות העצים, והרגשתי שאני משתוקקת לדעת אם אהיה מסוגלת לטפס מעל ומעבר למגבלותיי, ולמצוא את האומץ להתחיל מסלול שאת סופו לא יכולתי עדיין לראות.

חיברתי את רתמות הבטיחות ללולאה הראשונה, ויצאתי לדרך. אחשוב על הקפיצה של ה-20 מטר כשאגיע לשם, אמרתי לעצמי. כרגע אני אתמקד רק בצעד הבא.

אולם הצעד הבא כבר היה מפחיד עד אימה. ברגע שהגעתי לקצה הסולם והתחלתי את המעבר הראשון על החבלים, הבנתי למה רוב האנשים מתחרטים. לא היה על מה לעמוד, שום דבר יציב כדי להישען עליו, שום דרך לעבור דרכה. המסלול היה מטורף: חוטים דקים בלי שום נקודת אחיזה, גזעים שנעים וזעים ממש מתחת לרגליך, חבלים תלויים שצריך לרוץ ולזנק כדי לתפוס.

הטיפוס שהתחיל בפחד קל, החל הופך לפניקה רצינית, כשהבטתי בכבל הדק שמתחת לרגליי, ובתהום 30 המטרים הפעורה מתחתיי כמו לוע אינסופי. מעדתי והחלקתי מאחד הדיסקים הקטנים שעליהם הייתי אמורה למצוא איזון, ומצאתי את עצמי פתאום מתנדנדת תלויה בין שמים וארץ. הושטתי ידיים נואשות אל החבל, כדי לנסות להרים את עצמי בחזרה למסלול.

לא הצלחתי, ושוב נפלתי. תפסתי שוב את החבל, אך הוא חמק מבין ידיי. הצלחתי לאחוז בקצה החבל, ובכוחות שלא ידעתי על קיומם, משכתי את עצמי אט אט אל המשטח הבא.

"היי, איך את מסתדרת שם?" אחד מאנשי הצוות עמד שלושים מטר מתחתיי, והצל על עיניו בידו משמש הצהריים. "עוד לא הגעת לחלק הקשה באמת, אבל כבר הגעת רחוק יותר מרוב האנשים."

הזעה זרמה על פני. ידיי בערו מהחבלים. אולם לא רציתי להגיע רק יותר רחוק מרוב האנשים. רציתי לסיים. לא רציתי להיעצר כרגיל בשלב ה: "מה לעשות, זאת אני. יותר מידי קשה לשנות. יותר מידי לא נעים. יותר מידי מסוכן."  פילסתי את דרכי במסלול, המחשבות האלה פשוט לא נכונות. אני יכולה לקחת סיכונים, ליפול ולהתחיל מחדש. זה לא מסוכן. זה פשוט קשה.

עודדתי את עצמי שם בין צמרות העצים. פשוט דיברתי לעצמי: אל תישברי. את יכולה לעשות דברים קשים בעזרת השם . הכי גרוע תאבדי את שיווי המשקל. ואז תמשכי את עצמך חזרה, ותמצאי דרך לחזור למסלול. רגליי כאבו. ידיי בערו. השמש הכתה בכתפיי. לא הצלחתי למצוא דרך איך לעבור אל המשטח הבא, ושוב מצאתי את עצמי תקועה באוויר. תמשיכי למשוך, אמרתי לעצמי. תמשיכי לתפוס את החבל הבא. את יכולה לעשות את זה.

והצלחתי. בסוף, הגעתי אל המשטח האחרון, שבו הקפיצה של 20 המטרים השתרעה תחתיי כמו תהום אינסופית. כמעט סיימתי, ועכשיו כבר לא ידעתי אם אני מסוגלת לעשות את זה. מילא, ללכת לאורך חבלים רועדים וחתיכות עץ מתנודדות, אבל זה שונה לגמרי לקפוץ בצניחה חופשית מעץ, בלי שום דבר להיאחז בו, מלבדך.

הסתכלתי אל האדמה למטה, והיא הייתה כל כך רחוקה. הרמתי מבט אל טבעות המתכת שחיברו אותי לכבל העליון, וכבר לא הייתי כל כך בטוחה בעצמי. אולי אחרי הכל זה לא היה רעיון כל כך מוצלח. אולי הגיע הזמן להרים ידיים. אולם אז הסתכלתי לאחור, על כל החבלים שדרכם כבר טיפסתי, על כל המשוכות שעליהן התגברתי כדי להגיע לנקודה הזאת. ופשוט לא הייתי מסוגלת לוותר. הייתי חייבת לעשות את זה. התכוננתי לקפוץ.

הושטתי רגל מעבר למשטח, ולשבריר שניה חשבתי שאני אמשיך ליפול לנצח. שההרגשה שאין שום קרקע מתחתיי תימשך עוד ועוד. אולם במקום זה התחלתי לעוף. הכבל משך אותי למעלה, ועפתי הרחק מעל ומעבר למי שחשבתי שאני מסוגלת להיות.

"וואו, אני לא מאמין שהצלחת לעשות את זה!" חבורה קטנה של צוות מסלול החבלים עמדה במקום הנחיתה, ומאחוריהם עמדו ילדיי. החיים שלי. התפשטות קווי המתאר של הפוטנציאל שלי. וודאות איתנה חדשה בתוכי, שעם עזרתו של אלוקים, אני מסוגלת למשוך את עצמי למעלה שוב כשאני נופלת, אפילו אם נאלצתי לבלות זמן מה תלויה באוויר. ניתקתי את עצמי מטבעות המתכת והחזרתי מבט אל המסלול הבוגדני שמעליי.

"גם לי קשה להאמין", אמרתי. בחנתי את כוויות החיכוך שבכפות ידיי, וחשבתי, תודה, אלי שלימדת אותי איך להגיע, איך לטפס, איך לקפוץ. תודה שהבאת אותי לכאן כדי שאוכל לזכור איך להתחיל מחדש.

מסלול החבלים האתגרי של אלול

כל נפילה היא הזדמנות לחזור שוב למעלה

חודש אלול כבר כמעט פה. אנו מתכוננים לקראת ראש השנה, והרבה פעמים תהליך הצמיחה כולל גם נפילות מהמסלול. קשה לשנות. קשה לעמוד מול ים של הרגלים שמפילים אותנו שוב ושוב, כשנראה שאין לנו שום דבר להיאחז בו ושאנחנו תקועים באמצע האוויר. אולם דווקא הטיפוס חזרה למעלה, כשאין לנו שום מושג איך נעשה את הצעד הבא, הוא זה שמחזק אותנו ומביא אותנו למקום בתוכנו, שבו אנו מסוגלים לעוף מעל ועבר למגבלות האתמול.

ניסיתי להגדיר שלושה דברים שעזרו לי במסלול, שיכולות לעזור לכולנו בחודש אלול, להתחיל מחדש:

  1. אמנו את עצמכם. כתבו או שננו מראש ציטוטים נבחרים ומעוררים שיעזרו לכם למשוך את עצמכם שוב למעלה, כשאתם נתקעים או מאבדים את הדרך. למדו כיצד לעודד ולחזק את עצמכם במלים, כשאתם מתמודדים מול המגבלות האישיות שלכם. אפשר גם להזכיר לעצמנו מקרים שבהם הצלחנו להתגבר על משהו מאתגר. ספרו לעצמכם שעשיתם כבר דברים קשים בעבר, ושאתם מסוגלים לעשות אותם שוב. שלפעמים מפחיד להסתכן בכישלון, אבל זה לא מסוכן.

  2. בקשו עזרה. כשאינכם יודעים כיצד לצלוח את המשוכות הפיזיות והרוחניות שלכם, בקשו עזרה מאלוקים. אנו מטפסים על הסולם, אולם הוא הנותן לנו את הכוח לעלות עליו. כשאתם נמצאים במקום שבו אינכם מצליחים למצוא חבל כדי להיאחז בו, כשלא נותר מקום לעמוד עליו ונראה שאין דרך להמשיך, בקשו מאלוקים להראות לכם מה לעשות. לתת לכם אומץ. לפקוח את עיניכם. לדחוף אתכם עוד קצת קדימה אל הקפיצה הסופית.

  3. הגדירו מחדש את הכישלונות. ראו בכל נפילה את מה שהיא באמת: הזדמנות לחזור שוב למעלה. בכל פעם שאתם מועדים ומאבדים את שיווי המשקל, ניתנת לכם הזדמנות חדשה למצוא דרך אחרת כדי לטפס. אנשים מצליחים מוכנים לעשות דברים שאנשים מוותרים לא רוצים לעשות. הם נכונים ליפול. לקבל בידיים כוויות מחיכוך החבלים. לסבול מרגליים דואבות ומזיעה נוטפת על הפנים. והם נכונים להמשיך להתקדם עד שהם מצליחים לעוף.

 

8/8/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 12/8/2015 09:59

פשוט תודה!

(2) חני, 10/8/2015 21:00

מקסים !!

(1) בת שבע, 10/8/2015 20:29

וואו!

מעורר השראה ודוחף קדימה! תודה!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub