לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ימים של אור ונופש: קצת יחצנו

ימים של אור ונופש: קצת יחצנו"ת לימים הנוראים

הימים המקיפים את ראש השנה יכולים להיות ימי נופש ורענון, שיפור אישי וניקיון – בתוכנו. ימים שמסוגלים להביא לחיים טובים יותר.

מאת

לפני שבוע דברתי בטלפון עם יעל, חברה קרובה שלי. אחרי הלהג הרגיל וחסר התוכן, ניסינו להתעלות קצת מעל לנעליים, הבגדים, והילדים המבלגנים, והגענו לדבר על חודש אלול וראש השנה, תוך כדי פטפוט אומרת לי יעל –

"אני שמחה שהחודש הזה כבר עומד להסתיים, הוא מכניס אותי ללחץ, כל הדיבורים האלה על ימי הדין והמשפט, מה גם שאני יודעת שאני לא מככבת בשורה הראשונה או השנייה. שיגיעו כבר הימים השמחים של סוכות..."

אחרי שסיימנו את השיחה, חשבתי קצת על חודש אלול שכבר כמעט מאחורינו, על המושג של חזרה בתשובה, ועל ימי הדין שזקוקים לצערנו לכמה קופירייטרים מבריקים ולמסע יחצו"ן אגרסיבי, כדי לשפר את התדמית הגרועה שיש להם בציבור.

מין ימים כאלו שכולנו חייבים לעבור אותם, אבל עדיף אולי לעבור אותם בריצה, בשפיפות קומה, לתקוע את הראש באדמה, ולהרים אותו עם תקיעת המסמר הראשון בסוכה, במוצאי יום הכיפורים.

אם נחליט החלטות גרנדיוזיות, במקרה הטוב נתמיד בהם שבוע

אנחנו הרי יודעים שאנחנו לא לגמרי בסדר. שלא בטוח שאנו ראויים לספר של ה"צדיקים", וכמה הימים שנותרו עד ראש השנה לא כל כך יעזרו לנו כדי להיכנס לתוך הספר הזה, הלוואי שלקטגוריה של "בינוניים" נתאים. אנחנו יודעים שגם אם נחליט החלטות גרנדיוזיות ונקבל מיליון "קבלות" לשיפור עצמי, במקרה הטוב נתמיד בהם שבוע, במקרה הפחות טוב נתמיד בהם יומיים. וזהו, פחות או יותר.

מה שנותר לנו זה לחכות, שהימים הללו יעברו (עם המון מחשבות דיכאוניות בנוגע לעצמינו שלא מביאות אותנו לשום מקום).

הזמנה לנופש

לפני כחודש פגשתי את השכנה שלי יוצאת מהמונית בכניסה לבנין. היא ובעלה ירדו עמוסי מזוודות וורודי לחיים אחרי שבוע נופש.

"היה מדהים!", היא סיפרה לי, "אפילו שבקושי טיילנו – רק ישבנו ונחנו. לא עשינו כמעט שום דבר אטרקטיבי, אבל המנוחה הזו היתה כל כך במקום..."

היא נכנסה לבניין, ואחרי דקה אני שומעת אותה נאנחת לכיוון בעלה – "לחזור לבניין המלוכלך הזה, איזה אנשים חסרי ההתחשבות, למה אי אפשר לזרוק את הפלאיירים בתוך הפח, למה על הרצפה, למה אף אחד לא משקה את העציצים אם אני לא נמצאת שבוע..."

הלך הנופש (עד שנה הבאה!). זו תמיד הבעיה החמורה של החופש. 'מנקים את הראש', 'שוטפים את העיניים', 'רואים עולם', ואפילו – מתאווררים, נחים, מתבטלים – הכל טוב ויפה עד שחוזרים הביתה, עד שחוזרים לחיים עם הילדים הקופצניים, הבוס בעבודה, החמות, השכנים, האוברדראפט בבנק ואל הסיבה האמיתית לכל הבעיות שלנו – המידות האישיות שלנו.

הכעסים שאוכלים אותנו, חוסר האמונה שמוביל לדאגה ולמתח, הקנאה שגורמת לנו לא ליהנות מכל השפע והטוב שיש לנו, וכל שאר ההרגלים הרעים שמעכירים את החיים היפים שהיינו יכולים לחיות.

אני תמיד מחכה לחברת התיירות שתפרסם סוג חדש של נופש:

"חלומי- מרגיע- מלא בריגושים- מאתגר- כזה שיעזור לכם לחיות טוב יותר גם אחר כך..."

בינתיים לא נתקלתי במודעה כזו, אבל בחודש אלול מזמין אותנו בורא העולם לנופש כזה. נופש שלא מתפוגג ונעלם ברגע שמרגישים את האוויר החם של הארץ, כשיורדים מכבש המטוס בנתב"ג.

זהו נופש לא רק לגוף, אלא גם ובעיקר לנשמה. מהנופש הזה אפשר לחזור לחיים אחרים! שונים! רישומי הנופש הזה לא נעלמים כל כך מהר, כי אנחנו משתנים בו – כי אנחנו יכולים לחזור ממנו פחות דאוגים, לחוצים, עצבניים או בעלי קנאה.

אצל גדולי ישראל מהדורות הקודמים חודש אלול היה נקרא "דאצ'ה"- והתרגום: ימי נופש. ימים של רענון, שיפור אישי, אוורור וניקיון – בתוכנו

אם רק נהיה קרובים יותר לאלוקים, החיים יהיו יפים יותר. ובאמת ידוע שאצל גדולי ישראל מהדורות הקודמים חודש אלול היה נקרא "דאצ'ה"-  ימי נופש. ימים של רענון, שיפור אישי, אוורור וניקיון – בתוכנו. ימים שמסוגלים להביא אותנו לשינוי אמיתי, וממילא לחיים טובים יותר.

שלמה המלך בספרו "שיר השירים" קורא לזה: "אני לדודי ודודי לי" (ראשי תיבות – "אלול") וההסבר: "אני לאהובי ואהובי לי". אנחנו נפגשים סוף סוף אחרי שנה של געגועים.

בורא העולם בא אלינו כדאי לעזור לנו הקטנים לנקות את עצמינו, לחטא את הפצעים של השנה שעברה, להוציא אותנו מהבוץ של כל המעשים הלא טובים והמידות הרעות שכל כך מקשות לנו על החיים. הוא מגיע כדי לעזור לנו לחיות חיים טובים יותר.

ואם רק נאמין שלאלוקים אכפת מאיתנו. חשוב לו שאנחנו הקטנים וה"מלוכלכים" – נשוב אליו והוא יעשה מאיתנו בריה חדשה.

אני לדודי...

צריך רק לקיים את החלק הראשון של הפסוק: "אני לדודי"- לפנות לבורא עולם ולקרוא לו.

הרב פינקוס באחת מהרצאותיו הביא בנושא זה את המשל הבא: הוא סיפר על רופא שהגיע למשמרת לילה בבית חולים בו עבד. המחלקה הייתה שקטה ורגועה, אבל בשל איזו שביתת רופאים כנראה, הוא נאלץ להישאר במחלקה לבדו.

לפני שמנהל המחלקה עזב את בית החולים הוא אמר לו: "עכשיו המחלקה שקטה, אבל יכול להיות שעוד מעט יתחיל "שמח", כל חולה ידרוש את שלו, ויהיה לך קשה להסתדר לבד. לכן - ברגע שמתחיל להיות קשה מידי, תתקשר אלי ואני אדאג לשלוח אליך רופאים לתגבורת, אל תנסה להיות גיבור ולהסתדר לבד!"

בתחילת המשמרת היה באמת שקט, הרופא שלנו ישב וקרא עיתון בנחת, אבל פתאום התחילה מהומה. חולה אחד החל לגנוח מחדר אחד, לחולה שני צפצף המוניטור בקול תובעני, וחולה שלישי החל לסבול מכאבים איומים. הרופא התרוצץ מחדר לחדר בקדחתנות, במסירות, אבל הוא לא עמד בעומס, כשעלה אור ראשון של בוקר החולה עם המוניטור המצפצף נפטר.

כמובן שהעמידו אותו למשפט על רשלנות רפואית. חולה שהיה כמעט בריא בתחילת הלילה מת מחוסר יחס!

הרופא הצטדק: "אני רצתי מחולה לחולה במסירות, עבדתי בלי הפסקה, לא יכולתי להגיע לכל החולים, הייתי לבד!"

אמר לו השופט: "מי ביקש ממך להסתדר לבד? אמרו לך שאם קשה לך, תזעיק תגבורת, למה לא בקשת עזרה?!"

ודודי לי...

סיים הרב פנקוס: "גם אנחנו צריכים לדעת שבאמת אין לנו סיכוי להסתדר לבד. אנחנו כל כך קטנים, וחיים חיי הישרדות בעולם כל כך טרוד, והדרישות מאיתנו הן כל כך גבוהות.

אבל בורא עולם אומר לנו – אם קשה לכם תזעיקו תגבורת, תקראו לי. ברגע של קושי אני אתייצב לידכם, לעזור לכם, אל תנסו להסתדר לבד, תקראו לי – ואני אבוא!"

המשל הזה תקף לכל ימות השנה, אבל בימים שלפני ראש השנה הוא מתאים פי כמה.

"שובו אלי ואשובה אליכם"

ה' מחכה שנפנה אליו, שנראה לו את הנכונות שלנו לשוב אליו, ואז הוא ישוב אלינו.

אנחנו צריכים רק לקרוא לו באמת. לרצות. ולהאמין – שהוא יכול לעשות מאיתנו אנשים חדשים. ולא משנה כמה התרחקנו ממנו – הוא רק צריך לראות את הנכונות שלנו, את הרצון שלנו. לראות את ה-"אני לדודי" ואז ממילא הוא יקיים את ה"דודי לי".

24/9/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-4 דיונים

(4) יריב, 27/9/2011 06:49

אנושי, יפה, שפוט.

עשהאל, 4/10/2011 20:54

שפוט? מושלם ואותנטי!

(3) אנונימי, 26/9/2011 20:59

ממש ממש אהבתי,תודה.

(2) עמוס, 26/9/2011 05:22

יפה מאוד

תודה רבה ושנה טובה

(1) נתן, 25/9/2011 17:35

עמוק ביותר

יכולה להיות משגיחה בישיבה גדולה.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub