לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נר ראשון של חנוכה

נר ראשון של חנוכה

אחד מסיפורי חיי - אחת מאין ספור נפלאות הבורא.

מאת

הדבר קרה עוד בהיותי ברוסיה הקומוניסטית ששם נולדתי אחרי מלחמת עולם השניה להורים ניצולי שואה. ידענו שאנחנו יהודים, כי כך היה כתוב בתעודת זהות שלנו, וגם היו לנו שמות יהודיים. אבל מעבר לזה הייתי "עם הארץ" אמיתי - דור שלישי שנותק מיהדות. וכתוצאה מזה גדלתי בין הגויים ללא שום שמץ של מושג מה המשמעות של להיות יהודי. כידוע רוסיה הקומוניסטית של אז היתה כמו מצרים ליהודים המתגוררים בה - סגורה ומסוגרת עם גזרות רבות ואכזריות שמטרתן היתה לעקור ולהשכיח את "היהודי" מקרבם - מה שנקרא "פתרון סופי" בגרסה רוסית.

וכך גדלתי ומאז שאני זוכרת את עצמי היתה בי הרגשה מוזרה שאני שונה מהסובבים אותי ולא יכולתי להבין מה מקורה. הרגשתי את עצמי כמו עלה תלוש נידף ברוח – חסרת אחיזה, חסרת בית, חסרת מקום – בשום מקום לא מצאתי את מקומי. הייתי חסרת מנוחה. חשבתי אולי בגלל הנדודים של המשפחה שהורי היו פליטים בחוסר כל. אך החסר שהרגשתי לא נגמר בחומר, הוא היה עמוק יותר, בנפש – הרגשתי נתושה. חסרת שייכות.

וביום בהיר אחד שמעתי בפעם הראשונה סיפור על ארץ ישראל, שכל תושביה יהודים. זה מה שקלטתי מהסיפור ששמעתי. כי זה מה שהנשמה שלי רצתה לשמוע – שיש מקום בעולם בשביל יהודים! באותו רגע היה לי ברור לחלוטין שמקומי שם, כי אני יהודיה.

קבלתי מן השמים קריאה ראשונה – צו "לך-לך", טרם שמעתי על אברהם אבינו. לא היו לי שום ספקות שעלי ללכת ולא התמהמהתי רגע. הגילוי הזה, שיש מקום שאני שייכת לו, היה כל כך יקר וחיוני בשבילי, ששינה בן רגע את חיי - הוא העניק לי משמעות ומטרה שהיו חסרים לי. זה היה יקר מכל וידעתי שעל היקר באמת צריך להתאמץ. ולא שייך לעשות חשבונות ולא חשוב המחיר. מה שחשוב - להיות יהודי ולחיות כיהודי - כי בשביל זה נולדתי.

לך לך

לך לך לארצך, להנאתך, לטובתך
לעצמך, לפנימיותך
כי רק שם אתגלה אליך
כי רק שם מקומך ועבודתך

תתהלך בארץ לאורכה ולרחבה
ובכל דבר אנסה אותך
אדקדק אתך כחוט השערה
תלמד שהחסד דורש המון גבורה

תדע שבנסיון אין הגיון
והוא לא יעזור לך
תמסור את נפשך ולא רק את שלך

גם את של בנך יחידך אהובך

בלי שאלות, בלי ספקות
תמים תהיה עם השם אלוקיך
תביט בשמים ותראה זרעך
לא תוכל לספרם ולהעריך גדלם

אכרות אתך ברית ותהיה נאמן
תחזיק חזק את העולם, תעמוד איתן
כי סמכתי את העולם עליך ועל זרעך

מיד התחלתי להתרוצץ בין הרשויות לחפש דרך לצאת מן המצרים שלי. גיליתי שזה בכלל לא פשוט - הכל סגור. לא ויתרתי. התמסרתי למטרה, ולקח לי 12 שנה להגיע אליה. שילמתי ביוקר - ב-12 שנות נעורי שהפכו להיות שנות סבל עם רדיפות בלתי פוסקות, איומים, חקירות, חיפוש בבית, וכמובן פיטורין מעבודה. נהייתי "בוגדת" מנודה, משוללת הגנה וזכויות אזרחיות מינימליות. חדלתי להיות אזרחית המדינה ללא אפשרות לצאת מן המדינה. לא נכנעתי ולא ויתרתי. להפך - כמה שהלחץ והעינויים גברו כך התחזקתי והייתי נחושה יותר בדעתי. גיליתי בי כוחות שלא הייתי מודעת עליהם. הנשמה שבי התעוררה והתחילה לדרוש את מזונה.

התחלתי לחפש יהודים כמוני. ירדתי למחתרת כי לחיות כיהודי ברוסיה הקומוניסטית זה "בגידה במולדת" - פשע חמור מכל שעונשו מאסר ולפעמים יותר מזה. האם לא פחדתי? כמובן שכן, כי אני בשר ודם. אך לא היתה לי ברירה. ממילא הרגשתי את עצמי אסורה בכלא של המדינה - נאבקתי על חירותי עם משטר טוטליטרי. היה בי דחף פנימי בלתי פוסק שהוביל אותי להמשיך ולחפש במשך שנים ארוכות וחשוכות. במבט אחורה היום אני כבר מבינה מה מקור הדחף הזה. כאילו נפעלתי על ידי כח עליון.

במחתרת מצאתי עוד יהודים כמוני, גיליתי שיש גם כאלה, דווקא הצעירים שיודעים מה זה תורה, גם לומדים אותה וגם מקיימים. גיליתי עולם חדש, מצאתי שייכות. השתתפתי בפעילות מחתרתית. נסעתי לערים מרכזיות והבאתי מזוודה שלמה של חוברות המודפסות במכונת כתיבה ידנית על נייר דק-דק בעותקים בודדים. החוברות הכילו דברי תורה ועניני יהדות . ארגנתי קבוצה קטנה של יהודים צעירים בעירי, המעוניינים לשמוע משהו על יהדות, הזמנתי אחד מהפעילים ה"ותיקים" במחתרת מעיר הבירה מוסקבה. הבחור הצעיר הזה היה אחד מהגיבורים האמיתיים שנסע ונדד ברחבי רוסיה הגדולה, הגיע למקומות נדחים ורחוקים כדי להביא לנו, יהודי רוסיה, קצת מזון רוחני להחיות את נפשינו. ראיתי איך הוא חי, מה הוא אוכל - בתנאים של אז - לא היו לו הרבה אפשרויות, וכמו דניאל בבבל הוא היה ניזון מזרעונים וקצת ירקות בלבד. (היום הוא חי ופעיל בארץ.)

באחד מהמשלוחים שהבאתי ממוסקבה מצאתי סיפור על חנוכה, על המכבים, על פך שמן והנרות, על המלחמה והגבורה, על נס חנוכה. הסיפור תפש אותי חזק - הרגשתי שהסיפור הזה שייך לנו - ליהודי רוסיה באופן ישיר כי במהות זה אותו מאבק על הזכות להיות יהודי. בעצם זה לא רק זכות אלא בראש ובראשונה חובה להשאר יהודי בכל מצב בכל מקום ובכל דור. אף יהודי אינו פטור מהחובה הזאת.

החלטתי שעלי לקיים את מצוות הדלקת נרות חנוכה וגם לשתף את חברי הקבוצה שלי בעיר. התחלתי לחשוב - איפה משיגים חנוכיה? אי אפשר לקנות אותה בשום חנות. אז בא לי רעיון - בתוך הסיפור מצאתי ציור קטן של חנוכיה בצורה הפשוטה ביותר . חיפשתי מי מהחברים בקבוצה יכול לעשות משהו דומה ממתכת. אחד מהם שהיה מהנדס ועבד במפעל הסכים לעשות משהו מהשרטוט שלי שהמצאתי מדמיוני. אל תחשבו שזה היה פשוט לבצע מבחינה טכנית, הוא היה צריך לעבוד על זה בלילה בסתר במפעל אחרי שכל העובדים הלכו הביתה. הוא סיכן את עצמו. כשקבלתי את החנוכיה התרגשתי מאד - הוא עשה אותה מקשה אחת כבדה מאד, ובעיני היא היתה יפיפיה.

ביום המיועד - נר ראשון של חנוכה - הזמנתי את חברי הקבוצה אלי הביתה. הכנתי סיפור על חנוכה, כיבוד חגיגי ככל שהתאפשר לי, וחיכיתי להגעתם בהתרגשות רבה.

כדאי לציין שבאותה תקופה גרתי בבניין רב קומות בקומה עליונה בדירה משותפת לשמונה זוגות צעירים. היה לי חדר קטן בלבד והשכנים כולם היו גויים עובדי בניין. השכונה היתה בקצה העיר הגדולה ומול בניין המגורים שלנו היה מפעל לחומרי בניין. כל החברים בקבוצה שלי היו גרים בקצה השני של העיר ובזמן חנוכה באמצע החורף שבאזור שגרתי היה קור עד ºC30- מלווה בסופות שלג עם רוחות חזקות. גם התחבורה העירונית היתה בעייתית, במיוחד בשעות הערב.

באותו ערב השתוללה סופת שלגים בחוץ וחיכיתי לשווא עד שעות הלילה - ואף אחד לא הגיע. כאשר הבנתי שאין טעם עוד לחכות שמתי את החנוכיה על אדן החלון והדלקתי נר ראשון בחיי - נר חנוכה.

הלהבה הקטנה השתקפה בחלון השחור. בחוץ לא היתה נפש חיה ולא היה שום סיכוי שמישהו יראה את הנר הקטן שלי. התיישבתי מול החלון והנר והדמעות החלו לזלוג מעיני ללא הפסקה.

שאלתי את עצמי מה עושה הנר הזה? למי אני מפרסמת נס חנוכה? ומה אני עושה במקום הזה? איני יודעת אם אי פעם יתנו לי לצאת מרוסיה, אני כבר יותר מעשר שנים מסורבת עליה, גרה בסביבה עוינת, בלי משפחה, בלי ילדים, בלי אפשרות ללמוד, לדעת, לקיים, לחיות חיים נורמליים. עד מתי? מה יהיה אתי? מי יתן לי תשובות?

לא ידעתי להתפלל. ידעתי לבכות. בכיתי כל הלילה.

הנר הקטן הזה שאף אחד חוץ ממני לא ראה אותו בחלון השחור בקצה העולם, הנר הזה לא הלך לאיבוד, ולא לשווא הדלקתי אותו.

היה שם מישהו שראה את הנר הזה מלמעלה - מי שברא אותי יהודיה, הוא זה שרצה שאדליק את נרי, שאתאמץ, שאמסור נפשי אליו. והוא זה שהוביל אותי עד לנקודה הזאת שהתעוררה נשמתי והוא זה שמוביל אותי כל חיי, ושבסופו של דבר שחרר אותי מהכלא הגדול הזה - רוסיה הקומוניסטית. והוא העלה אותי לארץ ישראל ולירושלים, לכותל, לתורה ולמצוות, לשליחות במוסקבה עשר שנים לאחר העליה בתפקיד של מנהלת ומורה ללימודי קודש בבית ספר יהודי לבנות ששמו "מגדל אור".

הנר הקטן שלי גדל וגדל והדליק עוד נרות רבים. מהאור הקטן נהיה אור גדול - מגדל אור שממנו יצאו נרות רבים של תלמידותי שחלק מהן המשיכו ללמוד בארץ, והקימו בתים בישראל. והתווספו אליו עוד אלפי אלפים נרות שבת שאני ממשיכה להפיץ כל ערב שבת בלב אשדוד, ועוד אורות רבים של שיעורי תורה שאני ממשיכה למסור ועוד "חברותות" רבות ברחבי הארץ ב"ערכים" וב"איילת השחר", ועוד שירים וסיפורי השגחה והודיה על ניסים ונפלאות שמלווים אותי כל חיי.

כל זה הוליד נר קטן - ראשון בחיי - נר ראשון של חנוכה.

ואסיים באחד מהשירים שכתבתי:

נר נשמה

אני לוקחת נר ומדליקה ומסתכלת על הלהבה
איך שהיא מתחילה לרקוד ולהשתולל
קופצת ומחפשת דרך להשתחרר
רוצה להגיע ישר עד למקור ולהתחבר

רגע, רגע, אש. את לא יכולה
בלי השמן והפתילה
יש לך תפקיד – להאיר – להיות נר
עליך להתאפק, להתגבר

את ממש כמו נשמתי הבוערת בקרבי
שרוצה לפרוץ ולהשתחרר
לעלות ולהתחבר
רגע, רגע, יקירתי – לא להשתולל

בלי העולם הזה השפל לא תוכלי להתקיים
בו יש לך תפקיד לקיים
קודם תעשי ממנו כלי שימוש
הכוחות שקבלת תביאי למימוש

תאספי נקודות טובות – ניצוצות
תעלי אותן לאט לאט לגבהות
ואז תוכלי לחזור למקור – למאור
ואז תהא אחריתך אור

לקריאת מאמרים נוספים בנושא מהות החג נא ללחוץ כאן.

1/12/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) יהודית, 13/12/2015 20:29

מחזק

הסיפור מאוד מרגש ומחזק

(1) אנונימי, 9/12/2015 12:18

מרגש

אשה מיוחדת

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub