אלוקי הפרטים הקטנים

המצווה העיקרית והמסמלת יותר מכל את חג החנוכה היא הדלקת הנרות, שהיא זכר להדלקת המנורה בבית המקדש. מה הייתה המעלה הגדולה בהדלקת המנורה? לשם מה צריך אלוקים, אשר ברא את המאורות ובתוכם את השמש עצמה, לאור הקטן והדל שמדליק בן האדם?

האם חסר ליוצר-האור, האור הקטן שלנו?

האם לאלוקים אכפת מהנעשה בארץ?

השאלה הזו בווריאציות שונות היוותה מקור לוויכוח עתיק יומין בין חכמי הפילוסופיה היוונית לבין חכמי ישראל, הוויכוח שבעטיו פרצה המלחמה בין ישראל ליוון שהובילה בסופו של דבר לנס החנוכה.

חכמי יוון טענו: אלוקים אכן ברא את העולם, אבל נטש אותו, הוא לא משגיח עליו, וודאי שלא מתעניין בנו ובמעשינו. ואפילו ההיפך, הם סברו שתהיה זו פגיעה בגדלותו של אלוקים אם נאמר שהוא מתעניין במעשי האדם. טענה זו היתה גם הבסיס לכל הגזרות שגזרו היוונים על היהודים בתקופת שלטונם הממושכת בארץ. הכל בשל השקפת עולמם, שהעולם מתנהל על פי חוקי הטבע ושאין לאלוקים שום קשר מתמיד איתו.

ואכן במחשבה ראשונית הטענה הזו נשמעת מאוד הגיונית.

האם יתכן שלאלוקים שברא את כל הגלקסיות על אינספור הכוכבים שבהן, שייצר מיליוני זנים של בעלי חיים, מאות אלפי צמחים, שברא את מפלי הניאגרה, את הקוטב הצפוני, את חמשת האוקיינוסים האדירים, אכפת ממעשי האדם? האם לבן האדם אכפת מהפרטים הקטנים שבשגרת חייה של הנמלה הזעירה שמטיילת בביתו? והרי המרחק בינינו לבין אלוקים גדול הרבה יותר!

התשובה היא, שדווקא בגלל שאלוקים כל כך גדול, אכפת לו והוא משגיח ומנהל כל פרט ופרט בבריאה, ומעל הכל אכפת לו מבני האדם.

חכמינו מספרים לנו ששלמה המלך, שהיה החכם מכל אדם, ידע את שפת החיות, כלומר הבין את דיבורי החיות, ואפילו שוחח עימן. האם זה משום שהוא היה קרוב יותר לדרגת הבהמות? להיפך! דווקא בגלל גדלותו העצומה הוא היה מסוגל ליצור קשר עם מי שנמוך וקטן ממנו בהרבה! כך גם אלוקים. דווקא בשל גדלותו העצומה והלא נתפסת, הוא מסוגל להתעניין וליצור קשר עם בני האדם שכל כך רחוקים מעימו.

אלוקים רוצה לראות את המעשים שלנו!

אך עדיין נשאלת השאלה, גם אם אלוקים אכן רואה ויודע מהנעשה כאן בעולם, לשם מה הוא צריך את המעשים שלנו? הרי יש לו צבאות של מלאכים שעומדים וממלאים את שליחויותיו, יש לו אפשרות "בהבל פיו" לשנות עולם ומלואו. מדוע, אם כן, חשובה לו דרך החיים אותה נבחר?

מסופר במדרש משל על מלך שהזמין את עצמו לביקור בביתו של אחד מנאמניו. אותו בן אדם מתוך רצון לרצות את המלך קנה 'סרוויס' חדש לכבודו, כלי הגשה מודרניים ומפוארים, ועמל ככל שביכולתו על הכנת סעודה מרשימה למלך.

הגיעה השעה ושיירת הכרכרות של המלך ניצבה בפתח ביתו. בתחילה ירדה ממנה הפמליה המלכותית, שומרי הראש, היועצים משרתי המלך וסגניו. משרתי המלך נשאו בידיהם אבוקות של אור מזהב, וכלים שונים משובצים אבנים טובות.

כשראה את כל זה המארח, הוא התבייש כל כך בכליו העלובים ומיד רץ להטמין אותם.

כשהמלך נכנס לביתו ונתקל בשולחן הריק, הצטדק המארח: אני מתבייש להגיש למלך בכלים הפשוטים שלי! אמר לו המלך: "לשם מה באתי לפה? ברצוני לאכול מהכלים שלך! לראות את הטרחה שלך! כלים מפוארים יש לי בבית..."

יוצר האור לא צריך את האור שלנו אלא את העובדה שאנחנו משתדלים למלא את רצונו

הכל שייך לאלוקים. בדרך משל נוכל לומר כי יש לו את ה'סרוויסים' הכי חדישים, את כלי ההגשה הכי מפוארים, "לי הכסף ולי הזהב נאום ה' "... אבל הוא אכן רוצה לראות את הכלים הפשוטים שלנו, לא בגלל שהוא צריך אותם, אלא בגלל שעריכת השולחן האישי שלנו לכבודו, מורה על אהבה, על הרצון שלנו לקשר.

וודאי שיוצר האור והאש, לא צריך את האור עצמו במנורה בבית במקדש, או בחנוכייה הפרטית שלנו, אבל הוא כן רוצה לראות את מה שעומד מאחוריו – את העובדה שאנחנו זוכרים אותו, אוהבים אותו ומשתדלים למלא את רצונו.

הקשר בינינו לבין ה' הוא קשר של אב לבן ("בנים אתם ל-ה' אלוקיכם") וכמו ילד קטן שקונה לאביו משרוקית בשקל בודד כמתנה ליום הולדתו – והלב של האב מתרחב על הכנות והתמימות הטהורה של הילד, כך גם ה' שמח במתנות הזעירות שאנחנו "קונים" לו, כי הן מורות על האהבה שלנו אליו!

כל אחד יודע שלמרות כל המסעדות, הפיצריות, ושאר החנויות לממכר מזון מוכן, ויהיו טעימות ומפתות ככל שיהיו, אין כמו האוכל של הבית, וזה לא רק בגלל שבבית מתבלים את האוכל כמו שאנחנו אוהבים ורגילים, אלא בגלל שבאוכל הביתי יש גם תבלינים ששמם אהבה, מסירות, דאגה ומחשבה – במתכונים סודיים ששום שף לא יכול לחקות. גם מי שיכול לממן לעצמו ארוחות גורמה במסעדות היוקרתיות ביותר, תאב ומתגעגע לאוכל הביתי שתובל באהבת אם.

אלוקים רוצה את התיבול של האהבה, החום והאמונה הפשוטה שמתגלמת במעשים שלנו

עולם ומלואו שייך לאלוקים. שמיים וארץ, גלקסיות וכוכבים, הרים ועמקים, ימים ואוקיינוסים, חיות, עופות, עצים ופרחים, הכל. אך אלוקים רוצה את תיבול האהבה, החום והאמונה הפשוטה שמתגלמת במעשים שלנו. הוא חפץ בהדלקת הנרות שלנו.

הוא רוצה לראות אותנו הקטנים כל-כך עם ההתגברויות היומיומיות והבלתי חשובות (לדעתנו!) שלנו, עם ההעדפות הקטנטנות שלנו של הטוב על הרע. הוא רוצה לראות את כל הפעמים הבודדות בהם הצלחנו לבלום את הפה ולא התפרצנו ולא הגבנו על אף שממש בער לנו (גם בתוך כל הפעמים שכן התפרצנו וצעקנו!). הוא רוצה לראות את המוסר האישי שלנו מתפקד ולא נותן לנו לרמות או ללכלך על מישהו בעבודה, על אף שזה אולי יעזור לקידום שלנו. הוא רוצה לראות אותנו פותחים את הלב ואת הכיסים שלנו בחמלה למי שאין לו. הוא רוצה לשמוע אותנו בבקשה וגם בתודה. הוא רוצה את האהבה שמאחורי המשרוקית שלנו מחנות השקל.