המאה השנייה לפני הספירה. ארץ ישראל נשלטת על ידי אנטיוכוס ושר צבאו ניקנור. היהודים בארץ מאבדים את זהותם הלאומית, עקב הגזירות החדשות הניתכות חדשים לבקרים - איסור על שמירת סממנים דתיים בפומבי כמו שמירת שבת וברית מילה... אט אט מאבדים את חיותם. הנר שבליבם כבה.

ומתוך ענני אבק הכפייה עולה דמותו הקשישה של מתתיהו, המחליט שאם הוא לא יחיה את חייו כרצונו אזי עדיף מותו. הוא לא מוכן למכור את אמונתו גם למראית העין, ומשיב בשלילה להצעה יוונית כזו ומנתץ בפומבי מזבח אלילים.

סיכוייו קטנים מאוד. חלק ניכר מאחיו היהודים כבר איבד את זהותו והצטרף למחנה היווני, חלקו האחר חושש מהמרד. סביבו נמצאים רק בניו ועוד קומץ קטן.

אך כנגד כל הסיכויים הוא מנצח ומחדש את האור בליבותיהם של היהודים.

האם מדובר בטקטיקת מלחמה חדשה?

"מי שיש לו איזה 'למה' לחיות בעבורו, יוכל לשאת כמעט כל 'איך' " אמר ניטשה. כשאדם עומד לאבד את זהותו הוא מאבד את הסיבה לחייו, וכשנלחמים על זהות החיים חייבים לנצח. זהו ניצחון הרוח על החומר.

האדם, באשר הוא, הולך שבי אחרי החברה בה הוא נימצא, והסיכון הגדול הוא שזהותו תאבד, שיתבייש בהנאותיו ויסתיר את א-לוהיו.

"אינני נמצא על כדור הארץ במקרה, אני כאן למען מטרה מסוימת, והמטרה היא לצמוח ולהפוך להר ולא להתכווץ למימדים של גרגר חול" (אוג מנדינו).

זהו מבחן יומיומי שבו האדם צריך להוכיח בעיקר לעצמו את מנהיגותו ואת עצמאותו. לא כקש הנסחף אלא כיתד התקועה. מדי שנה בשנה בתאריך הזה מתחדשת הקריאה "מי לה' אלי".

זהו הזמן לחדש את פנימיותינו.

בכל אדם יש נר, ואין נרו דומה לנר חברו ואין לך אדם שאין לו נר.

תפקידו להפוך אותו לאבוקה.