לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




חורבן ביתי הפרטי

חורבן ביתי הפרטי

כשהוריי התגרשו, כלל לא הרגשתי כיצד הם העלו באש את עולמי.

מאת

הייתי המום לגלות שאני מפחד להתחתן. אמנם רשימת הסיבות שלי, מדוע כדאי להימנע מנישואין, הייתה ארוכה, אבל המילה "פחד" מעולם לא הופיעה בה. תמיד חשבתי שהטראומה של גירושי הוריי הייתה גל גבוה שחלף מעל ראשי, ופגע רק באחי ואחותי הגדולים. כשהם היו מעלים זיכרונות מ"כשאבא ואמא היו ביחד", הייתה לי הרגשה כאילו הם מדברים על איזושהי ממלכת אגדות נעלמת. ככל שהדבר נגע לי, רמת הצער שלי על שלא זכיתי לחוות את נישואיהם של הוריי, היתה מקבילה לצער שאני לא יכול לבקר באטלנטיס האבודה או בקמלוט, ממלכתו של המלך ארתור... היה יכול להיות ממש נחמד לבקר שם. ההרגשה היחידה שהצלחתי לזהות בבירור, הייתה כעס על אחותי שכל הזמן נדנדה: "מתי כבר אמא תחזור שוב לגור עם אבא?" גם אני התגעגעתי אליה, אבל היה לי ברור שהעולם הזה אבד מזמן.

מעולם לא העליתי בדעתי שיש בי פחד מנישואין, ולכן לקח לי 28 שנים לזהות אותו. תחילת הגילוי הייתה בשאלה תמימה מרב: "אתה עדיין יוצא לפגישות?"

"יש בעבר שלך משהו שמונע ממך להתחתן?"

באותה תקופה למדתי בישיבה בירושלים, והבנתי היטב שמשמעות השאלה היא: "יש לי מישהי שעשויה להתאים לך. האם אתה מוכן להתחתן?"

"לא. לא יוצא", יריתי תשובה מהירה. במשך השנים פסלתי כל כך הרבה הצעות לשידוכים, עד שמישהו לקח אותי הצידה ושאל בעדינות, "יש בעבר שלך משהו שמונע ממך להתחתן?"

מעולם לא חשבתי קודם על השאלה. ניסיתי לענות מייד, אבל ברגע שהתשובה יצאה מפי, היא נשמעה כמו שקר. בערך באותה תקופה, תוך כדי לימודיי בקורס טיפולי ועבודתי כיועץ, התחברתי לזיכרונות נשכחים מילדותי: הייתה זאת מסיבת יום ההולדת החמישי שלי. ראיתי את בריכת השחייה התכולה ושמעתי את פכפוך נתזי המים כשדמויות עלו ויצאו מתוכם. אבא ואמא שלי עמדו כל אחד בצד אחר של הבריכה. אף אחד לא אמר מילה, אבל העצב היה קורע לב. אחרי שמלאו לי חמש, אמא שלי, כפי שמנסח זאת הזמר ג'ון דנוור, 'עזבה על מטוס סילון בלי לדעת מתי תשוב'.

פתאום פרצתי בבכי. מעולם לא בכיתי קודם על זה שאמא שלי עזבה אותי, ואפילו לא זכרתי שהייתי עצוב. במשך חמש השנים הבאות התחלתי לגלות אט אט רגעים שריפאו את הכאב שלי. נזכרתי שכשהייתי בן 11 אחי אמר לי, "אני גאה באמא. אני גאה שהיא התגרשה ונרשמה לאוניברסיטה כדי לעשות דוקטורט. עכשיו היא דוקטור והיא עושה מה שהיא רוצה". אני נפגעתי מאוד מהעובדה שהיא עזבה אותי. היה לי קשה להתנתק מההרגשה ש"להמשיך עם החיים שלה" משמעותו "להמשיך עם החיים"... בלעדיי.

בשלב מאוחר יותר של החיים, כשאחי הפך ליחצ"ן המתמחה בספינים תקשורתיים שברשימת לקוחותיו נמנו כל מיני מפורסמים כמו ביל גייטס, הבנתי שכבר מילדותו הוא ידע לארוג סיפורי בדים. אני משער שיותר אידיאליסטי לראות את הבחירה של אמא שלנו בתור החלטה הירואית. אני הייתי יותר מדי צעיר מכדי להכיר בכאב שהוא ניסה לייפות, ופשוט הנחתי שמשהו בי לא היה בסדר. יחד עם זה, ספגתי גם את הלקח הבלתי מילולי, שקריירה ועצמאות חשובים יותר מלגדל את הילד שלך.

התחלתי להבין מדוע לא רציתי להתחתן או להביא ילדים לעולם. למה שאני ארצה להביא ילד לעולם אליו אני מרגיש שנולדתי בטעות? ההורים שלי היו שניהם אנשים יותר נחמדים ממני, והנישואין שלהם נכשלו. אפילו אם הייתי רוצה להתחתן, מה הסיכויים שלי להצליח בכך בצורה טובה יותר מהוריי? הרבה יותר פשוט היה להימנע מגורל של נישואין שנועדו לכישלון בטוח.

מעולם לא התאבלתי על חורבנו של הבית שלי

בשנתיים הבאות, הלכתי לטיפול וחשפתי את ההריסות שהותירה בחיי נטישתה של אמי. בסופו של דבר הבנתי את המורכבות והכאב שבהחלטתה. קיבלתי את חרטתה, ומחלתי לה בלב שלם. למרות שסביר מאוד שגם היא וגם אני עדיין נושאים את הכאב - אנחנו נושאים אותו יחד.

לא הופתעתי לגלות שהתאריך העברי של יום הולדתי חל בתשעה באב, יום השנה לחורבן בית המקדש. כשגיליתי את תשעה באב, גיליתי גם שמעולם לא התאבלתי על חורבנו של הבית שלי. ובלי תהליך האבל, לעולם לא אוכל להיבנות מחדש. ההורים שלי נטעו בי אמונה תת מודעת שהחיים שלי אמורים להתפרק, והיא זאת שחיבלה בכל אפשרות להקים בית. היא הנפיקה תירוצים כדי להגן עליי מיחסי קרבה, אליהם כמהתי מאז שאמי עזבה אותנו. כל עוד איני מתאבל, אני מאפשר לפחדיו הסמויים של ילד לנהל את חיי, מנותקים מקשר לכל אדם זולתי. הצבתי את עצמי שלב אחד מעל הורי - אני אמנע מנישואין לגמרי.

אחרי שהנחתי לעצמי להתאבל, יכולתי סוף סוף לחוש בצערה הנורא של הבדידות. רק אז יכולתי להפוך את המרירות לנחישות, שלא להשאיר את חיי בחורבנם, מנותקים מכל מערכת יחסים משמעותית. הייתי נחוש להתגבר על פחדיי לבנות בית בר קיימא, והתחלתי לחפש אחר חכמת היהדות בתחום הנישואין.

גיליתי שכאשר גבר ואישה נישאים, הם יוצרים בית לשכינה בעולם הזה. רמז לכך נמצא במילים איש ואשה. האותיות במילים האלה זהות, מלבד הי' היתרה באיש והה' היתרה באשה. כשאיש ואשה נישאים, הי' והה' מתחברים, ויוצרים יחד את השם י-ה, אחד משמותיו של הקב"ה. ברגע שהם נישאים, אלוקים הופך להיות השותף השלישי בביתם המשותף. כשהבעל האישה מודעים למציאותו של כוח מאחד ונעלה יותר בנישואיהם, זה מאפשר להם להתגבר על מכשולים של תכונות אישיות ונסיבות.

ומאידך, אם מסלקים את שם ה' מהנישואין, ומוציאים את הי' והה' מהמילים איש ואשה, מקבלים את המילה "אש" - שהורסת ומחריבה בתים. נישואין אמורים להיות תהליך של שלום ניסי ומתמשך, שלום שמתחיל בשני אנשים שונים לגמרי ונמשך בילדים. אם לא מכניסים את אלוקים לבית, אם לא יוצקים יסודות המבוססים על ערכים יהודיים, הבית נמצא בסכנת התפרקות.

כשבית המקדש חרב, איבדנו את תחושת החיבור ההדדית שלנו, שאפשרה לנו לחיות יחד בארץ, וכל אחד גורש מביתו. חלק מהקמתו מחדש של המקדש, כפי שלמדתי, צריכה להיעשות במישור האישי. הבתים שלנו אמורים להיות בתי מקדש קטנים, מקומות קדושים, בהם כל זר שנכנס יחוש מייד בשלום ובחמימות של המשפחה, אשר בה שורות השכינה והברכה האלוקית. כשכל אחד מאיתנו, לומד לדאוג ולרצות טוב עבור בני ביתו, למרות ההבדלים והתכונות השונות, אנחנו רוקמים יחד חברה שמכילה את אלוקים בכל תפר ותפר. וכשה' מהווה חלק אינטגראלי מחיינו הפרטיים, אז הוא יכול להפוך לחלק בלתי נפרד מחיינו הלאומיים.

18/7/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-17 דיונים

(17) תמר, 7/5/2013 09:52

חורבן בית אישי

תודה רבה לך מיכאל על הכתבה האמיצה ומעוררת ההשראה. הרגעים בהם אדם מתלבט בשינוי מבנה המשפחה שלו, מלווים בדיוק בחרדות מהסוג הזה. כל מי שהקים משפחה האמין שזו תהיה מקום בו האהבה, החום והקבלה ילכדו תא משפחתי שמח. כאשר זה לא מצליח אנחנו מוצפים בחרדות, ברגשי אשם..מניחה שצריך לעשות את המיטב כדי שזה יעבוד וכמו תמיד, לא תמיד המיטב מתברר כנכון וטוב. אם כי, יתכן ודווקא המקומות הנמוכים הם המביאים אותנו להתחזקות. ייתכן ודווקא לך מיכאל, יש כעת כלים שלנו אין בניהול העצמי, הזוגי והמשפחתי שלנו. מי יתן ונזכה כולנו ללחיי בריאות, שמחה ואהבה.

(16) טובה שמעיה, 29/7/2012 14:24

דוגמא ומופת

כל הכבוד על הפתיחות והאומץ לחשיפה זו. אין ספק, כי רבים הם הנמנעים מנישואין מאותה סיבה, או אחרים הנישאים עוד בטרם למדו על עצמם ותיקנו וניקו את כאבם המודחק, מה שהביא מאוחר יותר, ללכת בעקבות הוריהם ולהתגרש. כמה עצוב ונורא הוא הסבל הנגרם לילדים של הורים גרושים. הייתי שמחה אילו מאמר זה היה מגיע לכל אלו העומדים להינשא ונושאים בתוכם עקבות של פירוד ההורים. כן מן הראוי היה, שיקראו זוגות נשואים, מהו בית יהודי, בו שורה השכינה וכמו שכתבת: "בית מקדש קטן"...

(15) אנונימי, 28/7/2012 06:50

איך למנוע צער הפרידה אצל הילדים..?!

איך למנוע כבר מהיום את תחושת ההרס והחורבן אצל ילדי המתבגרים..האם הם יחושו כך בעתיד ?! או שמא זו השלכה של אישיות הילדים והעובדה שהמשכתי בקיומו של בית מתפקד אוהב וחם..?!

(14) אנונימי, 7/7/2011 08:15

לשמור על הבית הפרטי שלנו

כמה חשוב לשמור על הבית. רק חבל שלא תמיד יש את הפרטנר הנכון.

(13) דליה נאווי, 11/9/2010 17:15

מיכאל שבוע טוב ושנה טובה השיתוף שלך מאד מרגש - מאיר עיניים ופותח לב - תודה אני מאד מבקשת ממך , אם זה אפשרי, לקבל את פרטי המטפל(ת) שליוו ,עזרו ותמכו בך - בדרך אל העבר, וממנו אל הווה מואר יותר . הכתבה שלך הינה ראייה לאומץ ליבך ולאמונה שלך בעצמך ,אך עזרה מכילה ואמפתית , מזרזת ותומכת בתהליך. לצערי, אני עדיין לא מצאתי מטפל(ת) - ומילותך מעידות כהמלצה הן בנתיב שעברת, והן בעזרה שקיבלת. מאד אשמח לקבל את המלצתך , וכמובן בדיסקרטיות מלאה . תודה רבה , בברכה דליה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub