לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אבא אל תשאיר אותנו לבד

אבא אל תשאיר אותנו לבד

מתי הייתה הפעם האחרונה שהתחננו לאבא שיחזיר אותנו הביתה?

מאת

אין הרבה מחזות עצובים יותר ממראהו של ילד הנקרע מהוריו, במיוחד כשאנחנו עצמנו לוקחים חלק בדרמה.

כעובדת סוציאלית קהילתית, נתקלתי לא פעם במקרים קשים. כל הדברים המכוערים בחיים ובטבע האנושי, כל אותם דברים שהיינו רוצים שייעלמו מעצמם, נעצו בי מבט יום אחר יום. אבל סיפורה של משפחת כהן* שבר את ליבי במיוחד.

דוד ונעמי כהן נישאו כשכל הנסיבות נגדם. נישואיה הראשונים של נעמי היו קשים במיוחד, ושני בני העשרה שלה, פנו לעבריינות, כדי להשיג כסף וריגושים אותם לא יכלו להשיג במקום אחר; על דוד עברה ילדות קשה ונפשו נותרה מצולקת - אולם שניהם היו נחושים לבנות לעצמם חיים טובים יותר.

במשך זמן מה נראה שחלומותיהם מתממשים. נישואיהם היו מאושרים, נולדו להם חמישה ילדים אותם אהבו בכל ליבם, והבית תפקד פחות או יותר. ואז נעצר בנה הבכור של נעמי. קשיים כלכליים הפכו כל קנייה, כל ארוחה, למקור דאגה ולחץ. הילדים גדלו, והיו זקוקים מהוריהם לתמיכה רגשית, אותה לא היה בידיהם להעניק.

נעמי מעולם לא הייתה יציבה מבחינה נפשית, וכעת החלה מתרופפת עוד יותר אחיזתה הקלושה ממילא במציאות. היא הפכה פחות ופחות צפויה, נטתה להתפרצויות זעם, ופעמים רבות נעלמה למספר ימים, בלי לחשוב מה יהיה עם ילדיה. דוד ניסה להבין אותה ולתמוך בה, אולם כשמצבה החמיר, הוא הבין שהוא לא מסוגל להמשיך לחיות עם האישה שהיא הפכה להיות. הוא התגרש מנעמי וניסה לגדל את ילדיו לבד.

"קחי אותם", הוא התחנן, "אני לא יכול לגדל אותם לבד"

פגשתי את דוד זמן קצר לאחר שנעמי עזבה את הבית לצמיתות. התעניינתי בילדים.

"קחי אותם", הוא התחנן. "ניסיתי, באמת ניסיתי, אבל אני לא מסוגל לגדל אותם לבד. אני צריך לעבוד, ואני לא יכול להיות בבית כשהם חוזרים. אני בקושי מספיק לבשל או לכבס. קחי אותם למשפחות אומנות שם יהיו להם חיים טובים יותר."

בכל המקומות בהם עבדתי, הנחת היסוד הייתה שברובם המוחלט של המקרים, אין מקום טוב יותר לילד מאשר בביתו, עם אחד או יותר מהוריו. אף זר, לא משנה כמה מסור יהיה, אינו יכול לאהוב כמו הורה. אולם כמו לכל כלל, גם כאן יש יוצאים מהכלל, ולפעמים חייבים להציל ילד מהאנשים שהיו אמורים לאהוב אותו מכל. אבל, אם הורה פשוט מוצף, עדיף לתת לו עזרה מאשר לקחת את הילדים.

וכשאני יוצאת מנקודת הנחה זאת, התחלתי לחפש דרכים בהן אוכל להקל את העול מדוד. הכנסתי את ילדיו למסגרות של אחרי הלימודים, בהן יקבלו ארוחה חמה, עזרה בשיעורי הבית ומקלחת. דאגתי שליקויי הלמידה של בתו יטופלו. ביקשתי מארגון החסד המקומי לסייע לו במוצרי מזון בסיסיים.

במשך מספר שבועות נראה שהכל מתנהל למישרין, ואז התחילו להגיע טלפונים מהשכנים והמורים.

"שוב ראיתי את בן השלוש של כהן מסתובב ברחוב. הפעם אוטובוס כמעט דרס אותו".

"חנה כהן מגיעה לבית הספר מלוכלכת ופרועה. עבר הרבה זמן מאז הבגדים שלה עברו כביסה והבנות מתלוננות על הריח."

הזמנתי את דוד לפגישה, וכששאלתי אותו איך הולך, הוא נאנח בכבדות. "ילדים צריכים אמא", הוא אמר בעצב. "אני מעריך את עזרתך, אבל זה לא מספיק. יש בקרים, לילות, שבתות, אני לא מצליח להחזיק מעמד בכל זה. חמישה ילדים מתחת לגיל 10 – זה המון. אני באמת מתכוון למה שאני אומר שהייתי רוצה שתיקחי אותם. זה יהיה הכי טוב בשבילם."

המשכנו לשוחח והגענו לפשרה לא קלה. אני אנסה לקבל אישור לאומנה עבור שני ילדיו הקטנים ביותר – בני שלוש וארבע - והוא ישקיע את זמנו וכוחותיו בשלושת הגדולים. עם פחות ילדים, ופחות עבודה, אולי הוא יוכל להצליח. קבלת האישור לאומנה הייתה מהירה להפתיע. בחוסר רצון התקשרתי למישל, העובדת הסוציאלית שמטפלת בנושא האומנה. סיפרתי על הבנים של משפחת כהן ותיארתי איזה סוג משפחה הם צריכים.

שבועיים אחר כך מישל התקשרה אליי, נרגשת ונלהבת. היא מצאה את המשפחה המושלמת. למאיר וענת פורטר היה כל מה שלא היה לדוד ונעמי – נישואין יציבים, ילדים פורחים, הכנסה מצוינת, בית מקסים. ארבעת ילדיהם גדלו והם רוצים לשתף במזלם הטוב את אלה שלא זכו. בני הזוג משכילים וחמים, והבנים של כהן יזכו לכל הטוב שבחיים.

זה באמת נשמע טוב, אבל בכל זאת חייגתי בלב כבד לדוד. הוא שמח לשמוע על המשפחה, אבל נראה שבכל זאת הזדעזע לשמוע שקבענו פגישה בין ילדיו הקטנים למשפחת פורטר כבר בשבוע הבא. "כל כך מהר?" הוא שאל.

"למה לדחות, אם זה מה שהכי טוב בשבילם?" עניתי. "אלא אם אתה מתחרט?" דוד שתק לרגע, ואז הבהיר שהוא לא.

הפגישה הראשונה התנהלה מצוין, והתחלנו לארגן את העברת הילדים למשפחת פורטר עשרה ימים אחר כך. בבוקר המעבר יצאתי אל משפחת כהן כדי לעזור להם לארוז. היה כל כך מעט לארוז. ערמת הבגדים שלהם לא מילאה אפילו שקית קניות קטנה. לא היו להם פיג'מות, לא מברשות שיניים, לא צעצועים אהובים או חיות פרווה. שאריות ארוחת הבוקר שלהם נחו על השולחן – בקבוק קולה וחטיף שוקולד. כל אלה חיזקו בי את ההרגשה שהמעבר ייתן לבנים סיכויים להצליח.

נפגשנו עם מישל ונסענו לבית של פורטר בעיירה קטנה הסמוכה לעירנו. בכל רגע, הילדים נהיו יותר ויותר מבוהלים וחשדניים.

"מה אמרת להם?" שאלתי את דוד.

"שום דבר", הוא הודה.

לבי שקע בקרבי. מישל הסבירה לבנים בעדינות מה עומד להתרחש. עיניהם נפערו לרווחה, אבל הם לא הוציאו הגה.

בבית של פורטר, דוד ראה את מרצפות השיש הבוהקות, את התוכים, את הפסנתר הגדול, את הגינה המטופחת. הוא חייך כשראה את ענת כורעת ומשוחחת עם הבנים, הקשיב כשהיא אמרה כמה שהיא והמשפחה שלה שמחו כששמעו שהם יבואו לגור איתם. אבל הבנים לא חייכו. הם נמלטו אל אביהם. דוד הושיב אותם עליו לכמה דקות, ואז נעמד.

"יותר טוב שאני אלך", הוא אמר בסרבול. הוא ניסה להוריד את הבנים מברכיו, אבל הם רק נצמדו אליו חזק יותר. הוא הלך אל הדלת, והם נאחזו בו בכל כוחם. הוא עבר דרך הגינה ונעצר בשער.

"בנים", הוא אמר בקול שבור, "אני צריך ללכת עכשיו. אבל אני אחזור לבקר אתכם. יהיה לכם טוב כאן."

דוד נופף להם בפעם האחרונה, שלח עוד נשיקה באוויר, ואז הסתובב והלך. הוא לא פנה לאחור

הבנים התחילו לבכות והמשיכו להחזיק אותו. מישל ואני באנו לעזרתו. הוא ניתק את הבנים מרגליו, הושיט ילד לכל אחת מאיתנו, ואז חמק מבעד לשער. ענת נעלה את השער. הבנים היו היסטריים, צרחו, טלטלו את הסורגים, ניסו לטפס על השער.

"אבא, אבא!" הם צעקו. "אל תלך!" מישל ענת ואני עמדנו שם כשדמעות זולגות על לחיינו. דוד נופף להם בפעם האחרונה, שלח עוד נשיקה באוויר, ואז הסתובב והלך. הוא לא פנה לאחור. הוא נכנס למכוניתו, ונסע... והבנים המשיכו לבכות.

שלושת השבועות

אני חושבת על הבנים האלה עכשיו, כשאנחנו נכנסים לשלושת שבועות האבל על חורבן המקדש, וכל מה שהוא מסמל. היו ימים בהם גרנו לצד ארמונו של אבינו. ימים בהם יכולנו לראות את פניו בכל עת שרצינו. ימים בהם היה לנו ערוץ תקשורת פתוח שחיבר בנינו לבין בוראנו, ערוץ שדרכו הורעפו עלינו שפע גשמי וקרבה רוחנית.

אבל לא ידענו להעריך את כל מה שהיה לנו. דחינו את האלוקים שהיה כה קרוב אלינו. חטאנו בצללי הבית בו דרה שכינתו. ה' שלח מאות נביאים להתרות בנו, להתחנן אלינו שנשנה את דרכינו. אבל אנחנו אטמנו את אוזנינו מלהקשיב לדבריהם. בסוף, נותרה רק דרך אחת לתקן אותנו. ה' החריב את המקדש ושלח אותנו לגלות. אבינו נאלץ לראות כיצד אנחנו נקרעים מכל מה שאהבנו.

לא עברנו למשפחה אומנת חמה; יצאנו לגלות קשה בה בזו לנו וזלזלו בנו, גלות בה עונינו והושמדנו בגז. וכשהמציאות הקשה חדרה סופסוף להבנתנו, וכשקלטנו מאוחר מדי מה אנחנו עומדים לאבד, פנינו לאבא שלנו ובכינו, התחננו שיחזיר אותנו הביתה. אבל הוא נאלץ להפנות אלינו את גבו, כשהוא יודע שרק הגלות תוכל לתקן את חטאינו.

בפעם האחרונה בה שוחחתי עם מישל, מעט לפני שעזבתי את עבודתי, היא אמרה לי שהבנים של כהן שמחים ומסודרים. הם מתקשרים פחות לאחים שלהם, ובקושי מבקרים את אבא שלהם. הגדרת המשפחה שלהם משתנה. אם כי ייקח הרבה זמן עד שהם יקראו לבית של פורטר 'בית'.

כמעט 2,000 שנים עברו מאז אותו יום מר ונמהר בו שלח אותנו אבינו מעל פניו. באיזו תדירות אנחנו קוראים לו? מתי הייתה הפעם האחרונה שהתחננו אליו שיחזיר אותנו? למה אנחנו קוראים בית?

*השמות והפרטים המזהים שונו.

12/7/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) נטע, 28/7/2012 18:18

נטע

ה' לא "זרק" אותנו משום שלא יכול יותר היה לגדל אותנו אלא משום שאנחנו דחינו אותו קודם-כל והיינו צריכים (ועדיין צריכים) ללמוד מה המשמעות של לחיות בתוצאות של הדחייה שלו מחיינו. בענין הסיפור האישי שחלקת האם ניסו לעזור גם לאם המעורערת לתהליך של שיקום? נראה שזה חשוב גם.

(7) טופז, 8/8/2011 13:29

מרגשש עד דמעות!!!

(6) גיתית, 4/8/2011 22:33

קשה לי התיאור

קשה לי התיאור. הסיפור עצוב אבל האבא לא זרק אותם כי רק ככה ילמדו, וה' לא עזב אותנו והפנה גבו.. קשה לי התיאור הזה. משהו לא מרגיש מדויק ונכון בסיפור של האבא.. אולי אני לא מבינה בחינוך, אבל ה' לא מצטייר לי ככה, והתיאור הזה מרחיק אותי מה' אם כבר ח"ו..

(5) אנונימי, 29/7/2009 20:57

פשוט השוואה מדהימה...

ממש מרגש... אני עם דמעות בעיניים!!! שנזכה בעז"ה לראות את בית מקדשנו ולהשראת שכינתו של הקב"ה!!!!

(4) אנונימי, 16/7/2009 19:03

חזק!

ממש סיפור חזק! תודה רבה! שנזכה בע"ה במהרה לשוב אל אבא שלנו ולבנות את בית חיינו ותפארתנו

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub