לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לאחר הפרידה מאבי, קיבל ט' באב משמעות חדשה

לאחר הפרידה מאבי, קיבל ט' באב משמעות חדשה

כשעומדים פנים מול פנים עם המוות, כבר אין מקום לקטנוניות ולתחמונים. האמת מקבלת משמעות חדשה, ואני ידעתי היטב שמה שאני עושה עכשיו לא אמור להיות ביטוי נוסף של הצער האישי שלי.

מאת

שוב ישבנו על הרצפה ואכלנו סעודת אבלים - לחם וביצה, הפעם טבולה באפר. למרות שכל המשפחה הייתה שם, כמעט שלא התנהלה בינינו שום שיחה. זו הייתה ארוחה שנאכלה ביחידות, כל אחד לעצמו, כל אחד מכונס באבלו האישי.

הפעם התאבלנו על בית המקדש, שנחרב לפני כ-2,000 שנה.

גם שבועיים קודם ישבנו ככה על הרצפה - כולנו יחד וכל אחד לחוד, בעצב משותף שנחת עלינו. היה כל כך קשה – לא, היה בלתי אפשרי – לקלוט שאבי איננו איתנו עוד. הוא היה אדם כל כך חיוני ותוסס. רק אתמול צחקנו כולנו יחד במטבח, מלקקים גביעי גלידה בלי שום דאגה בעולם, ואחר כך ממהרים להתכונן לשבת המשפחתית שלנו; ועכשיו, כולנו יושבים על הרצפה, משפחה גדולה שעדיין יש בה ילדים קטנים - בלעדיו.

מצאתי את עצמי תועה חסרת מטרה בבית הריק - בבית שנשאר ריק למרות האנשים הרבים שהגיעו לנחם אותנו - מחפשת משהו, מישהו, אף אחד.

כאב קטלני התמקם איפה-שהוא בתוך החזה שלי, נתקע שם כמו סלע מוצק, לא זז. מימיי לא הייתי מודעת כל כך למשהו, כמו שהייתי מודעת לאותו דבר מעיק שאי אפשר לסלק מהלב. כשרציתי לדבר, הייתי חייבת למצוא דרך לדחוק את המילים מסביב לאותו סלע של כאב; אחרת, לא היה סיכוי שהן יצליחו לצאת לי מהגרון. לחייך היה אפילו יותר קשה.

אז היה לי קל יחסית לשבת שוב על הרצפה, שבועיים אחרי שאבא שלי נפטר: בכל מקרה זה המקום שבו רציתי להיות.

אבל כשעומדים פנים מול פנים עם המוות, כבר אין מקום לקטנוניות ולתחמונים. האמת מקבלת משמעות חדשה, ואני ידעתי היטב שמה שאני עושה עכשיו לא אמור להיות ביטוי נוסף של הצער האישי שלי.

למרות שמדי שנה, מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוכלת את אותה סעודה בערב תשעה באב, השנה הבנתי הרבה יותר טוב מה אני עושה. ההלכות הבלתי-מובנות-לשעבר של חודש אב, קיבלו פתאום משמעות חדשה. כבר לא יכולתי לקטר שאי אפשר להתקלח כמה שאני רוצה במשך תשעת הימים או שאסור להקשיב למוסיקה. הרי בזמן האבלות על אבא לא חלמתי אפילו לבקש הקלות.

להלכות האבלות על אדם קרוב יש השפעה חיובית. הן מאלצות אותנו לחיות בהווה, למרות שאולי היינו מעדיפים לברוח לעבר. ההלכות מספקות לנו מסגרת ברורה ועל ידי כך עוזרות לנו להתמקד באובדן האישי שלנו בצורה בונה. למרות זאת, הפעולות החיצוניות שלנו אינן באות לשקף את רגשותינו הפנימיים. הרגשות האלה עמוקים מדי וכבדים מכדי שיוכלו לבוא לביטוי במעשים הקטנים. הפעולות הן פשוט רסיסים הניתזים החוצה מתוך הסערה הפנימית שלנו.

הכאב שהשתכן בלבי אחרי מותו של אבא, הוא הכאב שכולנו אמורים להרגיש על האובדן הלאומי שלנו.

גם כשאנחנו מתאבלים על בית המקדש, המעשים החיצוניים שלנו צריכים לנבוע מתוך העצב הפנימי שלנו על חורבנו ומתוך הכמיהה שלנו לראות בבניינו. אנחנו לא מקשיבים למוסיקה - לא משום שאסור לנו, אלא משום שאנחנו לא רוצים. אנחנו יושבים על הרצפה ואוכלים לחם טבול באפר, כי זהו המקום היחיד שבו אנחנו מסוגלים לשבת ברגע זה, וזה כל מה שאנחנו יכולים להכריח את עצמנו לבלוע. הכאב שהשתכן בלבי אחרי מותו של אבא, הוא הכאב שכולנו אמורים להרגיש על האובדן הלאומי שלנו.

קל לראות את תשעת הימים כתקופה מגבילה, כשמתמקדים בכל הדברים שאסור לנו לעשות והיינו רוצים לעשות. היה יכול להיות נחמד ללכת לשחות, לצמצם את ערימת הכביסה שמתאספת בהתמדה להר גבוה, להקל את האווירה בבית עם מעט מוסיקה מעוררת - אבל אסור, אז אנחנו מחכים בחוסר סבלנות עד שהימים האלה יעברו ונוכל להמשיך לנהל את החיים שלנו כמו שנוח לנו.

אבל אולי היה נכון יותר אם היינו רואים את הימים האלה בצורה שונה, לא כהגבלה, אלא כהזדמנות חד-שנתית שאנחנו צריכים לתפוס ולהיאחז בה חזק. לנסות להפיק מהזמן הזה את המרב, לפני שהוא יחלוף ויחמוק, כפי שמטבע הדברים עתיד לקרות. כשאנחנו מתאבלים על אדם אהוב, אנחנו לא מחכים בחוסר סבלנות לסוף ימי האבל, מכיוון שהלכות האבלות מתואמות עם רגשותינו ואין מקום אחר שבו היינו מעדיפים להיות. גם במשך תשעת הימים אנחנו צריכים להעמיק את ההערכה לעבר המפואר שלנו ולאובדן האדיר. אנחנו יכולים לנסות להתאים את הרגשות שלנו להלכות, כך שתשעת הימים יהיו באמת המקום שבו נרצה להיות באותו רגע.

כשאנחנו מתאבלים על אנשים, פעולות האבלות עוזרות לנו לחוש קרובים לאלה שאיבדנו, אך אינן מחזירות אותם. כשאנחנו מתאבלים באמת על חורבן בית המקדש, כשאנחנו מרגישים את האובדן עמוק וכבד יותר מכל אובדן אישי אחר שאי פעם חשנו - אולי נזכה בזכות זה לגאולה ולבניין בית המקדש השלישי.

2/8/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-4 דיונים

(4) לויזה, 8/8/2016 10:37

חזק

מאד התרגשתי עם כל מילה שכתבת. אני בדיוק באותו מצב שלך. מאז שאיבדתי את אבא אני מבינה את משמעות האבידה ,החורבן.

(3) אנונימי, 28/7/2012 19:49

אמן.

תודה לך על הדברים המעוררים

(2) אמונה, 8/8/2011 18:44

מקסים! חזק ביותר!

חבל שלא קראתי בתחילת תשעת הימים... כ"כ נכון, פשוט וחזק! ישר כח!

(1) אנונימי, 3/8/2008 09:07

אני מזדהה מאד עם הדברים

בהלכות האבל היהודי ישנה חוכמה ורגישות רבה, היא מאפשרת לאבל להתמקד בצערו, אך גם לצאת לאט לאט בחזרה אל החיים. חשוב לדעת להתכנס אל האבלות כדי לרפא את הנפש.
אבי ז"ל נפטר בשנה שעברה, זמן קצת לפני שלושת השבועות. כאב האובדן הוא דבר שמשנה את כל מהות החיים מאותו הרגע, ואת כל דרך החשיבה, ואכן, גם הדרך שבה ראיתי את האבל על החורבן הלאומי היתה אחרת. דווקא בגלל שידעתי מהו אבל אישי,חשתי חיבור חזק הרבה יותר גם לאבל הלאומי, והבנתי הרבה יותר את מהותו. אך מצד שני הבנתי שרק מי שיודע באמת מהו צער,ידע להעריך ויזכה גם להרגיש את השמחה. בתהלים נאמרה התפילה: "שמחנו כימות עיניתנו, שנות ראינו רעה".זאת תפילה שמבטאת כל כך גם את האדם הפרטי וגם את השאיפה הלאומית שלנו - יהי רצון, שכשם שחווינו את הצער, כן נזכה לחזות בגאולה שלימה ובתחיית המתים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub