רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תשעה באב

כשחושבים על השואה, מגילת איכה רלוונטית מתמיד

ב׳ באב ה׳תשס״ח ב׳ באב ה׳תשס״ח 03/08/2008 | מאת מיריש קיסנר

למרות שביסודו תשעה באב נועד להנציח את צער חורבן המקדש, הוא גם יום מתאים למחשבה על אסונות אחרים שקרו לעם ישראל.

גדלתי מוקפת בניצולי שואה – הסבים שלי, גיבורי הספרים שקראתי, שכנים מבוגרים... אפשר לומר שאני קרבן מהדור השלישי. אני זוכרת את עצמי, כילדה, מתעוררת בלילה מסיוטים, מזנקת מהמיטה, שיניי נוקשות זו לזו ואני רצה למעגל האור הבטוח של מנורת הלילה. הנאצים רדפו אחריי ברחובות, קנה הרובה שלהם מכוון אל גבי, לגלוגם האכזרי מתגרה בי. כולם היו ברורים בחלומות, כאילו אני חיה מחדש משהו שבאמת חוויתי.

ילדים אחרים בגילי חששו ממלחמה גרעינית, מאש"ף או מרוסיה, אבל מחשבותיי שלי היו עסוקות באסטרטגיות של מסלולי בריחה, מציאת מקומות מסתור, והחלטה על איזה גוי אפשר לסמוך שיסתיר אותנו ולא יבגוד בנו, במקרה שיתעורר שוב צורך, עם שובם של הנאצים.

גברת ויינרב גרה בבניין שלנו. היא הייתה אלמנה קשישה, ניצולה יחידה ממשפחה גדולה, והיא חיה בבדידות ניכרת. הוריי תמיד קיבלו אותה בשמחה לביתנו וגרמו לה להרגיש שהיא חלק מהמשפחה. היא הייתה מנסה למצוא ירקות לקלף או כלים להדיח, והייתה משתמשת בטקטיקות יצירתיות כדי להבטיח תמיד שהיא נחוצה ומועילה.

"את אף פעם לא תביני מה היה שם, לי עצמי זה קשה."

מדי פעם, כשהייתה גברת ויינרב חולה, או סתם מרגישה אומללה, הייתה אמא שלי שולחת אותנו הילדים לבקר אותה. היינו משחקים משחקי שולחן ומקשיבים לזיכרונותיה על הימים הטובים שהיו. קירות ביתה היו מכוסים בתמונות של עידן שחלף. דיוקניהם של אמה ואביה, של הסבים והסבתות שלה, הדודים והדודות, אחיה ואחיותיה... כולם הביטו בנו, עדות אילמת לעולם שאבד. אבל התמונות שעליהן היה לי הכי קשה להסתכל, היו אלה של התאומות המקסימות שלה. לבושות בשמלות-מַלָחים מתוקות, קשתות לבנות גדולות מעטרות את שערן. ילדות שנגררו בזרועותיהן ונשלחו למשרפות באושוויץ.

כשהייתה גברת ויינרב פורקת את זיכרונותיה המעיקים על כתפה של אמי, הייתי עוקבת אחריה בעיניים קרועות לרווחה, וגוש כבד חוסם את גרוני. פעם היא פנתה אליי, כף ידה על מצחה ועיניה מלאות יגון: "את אף פעם לא תביני מה היה שם", היא אמרה. "אף אחד לא ידע בדיוק. לי עצמי זה קשה. אני שואלת את עצמי, 'איך עברתי את המלחמה הזאת ויצאתי ממנה בחיים, בלי להשתגע?' לא," היא אמרה, מנענעת בראשה בחוכמה, "את לעולם לא תביני."

כשהתבגרתי, למדתי להניח בצד את השואה. היו גם צדדים שמחים לחיים, והם היו קצרים מכדי שנוכל לאפשר לעצמנו להישאב אל תהום קודרת של סיפורי אסון וצער.

אבל כשהגיע תשעה באב, היום שנועד לאבל על חורבן המקדש, החורבן האולטימטיבי שהוביל לאסונות רבים אחרים, הרשיתי לעצמי להרהר בסיפורים הטראגיים של השואה. למרות שביסודו נועד היום הזה להנציח את צער חורבן המקדש, הוא גם יום מתאים למחשבה על אסונות רבים אחרים שקרו לעם ישראל.

מגילת איכה שאנו קוראים בערב תשעה באב, רלוונטית היום כפי שהייתה בימי השואה והאינקוויזיציה הספרדית, ואיננה אמיתית פחות משהייתה בתקופת החורבן, כשכתב אותה הנביא ירמיהו.

בתשעה באב אני חושבת על קורבנות כמו גברת ויינרב ובוכה עליהם, על ניצולים שקמו מן האפר כשאין עמם דבר לבד מאובדנם הצורב, זיכרונותיהם המצערים, ובמקרים רבים גם תחושת אשם כואבת שתלווה אותם עד אחרית ימיהם. כשאני חושבת עליהם, קם ספר איכה לתחיה:

אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד, הָעִיר רַבָּתִי עָם - הָיְתָה, כְּאַלְמָנָה... בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה, וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ... אֲשֶׁר-טִפַּחְתִּי וְרִבִּיתִי, איְבִי כִלָּם (איכה א, א-ב; ב, כב).

"היינו צריכות לארוז בננות שנשלחו לחזית", סיפרה לי גברת ויינרב. "אין לך מושג כמה סבלנו מהמראה של הבננות האלה. את יכולה לתאר לעצמך את הריח המגרה שהן הפיצו? השומר הנאצי עמד מעלינו, בידו האחת מלטף בתנועה מאיימת את המגלב שלו, ואת האקדח מחזיק בידו השנייה. הרעב קרע אותנו מבפנים. זה היה פיתוי שבן אדם לא מסוגל לעמוד בו."

נְתָנַנִי ה', בִּידֵי לא-אוּכַל קוּם... שִׁפְכִי כַמַּיִם לִבֵּךְ, נכַח פְּנֵי ה'; שְׂאִי אֵלָיו כַּפַּיִךְ, עַל-נֶפֶשׁ עוֹלָלַיִךְ - הָעֲטוּפִים בְּרָעָב... (א, יד; ב, יט)

"נערה אחת שעמדה לצדי נשברה. לרגע נראה כאילו הנאצי פנה הצידה, והיא החליקה במהירות בננה לתוך הפה שלה, עם הקליפה והכל. כולנו קפאנו, אבל האצבעות שלנו המשיכו לעבוד בתנועות אוטומטיות.

"'טעים, הא?' לעג השומר בשחצנות. 'בואי, אני אתן לך עוד אחת, תפתחי את הפה'. הוא כיוון את האקדח. הכדור חדר ישר לתוך הלוע שלה."

רָאוּהָ צָרִים, שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ... מִמָּרוֹם שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמותַי, וַיִּרְדֶּנָּה... הֵבֵאתָ יוֹם-קָרָאתָ, וְיִהְיוּ כָמונִי! תָּבא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעוֹלֵל לָמוֹ, כַּאֲשֶׁר עוֹלַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי... (א, ז, יג, כא-כב)

בתשעה באב אני חושבת על רעב שאי אפשר לדמיין. היו זמנים שבהם הושפלו בני אדם לכרוע על ברכיהם ולתור אחרי חתיכת לחם, ואני זוכרת את דברי ימי הייאוש ששמעתי:

רכבת מצרפת הגיעה לאושוויץ. קבוצת האסירים שירדה ברציף הייתה מהאליטה הצרפתית. היהודים הללו הובאו לאושוויץ כשהם עדיין לבושים בכובעי משי גבוהים ובמעילי פרווה. הם היו בנקאים, אנשי עסקים ואזרחים עשירים, והם הביאו עמם מטענים קטנים של כסף ודברי ערך.

שבועיים אחר כך עמד אחד מהם, בנקאי בעל שם עולמי לשעבר, רועד, בפינה מרוחקת של הצריפים. את מעיל הפרווה המפואר שלו החליפו בגדי אסיר מפוספסים, אשר נתלו ברפיון על גופו שכחש. מולו ניצב קצין אס-אס שנשען בשלווה על הקיר, ועישן סיגר. הבנקאי הכניס יד לכיסו, הוציא שקיק קטיפה שחור ורוקן אותו לתוך ידו המושטת של הנאצי. הוא מסר לצורר שקיק מלא יהלומים, ותמורתו קיבל כיכר לחם.

כיכר לחם באושוויץ

יָדוֹ פָּרַשׂ צָר, עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ... כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם (א, י-יא)

בתשעה באב אני מתאבלת על אובדנם של אלה שנהרגו על קידוש ה', ואני לא שוכחת את אלה שחיו את חייהם על קידוש ה'.

יום אחד, כשהובלו כל האסירים למקומות העבודה שלהם, ציוו על שניים מהם להישאר בצריפים ולנקות אותם. בזמן שגרפו את המים מהרצפה הלחה, גילה אחד מהם, מתחת ללוח-ריצוף רופף, כיכר לחם. הוא קרא בהתלהבות לחברו, לבוא ולראות את המראה המרגש.

כיכר לחם באושוויץ!

"אני יודע של מי זה", אמר החבר. הלחם היה שייך לאסיר פולני, אנטישמי מובהק, שהתגורר יחד איתם בצריף. לרגע ארוך הם החליפו מבטים, כשהרעב נוגס בהם בכל פה, ואז הגיעו להחלטה. הם יחזירו את הלחם לבעליו, כדי לקדש שם שמים. כך יראו הגויים שיהודים אינם גונבים.

הָיוּ שָׂרֶיהָ, כְּאַיָּלִים לא-מָצְאוּ מִרְעֶה, וַיֵּלְכוּ בְלא-כוחַ, לִפְנֵי רוֹדֵף (א, ו)

לאורך הגלות הארוכה, ניצב העם היהודי שוב ושוב מול שנאה ורדיפות. יחד עם זאת, רוחו של היהודי עמדה איתן לאורך כל הדורות.

הדמעות שאנו שופכים בתשעה באב, שנה אחר שנה, מעידות על להט האמונה והתקווה שלנו.

היום, שנים רבות כל כך אחרי החורבן, קשה להכיל את היקפו האדיר של אובדן בית המקדש, שלא לדבר על להתאבל עליו. מעולם לא ראינו בהדרו של המקדש, ולא חווינו את רגשות הקרבה לא-לוהים שהוא יצר. ובכל זאת, תשעה באב נשאר יום של אסון לאורך הדורות, תזכורת חזקה למקום שבו אנחנו עכשיו ולמקום שאליו אנחנו שייכים באמת; יום של אבל לאומי לזכר העבר היהודי, הקרוב והרחוק, לאורך שנות הגלות.

זהו יום חורבנם של בית המקדש הראשון והשני, יום גירוש היהודים מאנגליה ב-1290, ומצרפת ב-1306. ב-1942, נחתם ביום זה צו האינקוויזיציה בספרד. פוגרומים רבים ומלחמת העולם הראשונה, ששיאם היה בפתרון הסופי בגרמניה, כולם התרחשו באותו יום קשה. ובל נשכח את הטרגדיה של דורנו. אנו חיים היום בחשיכה רוחנית, כשנשמות רבות אובדות לעם ישראל בכל רגע.

פַּלְגֵי-מַיִם תֵּרַד עֵינִי, עַל-שֶׁבֶר בַּת-עַמִּי... עֵינִי נִגְּרָה וְלא תִדְמֶה, מֵאֵין הֲפֻגוֹת עַד-יַשְׁקִיף וְיֵרֶא, ה' מִשָּׁמָיִם... זְכור ה' מֶה-הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת-חֶרְפָּתֵנוּ... הֲשִׁיבֵנוּ ה' אֵלֶיךָ וְנָשׁוּבָה, חַדֵּשׁ יָמֵינוּ כְּקֶדֶם (ג, מח-נ; ה, א, כא).

הדמעות שאנו שופכים בתשעה באב, שנה אחר שנה, מעידות על להט האמונה והתקווה שלנו. בעתיד, יתעלה יום-אבל זה מעל כל עצב ויהפוך ליום של שמחה שאיננו מסוגלים לתאר. תשעה באב הוא יום הולדתו של המשיח שיחזיר אותנו לירושלים ויחדש ימינו כקדם.

יהי רצון שהדמעות שנשפוך בתשעה באב זה יהיו הדמעות האחרונות שלנו, לעולם, ונזכה לשמוח בהתגשמותן של המילים "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה!"

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן