_(hebrew).jpg)
שרון, אלכוהוליסטית משתקמת, אישה שהייתה פעם יפה, קמה על רגליה במפגש של אלכוהוליסטים אנונימיים, וסיפרה את סיפורה:
"התחתנתי עם גל, שהיה החבר שלי בתיכון, והבאנו לעולם שני ילדים. התחלתי לשתות כשהילדים היו קטנים, אבל לגל לא היה מושג. החבאתי את הבקבוקים במקומות מתוחכמים, ושתיתי וודקה, כך שהוא לא יכול היה להריח את המשקה מפי.
"אבל אז בעיית השתיה שלי החמירה. לעתים קרובות לא הייתי מסוגלת לקום בבוקר ולהביא את הילדים לבית הספר בגלל הנג-אובר, וכך גל גילה את הדבר. הוא הזהיר אותי שאם לא אפסיק לשתות, אהרוס את המשפחה שלנו. חשבתי שהוא סתם מאיים ולא הקשבתי לו.
"בעיית השתיה שלי הלכה והחמירה. גל אמר לי שוב ושוב שהוא יתגרש ממני אם לא אקח את עצמי בידיים. אבל, תבינו, הוא תמיד היה כל כך מאוהב בי, ככה זה היה כבר שנים, ואני ידעתי שהוא לא יעשה את זה.
"ואז, לילה אחד, התעוררתי שיכורה לגמרי. זה היה אחרי שישנתי הרבה זמן, אולי כל היום. הסתכלתי מסביב וראיתי שגל והילדים לא היו שם. נעלמו לגמרי. הם עזבו את הבית ולקחו איתם את כל מה שהיה להם. לא האמנתי למראה עיניי. גל תמיד אהב אותי בטירוף. הייתי בטוחה שהוא יחזור. הייתי בטוחה עד שבקשת הגירושין הגיעה בדואר רשום. אז הבנתי שהרסתי לעצמי את החיים, והתחלתי להגיע לפגישות של אלכוהוליסטים אנונימיים."
איש לא שם לב לאזהרות
תשעה באב הוא היום שבו אלוקים עזב אותנו, ולקח את ביתו עמו. כמו הבעל בסיפור האמיתי שלעיל, הוא הזהיר אותנו, העם היהודי, שוב ושוב. כמו הרעיה בסיפור, היינו משוכנעים שאהבתו אלינו תגרום לו להישאר איתנו לנצח. המשכנו במעשינו ההרסניים, בלי לשים לב להשפעתם עלינו ועל הקשר שלנו עם הקב"ה.
המשכנו במעשינו ההרסניים, בלי לשים לב להשפעתם עלינו ועל הקשר שלנו עם הקב"ה
ואז, יום אחד, ביום התשיעי בחודש אב, עשה אלוקים בדיוק את מה שאמר לנו שיעשה. הוא הרשה לאויבינו להרוס את בית המקדש, משכנה של השכינה בעולם הגשמי, וניתק את עצמו מחיינו.
היהודים שישבו ביהודה העתיקה מעולם לא חיו בלעדי אלוקים שיושב בקרבם. מקדש שלמה היה מרכז חייהם במשך ארבע מאות שנה. חיי היום יום בירושלים סבבו סביב המקדש ועבודתו, ואפילו אלה שהתגוררו רחוק ממנו היו מחויבים לעלות אליו לרגל שלוש פעמים בשנה. החיים ללא בית המקדש וללא השכינה היו דבר שאי אפשר להעלותו על הדעת.
היום הנורא שבו עלה בית המקדש באש היה יום של תבוסה ומוות, יום אסון וזעזוע. אך הרגש הדומיננטי, עוד יותר מזעזוע וצער כבד, היה חוסר היכולת להאמין שכך קרה לנו. ממש כפי ששרון לא האמינה שבעלה באמת עזב אותה, כך גם העם היהודי. אפילו אחרי 150 שנה של נבואות זעם, הוא לא היה מסוגל להאמין שאלוקים אכן עזב אותו.
אם אנו, היהודים החיים כיום, איננו יכולים לחוש צער גדול על אסון תשעה באב, אנו יכולים להתחבר אליו באופן אחר: דרך הנטייה שלנו להתעלם מההשלכות של מעשינו.
ההשלכות
האם אנו יכולים להיות חכמים וטיפשים בעת ובעונה אחת?
אלוקים ברא יקום בעל סדר פנימי, שאחד מעקרונותיו הוא: למעשים יש השלכות. אבל היכולת האנושית להתעלם מההשלכות היא מדהימה ביותר. קחו למשל את האדם שמשלם במיטב כספו כדי לקנות חפיסת סיגריות שעליה כתוב באותיות קידוש לבנה: "העישון מזיק לבריאות".
רוב המעשנים אינם מזוכיסטים שרוצים לחלות או למות. אם תשאלו אותם: "אתם לא פוחדים לקבל סרטן ריאות?" הם יענו: "העישון לא יהרוג אותי. אני מכיר מישהו שעישן שלוש קופסאות ליום וחי עד גיל תשעים."
אותה התכחשות להשלכות מתרחשת כאשר אנו:
אוכלים עוד עוגת קצפת, ולא מאמינים שמחר לא נוכל לסגור את המכנסיים.
נכנסים לקשר עם בן/בת המין השני, ולא מאמינים שהדבר יזיק לנישואינו.
מרמים בעסקים, ולא מאמינים שניתפס.
צועקים על ילדינו או מכים אותם, ולא מאמינים שזה ירעיל את הקשר בינינו לטווח ארוך.
מקדישים את שנותינו הטובות ביותר לקריירה, ולא מאמינים שאנו הורסים לעצמנו את הסיכוי לבנות משפחה.
כיצד יכולים אנשים אינטליגנטים לחיות בעולם אשליות שכזה, עולם שבו עצמים אינם מטילים צל?
נבואת שקר
אלוקים שלח לבני ישראל שורה ארוכה של נביאים שהזהירו אותם מפני השלכות מעשיהם: תבוסה, חורבן וגלות. מדוע לא הקשיבו בני ישראל לנביאים?
כי על כל נביא אמיתי, היו המוני נביאי שקר. התנ"ך חוזר ומתרה בבני ישראל שלא להקשיב ל"נביאי השקר". כך, בעת שירמיהו הזהיר את בני ישראל, שאם לא ישנו את דרכיהם תיחרב ירושלים – הבטיחו להם נביאי השקר שהכול יהיה בסדר.
קולו של נביא השקר הפנימי מכריז: "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, והכול יהיה בסדר".
קולו של נביא השקר הפנימי מכריז: "אתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים, והכול יהיה בסדר." קולו של נביא האמת הפנימי אומר: "היזהרו והישמרו מפני ההשלכות של מעשיכם."
בפרקי אבות נאמר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד". כלומר, חכם הוא מי ששואל את השאלה: "אם אעשה כך, מה יקרה אחר כך?"
אם אעביר ביקורת על השכן, מה יקרה אחר כך?
אם אזמין את מזכירתי היפה למשקה אחרי העבודה, מה יקרה אחר כך?
אם אעתיק רק בבחינה אחת, מה יקרה אחר כך?
אם אצעק על אמא שלי, מה יקרה אחר כך?
הצבת השאלות האלה כשלעצמה, עשויה להציל אותנו מתוצאותיהם הרות האסון של מעשים טיפשיים.
אם לא לוקחים בחשבון את ההשלכות שיש למעשינו, הם עלולים להוביל לתוצאות 'קטנות ומצערות', כמו עליה במשקל בק"ג אחד; הם עלולים להביא לתוצאות רבות-משמעות כמו גירושין; ולהשלכות הרות-אסון כמו חורבן הבית, וגלות השכינה מקרבנו.
הסיפור של שרון וגל אינו חופף לחלוטין לסיפור תשעה באב. בתשעה באב אלוקים "עזב את הבית", אך הוא מעולם לא התגרש מהעם היהודי. בבריתו של האלוקים עם אבותינו הבטיח ה' שהוא יהיה אלוקינו תמיד, נעשה את אשר נעשה. לעולם לא ישא עם אחר על פנינו.
אך גם ללא גירושין, הפרידה היא קשה וכואבת. פרידה מבן או בת הזוג, חיים בנפרד, ללא שיתוף, בלי ליהנות מקשר זוגי ואינטימי – האם זוהי בחירה חכמה?
כששרון התעוררה והתחילה ללכת לאלכוהוליסטים אנונימיים, כבר היה מאוחר מדי – נישואיה נהרסו לגמרי. עבורנו היהודים, לעולם לא מאוחר מכדי להתפייס עם אלוקים.
_(hebrew).jpg "תשעה באב: לחגוג את הצער היהודי")
_(hebrew).jpg "תשעה באב: להתעורר אל עולם ללא אלוקים")
_(hebrew).jpg "הלכות תשעה באב")
(22) נעמה, 24/7/2009
נכנס ללב!
מאמר ממש יפה ובאמת משקף הרבה טעויות שאנחנו עושים בחיים ומסביר יותר את הטעויות שעמ"י עשה עד שנחרב בית המקדש...
(21) מיכל.פ., 10/8/2008
תודה רבה.
המאמר עורר בי מחשבה רבה, והוא אחד החכמים שקראתי.
(20) אודליה, 10/8/2008
יישר כוח
המאמר מדהים אין ספק שהוא מעורר ומחזק יחזק ה'' את ידכם ותמשיכו להיות שליחים נאמנים לחזק את העם
(19) קארינה, 10/8/2008
שאלות שלי-תשעה באב.
איך ניראה בית המקדש שהיהודים כל כך מתגעגעים לו?
מה באמת המהות הזאת של בית מקדש?
לפעמים כשאני נוסעת ממקום למקום בארץ, חולפים מולי נופים שבמחשבה, מלאים בכל טוב, בהתפתחות בבניה .. במשמעות.
אולי בית המקדש היה המשמעות, שנאת החינם הטריפה את המשמעות עד שהיא נשכחה?
אני מאמינה ואוהבת את העם הזה ורוצה להאמין שעשרה יהודים מזוהים בעולם לא רק לפי תנועות הידיים אלא גם לפי השינוי שמתחולל סביבם.
יש לי חלום שבו המשמעות של העם הזה גדילה והזהות מתגבשת לזהות עצמאית מעניינת אחרת מאפשרת ביטחון ומשמעות עמוקה להגשמה של בנייה , שם שאלות מוסריות מקבלות תשובה טבעית.
(18) יהודי פשוט, 6/8/2008
אני רק שאלה (2)
שלום רב,
אנא קבלו את התנצלותי על תגובתי המאוחרת.
לזהר מתגובה 12: מכיון שאין בינינו מי שמבין את הלך הרוח של בני דור בית ראשון ובני דור בית שני, אין לשפוט אותם על מעשיהם כפי שהם מתוארים בתמצית הצמצום. הואיל ויש עלינו מצוה שתקפה עד היום - בצדק תשפוט עמתך וכן צדק צדק תרדוף, עלינו להיזהר מלדון את אבותינו כרעים או רקובים כביכול, משום שהמידע המצוי בידינו אינו מספיק לכלום. כבר אמר רבי עקיבא שאם היה בתקופת בית המקדש אף אחד לא היה מוצא להורג (כן, כן, כך עשו) משום שהוא היה מצליח למצוא נקודת זכות על כל נידון. מדוע שלא ננהג לפי שיטתו? מדוע עדיפה עלינו השיטה בה ''בטוח'' שמי שכביכול נענש הרי שזה בגלל שהוא ''אשם''. אמנם זהו לימוד זכות על השופט העליון - הקב"הק, אולם מה עם לימוד זכות על בניו של השופט? האם זה לא חשוב? תראו לי הורה שנהנה מכך שמספרים על ילדיו סיפורי זועה (ויעידו על כך כל השוטרים שצריכים להתמודד גם עם הורי החשודים).
נכון, היו דברים שנראים לנו לא טוב.
האם אדם שעומד מעל אדם שכוב ומנסה לחתוך בבשרו הינו רוצח בפוטנציה הראוי לכל עונש, או שמא הוא רופא העומד לבצע ניתוח מסובך שיציל את חיי המנותח, וראוי הוא לשכר המצופה למי שמציל נפש מישראל?
גם אם הם לא נראו כצדיקים, אינני מקבל את הטענה, ויותר נכון - אני דוחה אותה בשאט נפש (סליחה על הביטוי הקשה אך כך אני מרגיש כשמדברים על יהודים), שבני הדורות שהיו בבתי המקדש היו רחוקים מצדיקות.
אגב שאלה - עם כל הצדיקים שיש כיום, בדור שנראה כביכול הרבה יותר צדיק מהדורות הנ"ל, כיצד זה לא נבנה בית המקדש?
ביקשת הסברים למה שקורה דור אחרי דור? ההסבר פשוט מאד - לאחר כל מה שיהודים חוו באלפי השנים האחרונות, ובעצם למרות כל זאת, הם נשארים יהודים. מי יותר קנאי להקב''ה ומי פחות קנאי להקב''ה. לעניות דעתי - דוקא את זה רצה הקב''ה מאיתנו.
ואם נגיד שזהו תיקון כביכול לעוון עבודה זרה? נו טוב.
אגב, ישנה מצוה בתורה שאפילו אינה מוגדרת כמצוה,ובעצם כוללת בתוכה את כל המצוות - מצוות השמחה! העצב והצער נחשבות כעבירות חמורות. השמחה היא היא הדרך היחידה לעבוד את הקב''ה. אמנם יש לה פנים רבות, והיא לא מתאפשרת תמיד, אך מתי שאפשר - חובה לשמוח.
בתגובה ל-13 - לגבי הזהות שלי - כבר ידוע לך שאני יהודי. משמע - אני יהלום יקר מאד בכתרו של הקב"ה. אני כותב זאת לא מתוך גאוה גלויה או נסתרת, אלא מתוך רצון להבהיר לכל יהודי באשר הוא, שיהודי הוא הדבר החשוב ביותר לקב''ה. את זה שכחו רבים, ולא באשמתם.
הספרים שאני קורא בהם הם ספרי נביאים וכתובים, ואני נהנה ביותר דוקא מספרי נביאים ראשונים (יהושע עד סוף מלכים ב''). כל כך הרבה אהבה של הקב''ה לישראל מתגלית שם, שחור על גבי לבן.
תגובה לשמעון (14) - היכן ראית ריקבון בעם ישראל? אני קורא וקורא ועדיין לא מצאתי. מה שכן מצאתי, היא קנאה להקב''ה, קנאה לעם ישראל, מלכים המוגדרים כרחוקים מצדיקות שמרחמים על עם ישראל ולוקחים על עצמם את ''עוונות'' העם, ועוד הרבה דברים טובים.
אני משתדל לחפש דוקא את הטוב, ולכן זה מה שאני מוצא. משום שאני מבקש שלא להתעלם ממה שנתפס כפחות טוב, אלא לחפש מתחת לערימת הרפש את היהלומים החבויים שם, מזכים אותי משמים למצוא את אותם יהלומים.
אני מעדיף שלא לענות בצורה ישירה על טענותיך לגבי מצב העם, אלא להציג דוקא מצבים הפוכים, כגון:
# אהבת חינם (קיבוצניקים שכביכול אינם מקבלים על עצמם עול תורה אך מוכנים להיהרג חינם אם שכנינו יפגעו ח''ו בחרדי אחד).
# באופן מסוים כולנו נחשבים לעובדי עבודה זרה משום שכיהודים עבודתנו הינה רוחנית בלבד (אפילו בלעם ידע זאת), ובכל זאת אנו מקיימים מצוות אין ספור דוקא בעבודה (ראה טענתי לגבי ההתאפקות של נציגי שרות לקוחות).
# גילוי עריות? מה ידוע לך על נושא הפילגשות? ומה לגבי אנשים שלא מקיימים בכל רגע גילוי עריות? האם הם עדיין חוטאים גם כשהם לא מקיימים את החטא? אם הם לא נחשבים באותו הזמן לחוטאים, יש לשמוח בהם על שהם נמנעים (מרצון או שלא מרצון) מלעבור על המצוה.
# שפיכות דמים? אם לא תרצה לראות שפיכות דמים, משמים ישמרו עליך. וזאת לגבי העיניים. אך מה לגבי האזניים והפה? אני שומע פעמים רבות יהודים שכביכול מקללים אחד את השני, אולפ כנהוג במחוזותינו ובזמנינו, ה''קללות'' הן של אהבה.
עפ''י הזוהר, בית המקדש הראשון לא חרב אלא נגנז. העובדה שאין אנו יכולים לראותו, ואף סוברים שהבית חרב, אינה אומרת שהזוהר טעה ח''ו, אלא דוקא שעינינו לא תקינות.
ולגבי בית המקדש השני - רבותינו אמרו (בקירוב) שמי שלא ראה בנין הורדוס לא ראה בנין יפה מימיו. לא מקום מקודש הם אמרו, בנין הם אמרו. רק בנין - לבנים ועצים.
שאלת האם אנו יושבים ומתאבלים או שאנו בונים. התשובה לשאלתך נמצאת בספר נחמיה פרק ט'' פסוק י''. אגב, אם תלמד מה היה מצם הרוחני של בוני בית שני, תתפלא כיצד הם זכו ואנו לא.
תגובה ליעקב (17) - בספר הזוהר כתוב במפורש שהסיבה לגלות הינה שלושת הדמעות שהוריד עשיו כשלא התברך כרצונו ע''י יצחק אבינו. שתי דמעות כבר התייבשו, עקב הזמן ועקב מעשיהם הרעים של צאצאיו. הדמעה השלישית כבר אוטוטו מתיבשת, ואז ניגאל. אין שום קשר וחצי קשר לטענות שונות ומשונות על מידת קיום המצוות של יהודים בדור כלשהוא.
ושאלה אחרונה.
רבים מאד הצדיקים שעמלו קשות בדי שאליהו הנביא זכור לטוב יבוא אליהם ואפילו החלום הלילה.
והנה המלך אחאב (כן. המלך. הוא היה מלך ואף אחד מהקוראים לא מלך) זכה לראות את אליהו הנביא בגוף, ואליהו הנביא אף רץ לפניו לאות כבוד.
האם אין ענין זה מוכיח שהתפיסה שלנו את אותן התופות הינה תפיסה מעוותת?
אגב המלך אחאב - כתוב במסכת סנהדרין שהמלך אחאב כתב על דלתות שומרון ''אחאב כופר באלוקי ישראל''. ההסבר לכך פשוט: אם מישהו יטען שישראל עבדו עבודה זרה, הרי זה משום פיקוח נפש משום שהם חייבים לקיים את מצוות המלך, ומי שאינו מקיים - מתחייב מיתה. מכאן שהמלך אחאב לקח על עצמו את העוון שטוענים על בני אותו הדור. לכן אגב זכה שאין לו חלק לעולם הבא. חלק הינו דבר שניתן למדידה, ולמלך אחאב יש עולם הבא ללא שיעור.
בתקוה שבתשעה באב השנה נוכל כולנו לחגוג סוף סוף בבית המקדש.