לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לחגוג את העצב, בציפייה לעתיד טוב יותר

לחגוג את העצב, בציפייה לעתיד טוב יותר

שלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם תקופה של בכי, אך גם תקופה חיובית. ביטוי ממעמקי הנשמה שלעולם לא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, עד שנחזור לקרבת האלוקים שהייתה פעם.

מאת הרב יהודה ל. אופנהיימר

אם לא יתרחש שינוי משמעותי מאוד בימים הקרובים, שוב נעבור דרך הימים שמובילים אל תשעה באב, ובכלל זה תשעה באב עצמו – היום העצוב ביותר בשנה היהודית. שנה אחר שנה, אנחנו נזכרים בגלות הרוחנית שלנו ובמצב הקשה בו אנו נתונים, ומנסים להבין מה אנחנו אמורים ללמוד מהגלות הארוכה שקיצה אינו נראה לעין, ומההמתנה המתמשכת לגאולה.

מספרים על אנקדוטה מעניינת של פגישה בין הנביא ירמיהו והפילוסוף היווני הידוע אפלטון. ירמיהו התאבל על חורבן המקדש הראשון בירושלים, ואפלטון נכנס איתו לשיחה. אפלטון שהתרשם מחוכמתו של ירמיהו, שאל אותו: "אני לא מבין איך חכם כמוך יכול להתאבל כל כך על משהו שהיה ואיננו. מה שהיה היה, ומעתה הדאגה שלך צריכה לעסוק רק בעתיד, וכיצד אתה יכול להשפיע עליו. איזה טעם יכול להיות לכל הבכי הזה?"

ירמיהו ענה, "אני לא יכול לענות לך על השאלה הלוגית ששאלת, מפני שלא תוכל להבין את התשובה."

אחרי כל הזמן הזה, איך אנחנו יכולים להיכנס מידי שנה בשנה לשלושה שבועות של אבל גדל והולך?

האם אפלטון לא צדק? ועל אחת כמה וכמה היום, 2,500 שנים מאוחר יותר, האם לא הגיע הזמן לחשוב על ההווה והעתיד, ולהפסיק לבכות על חלב שנשפך? האם נוכל לשכוח אי פעם? האם נוכל לסלוח? אחרי כל הזמן הזה, איך אנחנו יכולים להיכנס מידי שנה בשנה לשלושה שבועות של אבל גדל והולך, ששיאו ביום צום ועצב?

למען האמת, כושר השכחה – היכולת לשכוח זיכרונות כואבים – הוא אחת המתנות הנפלאות שהעניק לנו אלוקים. "...ועל המת, שישתכח מן הלב" (פסחים נד:ב) - אם לא היינו יכולים לשכוח, אם כאב אובדנו של קרוב או חבר היה נותר באותה עוצמה כמו ברגע האובדן, היינו מנוטרלים – חסרי יכולת להתמודד עם החיים. יש ברכה מיוחדת ביכולת להעביר בהדרגה את כאב האובדן לירכתי ההכרה, למרות שאנו ממשיכים לשאת את זכר הנפטר בליבנו.

עם זאת, הכלל הזה אינו תקף כאן. כפי שנאמר בפסוק המוכר בתהילים "אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני!" התחייבנו לא לשכוח לעולם! חכמינו, בזה שתיקנו וקבעו את ההלכות השונות שעוסקות ב'שלושת השבועות', דאגו לכך שלכל הפחות במשך תקופה ממושכת אחת בשנה, בכמה ימי צום הפזורים לאורך שאר השנה, וכמובן בבקשות החוזרות ונשנות שלוש פעמים ביום בתפילה – נזכור תמיד ולעולם לא נשכח להתאבל על ירושלים.

הרבי מסלונים, הרב שלום נח ברזובסקי זצ"ל, כתב מאמר מרתק על הנושא, בו הוא מציין שהעיקרון המרכזי בתשעה באב הוא אי השלמה עם מציאות החורבן של המקדש. השמירה העקבית של יום זה לאורך הדורות אינה מאפשרת לנו לקבל את העולם שאחרי המקדש בתור המציאות החדשה, הנורמלית והקבועה. היום בו נחדל לייחל שבית המקדש ייבנה מחדש, הוא היום שבו החורבן יהפוך לבלתי הפיך.

מדובר בהכרה בסיסית כל כך, שהיא חייבת להוות חלק מכל עניינינו בחיים. אנו מתמודדים עם כל מיני בעיות אישיות - חינוך הילדים, צמיחה אישית, בעיות קיומיות; אנחנו בוחנים את המצב הפוליטי והחברתי בארץ, ומקשיבים לעצות של חכמים הודים וסינים או כל מיני "חכמים" אחרים. כל אחד מהם מצביע על גורם שונה שהוא השורש לכל תהיותינו, ואנו שוכחים שהבעיה האמיתית היא הגלות – הריחוק שלנו מאלוקים. הריחוק וחוסר הבהירות הנלוית אליו הם השורש לכל הבעיות הקיומיות שלנו.

מדוע יהודים רבים כל כך מרוחקים משורשיהם הרוחניים? מדוע יש כל כך הרבה מחלוקות עזות וקשות בין קבוצות של יהודים? כיצד נוכל אי פעם ליישב את הסוגיות הגדולות המפלגות אותנו? כיצד ייושבו הבעיות הגדולות שמקיפות את ארץ הקודש?

מתי נוכל להרגיש כל הזמן את השמחה הנשגבת של קרבה לאלוקים, ללא הסתירות הפנימיות, הצער, הקשיים והבדידות הקיומית, שאנחנו מרגישים לכל אורך המסע הרוחני שלנו?

כל כמיהה כואבת שלנו, היא אבן נוספת ממנה ייבנה בסופו של דבר המקדש

כל כמיהה כואבת שלנו, להתאחד עם אלוקים ועם אחינו בני ישראל, היא אבן נוספת ממנה ייבנה בסופו של דבר המקדש. למרות שפעמים רבות היהדות מלמדת שמעשיו של האדם חשובים יותר מדעותיו או מחשבותיו, בכל זאת נכון גם שה"רצון לעשות מצווה, או לקחת חלק בהנאה רוחנית, גדול יותר מההנאה עצמה." ההמתנה הפעילה לבנייתו מחדש, הדמעות שנשפכות על חסרונו – המאמץ לא להיטמע אל תוך התרבות המקיפה אותנו על ערכיה הזרים, אלא לחתור להשיג עצמיות יהודית ייחודית – זה מה שבסופו של דבר יחזיר אותו. כל דמעה שזולגת וכל אנחה על חסרונו הן מרכיב נוסף בבנייתו.

לכן, מסביר הרבי מסלונים, ששלושת השבועות שבין י"ז בתמוז לתשעה באב, הם תקופה של בכי, אך גם תקופה חיובית: בכי שהוא חלק מתהליך הבנייה מחדש. בכי של תקווה, של כמיהה לעתיד טוב יותר – ביטוי ממעמקי הנשמה שלעולם לא ננוח ולא נשקוט בחיפוש הרוחני שלנו, עד שנשיג בהירות וקרבת אלוקים שהייתה פעם, ושהיא עדיין אפשרית באופן פוטנציאלי.

ודאי שאנחנו צריכים לחיות מתוך גישה בטוחה ושמחה. אנחנו חייבים להשקיע זמן כדי ליהנות מהצמיחה שלנו, לחגוג את היהדות שלנו, ולשמוח על ההזדמנות לקחת חלק בבניית חיינו הרוחניים הפנימיים, כמו גם בחיי המשפחה שלנו ובחברה. אבל אנחנו צריכים גם לתת לעצמנו את הזמן להתאבל מעט מבפנים; על כל הפוטנציאל הקיים בנו שעדיין לא בא אל מימושו. רק כך נמשיך לצמוח ולצפות ליום שבו הקדושה הפנימית שלנו תיבנה לגמרי - לימות המשיח במהרה בימינו אמן.

 

3/7/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) nati, 9/8/2011 15:30

תודה רבה! מאמר מקסים שמזכיר למה אנן מצפים

(5) ..., 11/7/2010 21:38

תודה!

(4) אורית.ל, 6/7/2010 10:33

הקרבה לאלוקים ולעצמנו מבורכת. תודה.

מאמר נהדר שמזכיר לנו את הזעקה הפנימית שלנו להיות קרובים לאלוקים ובכך לעצמנו ולזולת. בשבועות אלו התעורר בי שוב הצורך לדבר עם אלוקים ולהיות קרובה אליו, לא ידעתי שאלה שבועות שמיועדים לכך.. סליחה על הבורות ותודה על המידע.

(3) אורית, 5/7/2010 13:49

שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה להיכנס לתוכו ולשמוח בבניינו

אמן כן יהי רצון

(2) אחיה, 28/6/2010 09:11

פשוט מרגש ונוגע ללב.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub