לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תשעה באב: להתעורר אל עולם ללא אלוקים

תשעה באב: להתעורר אל עולם ללא אלוקים

אנו מחונכים "להאמין" במה שבעבר ידענו. אנו מתאמצים לחוות, באמצעות מדיטציות ותפילות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה – כך נחזיר לעולם את נוכחותו המוחשית של האלוקים.

מאת

אני זוכרת, בבהירות גמורה, את תחושת ההתעוררות אל בוקר ה-9 במרץ, 1990. באותם רגעי התעוררות ראשונים, בהם התודעה מטושטשת, התמקדתי במקום שבו הייתי – בחדר האורחים בדירת הוריי שבניו-ג'רסי – ובזמן: יומיים לאחר מות אבי. ברגע שבו קלטתי שהתעוררתי אל תוך עולם ללא אבא שלי, לבי שקע בצער עמוק, ואני כאילו קמתי אל סיוט שלעולם לא ייגמר.

העולם ללא אבי לא היה עולם חסר אדם אחד. זה היה עולם שונה לחלוטין. עולם שונה ופחוּת, כזה שנעדר את היציבות ואת טוב הלב של אבי. עולם זה התנודד על צירו; כוח המשיכה שלו, כלפי מטה אל התהום, היה חזק יותר.

נדרשה לי שנה להסתגל לעולם חדש זה, ללמוד לנווט בתוך המערבולות הרגשיות שלו. היום, למעלה משש-עשרה שנה לאחר מכן, אני מומחית בדרכי העולם נטול אבי, אבל זה לא אותו עולם, והוא לעולם לא יהיה אותו עולם, שבו נכחו אהבתו ונדיבותו של אבא שלי.

היום התשיעי בחודש אב הוא לעם היהודי, מה שהתשיעי במרץ היה עבורי. אנחנו מגדירים את הטרגדיה באופן שגוי כשאנו מתארים אותה כחורבן הבית, חורבן שני בתי-המקדש, כאילו מדובר באובדן בנין. העם האמריקני לא מתאבל על הרס בנייני התאומים ב-11 בספטמבר. הוא אבל על אלפי האנשים שאיבדו את חייהם באסון. השוו, זה מול זה, אדם שאבל על היעדרם של הבניינים המרשימים מקו האופק של ניו-יורק, למי שאבל על אובדן הוריו או הוריה, שנלכדו בקומה ה-98 של הבניין.

כשבית המקדש חרב היה זה אובדן אמיתי וצורב, ממש כמו מוות.

תשעה באב דומה יותר למוות מאשר להרס, משום שבאותו יום העולם השתנה ללא תקנה.

עולם ללא בית-המקדש, אינו עולם שחסר בניין נפלא אחד. עולם ללא בית-המקדש הוא עולם שונה לחלוטין. כי המקדש היה צינור שחיבר בין העולמות הרוחניים, הגבוהים, לבין העולם החומרי, הגס. עבודת המקדש הייתה הליך מיסטי מורכב שבזכותו היה צינור זה פתוח ופעיל. הנוכחות האלוקית שרתה בבניין ובכל אשר בו. כשבית-המקדש חרב, נעלמה אותה נוכחות אלוקית מן העולם שלנו. היה זה אובדן אמיתי וצורב, ממש כמו מוות.

הבן שלי נולד לתוך עולם שאבי נעדר ממנו. הוא לעולם לא יידע כיצד התמלא החדר באור כשאבי נכנס אליו, ולא על עשרות האנשים שנוכחותו נסכה בהם ביטחון, שראו בו סלע איתן.

באותו מידה אנו, שנולדנו לתוך עולם ללא נוכחות אלוקית מוחשית, מעולם לא חווינו את הזוהר הרוחני שקרן מאותו צינור, בית-המקדש. אנו חיים בעולם אפל וצר, שבו המציאות הגשמית נראית לנו כאמת המוחלטת, ואילו המציאות הרוחנית נשמעת לנו כבדיה חסרת שחר. אנו מנווטים בתוך סיוט בלי לדעת אפילו שאנחנו נמצאים בתוכו.

אלוקים שבפנים

בבית-המקדש הראשון היו עשרה נִיסים שנראו לעין כל. אחד מהם היה עמוד העשן שהיתמר מהמזבח היישר מעלה, גם אם הרוח נשבה לכיוונים אחרים. בנס נוסף, תמיד היה לאנשים מקום להשתטח בתפילה, גם כשהמקדש היה עמוס אנשים בצפיפות גבוהה. כל מי שביקר בבית המקדש יכול היה להיווכח בניסים אלה, ברגע שנכנס למתחם הבית.

כשעמד בית המקדש הראשון (והמשכן לפניו) על תילו, היתה הנבואה נפוצה ברבים. התלמוד מעיד על כך שבישראל המקראית היו כשלושה מיליון יהודים שנמצאו ברמה הרוחנית הגבוהה ביותר. בתי ספר לנבואה היו בשפע. אלוקים התגלה לכל-כך הרבה אנשים, שהתלמוד מצהיר כי כל היהודים הם נביאים או בני נביאים.

אנחנו דומים לחולי אמנזיה שאיבדו את זכרונם, וחווים רגע קצרצר של זיכרון מחיים אחרים, של זהות אמיתית, בלי כל יכולת להבין אותה.

הנוכחות האלוקית שרתה בכולם, אך לא כולם בחרו בה. גם כשאלוקים נוכח, בני האדם יכולים – ויכלו – לבחור ללכת כנגדו. התלמוד מספר על ירבעם בן נבט שפיצל את הממלכה לאחר מות שלמה, תפס את כס השלטון בממלכה הצפונית והקים שני עגלי זהב לפולחן. המדרש מספר שאלוקים הופיע לפני ירבעם ואמר לו: חזור בתשובה, ואני אתה ובן-ישי [דוד המלך] נלך יחדיו בגן-עדן. לירבעם היתה החוצפה לשאול בתשובה: מי ילך בראש? כששמע שדוד ילך לפניו, דחה ירבעם את ההצעה האלוקית. ההיבט המרשים ביותר בסיפור הוא שאלוקים נגלה אפילו לרשע כירבעם. הנוכחות האלוקית בתקופת המקדש היתה כה נפוצה וידועה ברבים שכל מי שטרח ופקח את עיניו זכה לה.

כמה שונה העולם שבו אנו חיים כיום! כשבית-המקדש חרב, נצמדה אלינו בעקשות האשליה של העדר אלוקים מעולמנו, ונתלתה מעלינו כמו ערפל נצחי. בעולם זה, שבו אלוקים נסתר מאיתנו ולא מתגלה לנו, אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים. אנו מחונכים "להאמין" במה שבעבר ידענו. אנו מתאמצים לחוות, באמצעות מדיטציות ותפילות, רגעים קצרצרים של נוכחות אלוקית, שבעבר השתזפנו לאורה. אנחנו דומים לחולי אמנזיה שאיבדו את זכרונם, וחווים רגע קצרצר של זיכרון מחיים אחרים, של זהות אמיתית, בלי כל יכולת להבין אותה.

תשעה באב הפך את כולנו ליתומים.

להשיג את הבלתי אפשרי

תשעה באב שונה באופן מהותי אחד ממוות: האסון הוא הפיך. כפי שהצהיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק: "בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם [בין יהודים]; הוא יכול להיבנות מחדש רק בזכות אהבת חינם".

"אהבת חינם", כלומר, עלינו לאהוב כל יהודי או יהודיה, גם אם דעותיו הפוליטיות או אמונותיו הדתיות שונות משלנו. זה אומר שאישה אחת, פעילה למען זכותן של נשים לבצע הפלות, אוהבת יהודי חסידי - ולהיפך. זה אומר שציוני צריך לאהוב את האנטי-ציוני והפוסט-ציוני, ולהיפך, ושמתנחלי גוש קטיף צריכים לאהוב את החיילים שבאים לפנות אותם, ולהיפך. בהתחשב בכך שהתלמוד מתאר את היהודים כסוררים ביותר שבין העמים, והאירועים האחרונים רק מחזקים דימוי זה מדי יום - אהבת חינם נשמעת כמו משימה בלתי אפשרית.

"אהבת חינם", כלומר, עלינו לאהוב כל יהודי או יהודיה, גם אם דעותיו הפוליטיות או אמונותיו הדתיות, שונות משלנו.

אבל אם מישהו היה אומר לי ב-9 למרץ 1990, או בכל יום לאחר מכן, שיש ביכולתי להחזיר את אבא שלי לחיים באמצעות מעשה מסוים, האם יש דבר, כל דבר - שלא הייתי עושה?

אם אנחנו משתוקקים כל כך לחזרתה של הנוכחות האלוקית לחיינו, האם קיים מעשה שהוא מעבר ליכולתנו?

לפני מספר שנים למדתי לרתום לכוח הרצון את מה שנראה בלתי-אפשרי, ולעוף איתו. זה היה בשיאה של האינתיפאדה. התנדבתי לבקר את נפגעי הטרור בבתי החולים ולחלק דובונים בשם ארגון "נוער לנוער". ימים מספר לאחר פיגוע קטלני בחיפה, ביקרנו, בתי בת ה-14 ואני, בבית החולים "כרמל" שבו אושפזו מרבית הפצועים, בני נוער שהיו בדרכם לבית הספר בעת הפיגוע.

מעולם לא ביקרתי באותו בית חולים קודם לכן. ביד אחת אחזתי ברשימת הנפגעים, וביד השניה בתיק מתפקע מדובונים, כאשר נתקלתי באחות המחלקה לטיפול נמרץ. שאלתי את האחות: "איפה דניאל ק'?"

היא הצביעה על המיטה שלידי, ושם שכבה דמות רזה ודוממת על בטנה. תפסתי בידה של בתי ויצאתי משם במהירות. מראה הנער, החולה היחיד שראיתי אי פעם שכוב על בטנו, רדף אותי.

בחדר ההמתנה ישבתי אחר כך עם הוריו הנואשים של דניאל. הם עלו מאוזבקיסטן שנים מספר קודם לכן. הם הסבירו לי שראותיו של דניאל בן ה-17 נוקבו בפיגוע. הרופאים לא הביעו כל תקווה באשר למצבו. הבטחתי להם שאתפלל למען דניאל, אבל לכולנו היה ברור שרק נס יציל אותו.

יש חוק רוחני ביהדות שמתבטא במילים "מידה כנגד מידה". משמעות הדבר היא שעל כל מה שבני אדם עושים, אלוקים גומל להם באופן תואם. כשאנו רוצים שאלוקים יחרוג עבורנו מחוקי הטבע, עלינו לחרוג מטבענו שלנו. הסקתי את המסקנה המתבקשת: הצעתי לאמו של דניאל לקחת על עצמה מצווה שלא קיימה בעבר כדי לנסות להציל את חיי בנה, ויצאתי מבית החולים בהחלטה לעשות כמוה.

כשילדיי החלו להתקוטט במכונית בדרך הארוכה הביתה, אמרתי להם שיוכלו לעזור לדניאל לחיות אם יתגברו על הדחף לריב. לתדהמתי, הם התנהגו למופת כל הדרך.

למחרת התווכחתי עם בעלי. הלכתי לחדרי פגועה ודחויה, מתוך רצון להתרחק ממנו. ישבתי על קצה המיטה וחזרתי על כל מה שלמדתי והבטחתי לעצמי לקיים. ידעתי שהבחירה הנעלה יותר תהיה להתפייס עם בעלי, או לפחות להיות פתוחה לצעדי הפיוס שלו, אבל בכל מאודי רציתי להתרחק ממנו. ישבתי שם במשך כעשר דקות, נאבקת בעצמי. ידעתי בדיוק מה עליי לעשות, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת, כאילו הייתי נכה מרותק לכסא גלגלים שמנסה לקפוץ במוט. ואז, נבהלתי לרגע כששמעתי את עצמי אומרת בקול רם: "אני לא יכולה לעשות את זה". אמרתי אז בקולי שלי: "את יכולה לעשות את זה למען דניאל? תסכימי לעשות את זה כדי שהילד הזה יחיה?"

"כן!" שמעתי את תשובתי כהד. "כדי להציל את חייו של דניאל, אני יכולה להתגבר על הטבע שלי".

כשבעלי נכנס לחדר אחרי כמה דקות, נלחמתי באינסטינקט שאמר לי להדוף אותו מעליי, וקיבלתי את התנצלותו באהבה. הרגשתי כמו גיבורה. ידעתי שלא יכולתי לעשות את זה, ושעשיתי את זה למען דניאל.

אמו של דניאל החלה להדליק נרות שבת. על אף הזיהום המסוכן שתקף את דניאל באותו שבוע, באופן נִיסי – הוא הבריא.

כשאני חושבת על עתיד שבו כל היהודים יאהבו זה את זה, אני שומעת את הקול הריאליסטי בראש שלי, שאומר: "זה בלתי אפשרי". ואז אני שואלת: האם אנחנו יכולים להחזיר את הנוכחות האלוקית לעולם? האם נסכים לעשות זאת כדי לפזר את הערפל שיצר העדרו של אלוקים מחיינו? האם נהיה מוכנים לעשות זאת כדי לשים קץ לכל האסונות הפרטיים שמתרחשים בעולם שאלוקים אינו מתגלה בו?

כדי להפוך את האסון הנורא של תשעה באב על פניו, האם יש דבר שלא נוכל לעשות?

29/7/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 45 תגובות ב-44 דיונים

(44) יניב, 5/8/2014 17:01

אנו נאחזים בהוכחות לקיומו של אלוקים, כמו דגים שמתווכחים על קיומם של המים- משפט גדול

(43) יפה, 5/8/2014 12:30

נפלא

אמנם בקריאת הכותרת הססתי אם להיכנס לקרוא, אלא שהקריאה שהתחילה בתיאור פשוט של מות האב הובילה ליופי של כתיבה שכולה אמונה. מקסים ומחכים

(42) נורית, 4/8/2014 08:16

אהבת חינם

מה עם לאהוב אנשים נפלאים רבים שאינם שייכים לעם היהודי?

(41) א, 16/7/2013 18:19

שרה יוכבד אני אוהבת אותך

הכותרת אינה בהקשר של אהבת חינם. היא התפרצות גואה כבר מכמה טורים שקראתי שכתבת. בענין אהבת החינם אולי אוסיף מנקודת הראות שאני למדתי - לבודד את השנאה לרע: הרע שבי והרע שבזולתי. אך כמו שאני נלחמת ברע שבי וזה לא קל לי בכלל ועליי לזכור לאייב אותו ולהבדיל עצמי ממנו ולהלחם בו, כך אני צריכה להסתכל על הזולת כעל נלחם את אותה המלחמה, וזה לא משנה אם במודע או לא, או אם ההגדרות שלנו לרע שונות. בתוכו יש שכינה שיש גם בתוכי, היא אותה נשמה שמתוך היותה חלק א-לוקה ממעל היא חייבת לאהוב כל חלק אחר שבה, שנמצא בכל אדם אחר מישראל. כל מה שמונע זאת מאתנו הוא שקר. ואגב זה מבחן טוב מאוד לזהות שקרים. כבר קרה שאמצתי מחשבות רגשות והתנהגויות לפי האבחון הזה של שקר למרות שזה נראה ממש לא הגיוני, והמציאות השתנתה והתהפכה לפי האמת כפי שזיהיתי אותה רק לפי המבחן הזה: כל מה שנראה רע באחר הוא לא הוא באמת. הוא רק הפלישה הזו של היצר הרע לתוך תחומי התנהגותו, אותו אני צריכה לאהוב ובכך לנצח את יצר הרע שלי, ובכך לעזור גם למלחמה שלו ביצר הרע שלו, שהוא מה שאני גם שונאת, ובשום אופן לא את האדם עצמו. מקווה שהסברתי ברור, קצת קשה לי עכשיו אחרי הצום

(40) אנונימי, 16/7/2013 17:13

כותרת בעיתית לגמרי!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub