_(hebrew).jpg)
1) הר 'המוריה'
הכותל המערבי, הוא השריד היחידי שנותר לנו מבית המקדש בירושלים, אשר הוחרב על ידי טיטוס בשנת 68 לסה"נ. בית המקדש, מרכז העולם הרוחני, היה צינור השפע העיקרי של האלוקות לתוך עולם זה. כל עוד ניצב בית המקדש על עמדו, הייתה הערכה לאלוקים, לתורתו – ובין אדם לרעהו. לא היה ספק לגבי מציאותו של האלוקים. העולם היה מוקף ביראת שמיים ובאהבת הא-ל.
הר הבית נקרא גם 'הר המוריה'. זוהי הנקודה, אשר בה אברהם עקד את יצחק ואשר בה חלם יעקב על הסולם שעולה השמיימה. חז"ל מסבירים את משמעות השם "מוריה" כבמשחק מלים: "מוריה" הוא המקום שממנו באה ההוראה (חוקים), מקום המקור ליראת השמים, ומקור האורה.
המקדש שרת גם את העולם הלא יהודי. כאשר בנה שלמה המלך את בית המקדש, הוא ביקש מהקב"ה לקבל גם את תפילותיהם של הגויים שיגיעו אליו (מלכים א' - ח', מ"א-מ"ג). הנביא מתייחס לבית המקדש כאל "בית תפילה ... לכל העמים" (ישעיה נ"ו, ז). בית המקדש היה המרכז האוניברסאלי של הרוחניות, המוקד דרכו השתלשלה התודעה האלוקית כלפי מטה, אל העולם הזה.
בימי המקדש כללה עבודת הקרבנות של חג הסוכות הקרבה של 70 פרים – וכפי שמסביר התלמוד, 70 פרים עבור 70 אומות העולם. ועוד מוסיף התלמוד ואומר – אילו היו יודעות האומות, עד כמה קיומו של בית המקדש מועיל להן, לא רק שלא היו מחריבות אותו, אלא היו מעמידות גדודים לשמור עליו!
2) כותל נצחי לעם נצחי
חז"ל התנבאו, שלאחר חורבן בית המקדש, השכינה לא תזוז לעולם מהכותל המערבי. מסיבה זו, הכותל לעולם לא יושמד. לכותל ניתנה קדושה נצחית. המשנה (מגילה ג',ג') מסבירה את משמעות הפסוק: "והשימותי את מקדשכם" (דברים כ"ו,ל"א), בכך שקדושתו של המקדש (ושל בתי כנסיות) תישמר גם בחורבנו.
הכותל אם כן מהווה סמל לעם היהודי: בדיוק כמו שהכותל הצליח לשרוד את כל האויבים שניסו להחריבו, כך גם העם היהודי, שומר על נצחיותו וממשיך להתקיים גם לאחר שרבים מאויביו כלו ונעלמו מן העולם!
בתורה מופיעה הבטחתו של הקב"ה לאברהם אבינו, שעם ישראל יתקיים לנצח ולעולם לא יושמד. ההבטחה ניתנה לאברהם אבינו לאחר שמל את עצמו כאות לברית בינו ובין האלוקים: "והקימותי את בריתי ביני ובינך ובין זרעך אחריך לדורותם, לברית עולם, להיות לך לאלוקים ולזרעך אחריך." (בראשית י"ז, ז').
וכפי שכתב מארק טוויין: "...אומות אחרות זינקו ונשאו לפידן אל-על לזמן מה, אבל הוא בער וכלה, והן נמצאות כעת בתחום הדמדומים, או שחלפו מן העולם. היהודי ראה את כולן... הכול בר חלוף מלבד היהודי; כל הכוחות האחרים חלפו, אך הוא נותר. מהו סוד נצחיותו?"
3) "כותל הדמעות"
בימי המקדש, היו יהודי ארץ ישראל עולים לרגל לירושלים, שלוש פעמים מידי שנה. במהלך 1900 שנות הגלות, נסעו יהודים רבים לארץ ישראל – על אף ההשקעה הכספית הגדולה, שהייתה כרוכה בכך והסכנות הממשיות, שארבו לעוברי הדרכים ולנוסעי הימים באותם זמנים – וכל זאת, על מנת לזכות ולהתפלל בכותל. שם הם היו שופכים את ליבותיהם בפני האלוקים ומתחננים בפניו על גאולת עם ישראל. הם היו מרטיבים את הכותל בדמעותיהם ושוחקים את האבנים בנשיקותיהם.
התלמוד (ברכות כ"ב) מלמד, שכאשר הושמד בית המקדש, נסגרו כל שערי גן העדן, להוציא שער אחד – שער הדמעות. הכותל המערבי קיבל את הכינוי "כותל הדמעות" – על שם כל אותן דמעות ששפכו (ושופכים) שם.
בין השנים 1948 ל-1967, במשך הכיבוש הערבי של העיר העתיקה, נאסרה כניסת יהודים לאתר המקודש. תארו לעצמכם את האושר בו חשים היהודים כיום, על האפשרות הנוחה לגשת ולהתפלל בכותל בכל עת ובכל שעה!
4) מוקד התפילות
שלוש פעמים ביום, במשך אלפי שנים, מכוונות תפילותיהם של היהודים ברחבי העולם לעבר הכותל המערבי. כפי שאומר זאת רבי יהודה הלוי: "אני במערב ולבי במזרח (בירושלים)".
על פי מסורת הקבלה, כל תפילותיהם של היהודים בעולם, מטפסות ועולות על הכותל ומשם מגיעות לשמיים. התלמוד אומר (ברכות ל, א): "היה עומד בחוצה לארץ – יכוון את ליבו כנגד ארץ ישראל (יחזיר פניו נוכח ארץ ישראל ויתפלל – רמב"ם)... היה עומד בארץ ישראל – יכוון את ליבו כנגד ירושלים ... היה עומד בירושלים – יכוון את פניו כנגד בית המקדש ... נמצא כל ישראל מכוונים את לבם למקום אחד." כפי שכתוב בתנ"ך: "...והתפללו אליך דרך ארצם אשר נתת לאבותם, העיר אשר בחרת והבית אשר בניתי לשמך" (מלכים א' - ח', מ"ח).
5) פרי עמלם של העניים
כאשר נבנה בית המקדש, חולקה העבודה בין חלקי האוכלוסייה השונים. בניין הכותל המערבי עלה בחלקם של העניים, שלא יכלו להרשות לעצמם לשכור פועלים ובעלי מלאכה על מנת שהללו יעבדו בשבילם ולכן טרחו ועמלו על בנייתו במו ידיהם.
כאשר השמיד האויב את בית המקדש, מסופר ש"ירדו" המלאכים ממרומים ופרשו את כנפיהם על הכותל כשהם אומרים: "כותל זה, עבודתם של העניים, לעולם לא יחרב." (ע"פ אגדות ארץ ישראל).
6) אתר של גבורה יהודית
בית המקדש הראשון ובית המקדש השני נחרבו. במהלך מרד בר כוכבא, לחמו גיבורי ישראל כאריות על כל אבן מהמקדש החרב – לוחמה שעמדה מאז, כסמל לגבורה ולמסירות נפש.
כמותם, חיילי צבא ההגנה לישראל, לחמו בחרדת קודש בשנת 1967 על מנת לשחרר את הכותל המערבי ואת הר הבית.
*תודות להוצאת משרד הביטחון.
_(hebrew).jpg "בנה ביתך כבתחילה")
_(hebrew).jpg "הדרך לאוטופיה עוברת דרך הלב")
_(hebrew).jpg "לאחר הפרידה מאבי, קיבל ט' באב משמעות חדשה")
(13) , July 1, 2009
למס' 12 - תמר
שתית כוס מים הבוקר?
(12) תמר , June 30, 2009
המאמר טועה ומטעה!
1. הכותל המערבי אינו השריד האחרון. למעשה, כל ארבעת הכתלים עומדים וקיימים, ובלעדיהם היה הר הבית נופל מזמן. 2. כבר כתבו פה לפניי - השכינה לא תזוז מהכותל המערבי של המקדש, לא מקיר התמך המערבי של הר הבית! 3. 'כותל הדמעות' (או 'כותל היללות') הוא כינוי גנאי של הגויים לכותל המערבי. היהודים במאה ה-19 נאלצו להסתפק בכותל המערבי, כי לא הרשו להם להתקרב לשום מקום אחר. לא צריך לעשות מזה אידאולוגיה. המקום הקדוש לנו הוא הר הבית, לא קיר התמך הקטן שלידו. 4. בפרק 'מוקד התפילות' כתבתם שהכותל הוא המוקד, אך בכל המקורות שהבאתם לא מוזכר הכותל אפילו פעם אחת. אל תוציאו דברים מהקשרם. הקורא לא מטומטם. 5. לאגדת 'כותל האביונים' אין שום מקור יהודי קדום. היא הומצאה על ידי ביאליק ורבניצקי, כדי להסביר את הפסוק הסתום 'לעולם אין השכינה זזה מכותל מערבי' (שמות רבה, פרשה ב'). חוץ מהיותה פולקלור נחמד ונוגע ללב, היא לא יכולה לשמש כהוכחה לשום דבר, בטח לא לקדושתו של הכותל. 6. זה ממש השיא - לוחמי בר כוכבא חירפו נפשם בגליל וביהודה, וכלל לא הורשו להיכנס לירושלים, שהיתה אז עיר רומית בשם 'איליה קפיטולינה'. העובדה שחיילי צה"ל עלו להר הבית, ומשם ירדו לחפש את הכותל, אינה מלמדת על קדושתו של האחרון. אדרבא, היא מלמדת על האבסורד שבהעדפת התחליף, ברירת המחדל, על פני הדבר האמיתי, שהוא הר הבית.
(11) צופיה , July 20, 2008
זה איננו הכותל המערבי
יש פה כבר תגובה מלפני 4 שנים על כך שלא הכותל של ימינו הוא הכותל הנזכר בגמרא וכמובן שהר הבית ומקום קודש הקודשים הם הקדושים ביותר ולכן אינני מבינה למה עדיין לא עידכנו את המאמר כי זה גורם להטעיית הציבור!
(10) ל7 , December 2, 2007
הכותל הוא קיר
מהחומה החיצונית של בית המקדש
(9) שחר , June 2, 2007
" אבן השתייה " שבתוך כיפת הסלע
זה גם המקום שבו
" ניברא העולם "
ובמקום הזה ניבראו גם
" אדם ו-חווה "