לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נא להכיר: מגילת איכה

נא להכיר: מגילת איכה

הנביא ירמיהו מתאר את אסון חורבן בית המקדש. והמסקנות...? רלוונטיות גם לימינו!

מאת

בכיותיו של האורח היו קולניות כל כך, שהן העירו את בערל, בעל האכסניה משנתו העמוקה. אשתו דאגה מאוד: "למה האורח שלנו ממרר בבכי באמצע הלילה?" היא שאלה, "בטח משהו קרה לו!"

בערל נכנס אל חדר האורחים ומצא שם יהודי פשוט, לבוש כאיכר, יחף, יושב על הרצפה, בוכה ומזיל דמעות כמים. (אדם זה היה אחת מדמויות ההוד החסידיות, שנסע בעילום שם, על מנת לבחון את המצב בעולם. ומידי חצות הליל – להוציא שבתות וחגים –היה קם לקונן על חורבן בית המקדש).

"מדוע אתה בוכה?" שאל בערל. "איזה אסון קרה לך?"

האורח השיב בפשטות: "אני בוכה על חורבן בית המקדש ואני מתחנן לקב"ה, שיביא את המשיח שיחזיר אותנו לארץ הקודש."

בערל נרגע: "זה הכל?! אז בבקשה תבכה קצת יותר בשקט, כדי שלא להפריע לאורחים האחרים!" במלים אלה חזר בערל לחדרו ודיווח לאשתו על סיבת ההפרעה.

חמש דקות מאוחר יותר נשמעה נקישה על דלתו של האורח. היה זה שוב בערל: "אשתי רצתה לדעת, כשהמשיח יבוא להחזיר אותנו לארץ ישראל, האם הוא ירשה לנו לקחת איתנו את התרנגולים?"

האורח הופתע מהשאלה. "תרנגולים? לפי מיטב ידיעתי, לא כתוב כלום בקשר לתרנגולים. אולי תצטרכו להשאיר אותם כאן כשיגיע המשיח."

גם הפעם העביר בערל את המידע לרעייתו.

לא חלפו חמש דקות נוספות עד שנשמעה נקישה נוספת ובערל הופיע בפתח: "אשתי שואלת, אם אתה מוכן להפסיק להתפלל בבקשה שהמשיח יבוא. אנחנו מסתדרים כאן די בסדר ומעדיפים להישאר עם התרנגולים..."

בשלב זה האורח לא יכול להתאפק יותר: "מה זאת אומרת 'די בסדר'? אתה יודע כמה מסוכנת הגלות שלנו? בכל רגע עלולים הקוזאקים להגיע ולקחת את התרנגולים שלך, את אשתך, את כל הכסף וגם את החיים! האם לא עדיף שנעזוב לארץ המובטחת?"

לבערל זה הספיק, הדברים נשמעו הגיוניים למדי, אבל עדיין הייתה מוטלת עליו "חובת הדיווח".

ואכן, כעבור חמש דקות, נקישה נוספת: "אשתי אמרה, שעדיף שתתפלל שהמשיח יבוא וייקח איתו את הקוזאקים לישראל – וככה נוכל להישאר כאן עם התרנגולים!" (נשמע מהרב ישראל רייזמן).

עם נצחי

הסיפור הזה, משקף את היחס המרוחק שיש ליהודים רבים לגבי הגלות והגאולה ויש בו הסבר כלשהו, לגבי הקושי שלנו להתחבר בתשעה באב לתחושת האבל ולקריאת מגילת איכה.

ביוני 1967, כאשר הצבא הישראלי שחרר את הכותל המערבי, החיילים היהודיים פרצו בבכי. הם עברו זה עתה קרב עקוב מדם, בו איבדו חללים רבים (ללא כיסוי אווירי) וזכו להיות היהודים הראשונים שנגעו בכותל, לאחר 20 שנות פירוד בקירוב. מספרים על שניים מהחיילים, שלא הצליחו להבין על מה כולם בוכים. "כן, הכותל הוא מבנה היסטורי חשוב, אבל האם שמעתם פעם מישהו בוכה על החומה הסינית?" פתאום התחיל אחד מהם לבכות בצורה בלתי נשלטת. "על מה אתה בוכה?" שאל אותו חברו. והוא ענה: "אני בוכה על זה, שאני לא מסוגל להבין על מה כולם בוכים!"

בדומה, אם אנחנו לא יודעים 'מה יש לבכות בתשעה באב', אנחנו צריכים לבכות על זה שאנחנו לא יודעים על מה לבכות!

ישנה אנקדוטה מפורסמת על נפוליאון בונפרטה, אשר צעד ברחוב בתשעה באב.

ישנה אנקדוטה מפורסמת על נפוליאון בונפרטה, אשר צעד ברחוב בתשעה באב ויצא לו לעבור ליד בית כנסת. לשמע הקולות הוא נכנס פנימה וביקש לברר למה כולם יושבים על הרצפה ובוכים. אמרו לו האנשים "אנחנו בוכים על בית המקדש שלנו שחרב."

"ומתי חרב בית המקדש הזה?" שאל נפוליאון.

"לפני כמעט 2,000 שנה!" ענו לו יושבי בית הכנסת.

לפי אותה אנקדוטה אמר על כך נפוליאון: "אומה שיכולה להמשיך ולהתאבל על מקדש שחרב לפני אלפיים שנה, היא אומה נצחית, אשר בוודאי תזכה לבנות אותו מחדש..." האבל שלנו על העבר, הוא זה שמבטיח את קיומנו העתידי. העובדה שאנחנו מסרבים לשכוח, היא סוד קיומנו! (ע"פ דבריו של הרב יעקב ויינברג ע"ה)
 


מגילת איכה

מגילת איכה, נכתבה על ידי הנביא ירמיהו, עוד לפני התרחשות העניינים (לפי מספר דעות). בשלושה פרקים (א', ב', ד') נכתבו הפסוקים על פי סדר הא' ב', רמז לשלושת החטאים העיקריים, שגרמו לחורבן הבית הראשון. הפרק השלישי (יש אומרים שהתווסף מאוחר יותר) מרמז על חורבן הבית השני, שנגרם מתוך שנאת חינם. פרק זה בנוי משלוש מערכות של א' ב' (א',א',א' ב',ב',ב' וכ"ו), מה שמלמד כי חטא זה חמור, כמו שלוש העברות האחרות גם יחד!

פרק ראשון ובו יסופר, על חורבן ירושלים

הנביא מתאר את הסבל, שנפל בחלקו של העם היהודי בזמן החורבן. "איכה?!" – איך זה ייתכן? ירושלים, עיר המלוכה הגאה עומדת בחורבותיה! בניה יוצאים לגלות! אויביה שמחים!

חז"ל עומדים על הקרבה בין המלים "אֵיכָה" ו"אַיֶּכָּה?". בספר בראשית, לאחר שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, אדם הסתתר מרוב בושה והקב"ה שאל אותו "אַיֶּכָּה?" – איפה אתה אדם?! שאלתו של הקב"ה היא בעצם התשובה לתמיהתו של ירמיהו "איך זה קרה?" – העם היהודי התעלם מהקב"ה, בדיוק כפי שאדם הראשון עשה בגן עדן.

ירמיהו מצייר תמונה חיה, של אלמנה הבוכה בלילות עם דמעות על לחייה, מבלי שיימצא לה מנחם, זנוחה מכל אוהביה. כך גלתה יהודה ובניה משועבדים בין האומות ובו בזמן יושבת ציון, אבלה וחרבה ומתגעגעת לעולי הרגל הרבים, שהיו באים בשעריה. ירושלים זוכרת את החורבן המר, את התקופה הנהדרת שקדמה לכך ואת העובדה, שאף אומה לא באה לעזרתה ולהפך, האומות הזרות שעמן כרתו היהודים ברית ושעליהן סמכו, מתכחשות אליה ואף שמחות בחורבנה.

מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום

הנביא חושף גם את הסיבה. לירושלים לא היה מבט הצופה קדימה, לשקול את תוצאות ההתנוונות שלה. מתוך כך ששכחה את ייעודה האמיתי, היא הגיעה למצב שבו שקעה עד תהום ובמלותיו של הנביא: "לא זכרה אחריתה, ותרד פלאים." (איכה א',ט').

ירמיהו מתאר את צבא האויב שנכנס למקדש ואת אנשי ירושלים הגוועים ברעב. לכל אלה שעברו לידה קוראת ירושלים: "הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי?!" (א',י"ב) – האם יש משהו שניתן להשוות למצב הזה? (סבל היהודים לאורך הדורות, בימי השואה ולפניה, ניצב מעבר לכל השוואה היסטורית שהיא).

מול זיכרון התהילה הקודמת של ירושלים, לא תיתכן נחמה ובכל זאת, בסופו של דבר, אנחנו מקבלים את גזרת הא-ל. הפרק מסתיים בכך, שבעתיד יחוו גם שונאי ישראל את אותו סוף מר.

פרק שני ובו יסופר, על הסבל הנורא

במשיכות קולמוס רחבות, מצייר הנביא את מה שקרה לעם ישראל, את הגזירה שצנחה מן השמים לקרקע. ירושלים בוערת. הנביא מתאר ילדים מתים מרעב, מתחננים לאימותיהן לאוכל, בטרם יגוועו בחיקן. "אין פרק דומה בהיסטוריה שבו אוכל לנחם אותך!" קורא הנביא.

מהי הסיבה לסבל של עם ישראל? נביאי השקר "הרדימו" אותנו בתחושת ביטחון מדומה (היהודים לא האמינו שדבר כזה יכול לקרות...).

כל האומות חולפות על פני ירושלים (לכאורה) וסופקות כפיהן באי אמון: "הזאת העיר שיאמרו כלילת יופי, משוש לכל הארץ?" (ב', ט"ו). אויבי ישראל פותחים את פיהם, שורקים וחורקים שן בסיפוק – סוף סוף זכינו לראות את החורבן...!

היהודים צועקים בפני האלוקים: "ראה ה' והביטה למי עוללת כֹּה!" (ב', כ'), והנביא עונה – "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא." (שם) – אל תשכחו את הנביא זכריה שנרצח על ידי יהודים, בחצר בית המקדש (ביום כיפור), על כך שהזכיר להם את חובותיהם – יש גם צד שני למטבע!

פרק שלישי ובו יסופר, על סבלו של ירמיהו

ירמיהו בוכה על כך, שעלה בגורלו לראות את העונש, שהנביאים האחרים רק הזהירו עליו.

חייו של ירמיהו מהווים משל לכאב הסבל היהודי. הוא מתאר את חייו כחשוכים, כשהקב"ה סוגר בפני תפילותיו את חלונות השמים. האלוקים מתנהג אליו כדוב או כאריה שאורב בדרכו, הוא הופך מטרה לחיצי לעגם של אחיו היהודים, הבזים לנבואותיו. הם ממררים את חייו ושוברים את שיניו. אין לו רגע של מנוחת הנפש. אין לו עתיד ובכל זאת הוא אינו מאבד את אמונתו. ממעמקי יגונו, הוא פונה אל אלוקיו בתפילה: "זכור עוניי ומרודי לענה וראש" (ג', כ') – זכור אותי ואת כל הסבל שעברתי!

ירמיהו מעודד. טוּבו ורחמיו של האלוקים לעולם אינם חדלים.

ופתאום: רוח של נחמה! ירמיהו מעודד. טוּבו ורחמיו של האלוקים לעולם אינם חדלים. ניסים מקיפים אותנו תמיד בחיינו. האלוקים הוא טוב לאלה שבוטחים בו ושואפים להתקרב אליו. אסור לאדם להתייאש אף פעם ועליו להמשיך ולחכות לגאולת ה' שתגיע בוודאי! הסבל מביא אותנו להכרה, שיש לנו בחירה חופשית ושאנחנו צריכים להצטער ולבכות על הטעויות והחטאים שעשינו – שהם בעצם, הגורם לכל הסבל. כשאנחנו עורכים חשבון נפש אישי על מעשינו וחוזרים אל הקב"ה בתשובה שלמה, אנחנו מצהירים על לקיחת אחריות ואז, הקב"ה שומע לתפילותינו, נלחם את מלחמותינו ומשלם לאויבינו כגמולם על מה שעשו לנו.

פרק רביעי ובו יסופר על זוועת החורבן

פרק זה מתחיל בתיאור נוסף של חורבן ירושלים. זוהר הזהב הועם, אור המקדש הוחשך. אבני החן (היהודים) הושלכו ברחובות! ילדים יהודיים יקרים, ניתנו לאויבים האכזריים. לשונותיהם דבוקות לחכיהם מרוב צמא ורעב ואין מי שייתן להם לחם. הילדים המפונקים, שהיו רגילים למטעמים, מלקטים כעת שאריות מזון בערמות האשפה. הגוף שלהם הרוס מרוב רעב, עד שלא ניתן להכירם. הפנים שלהם שחורות כפיח ועורם צפוד על עצמותיהם.

"טובים היו חללי חרב מחללי רעב" (ד', ט') – טוב היה לאלה שזכו למות מהחרב ולא לגווע מתוך ייסורי הרעב. נשים רחמניות הגיעו למצב שבשלו את ילדיהן! האומות ומלכיהן לא יכלו להאמין למראה עיניהם. העיוורים נכשלים על גבי גופות ברחובות ובנפלם מתכסים בדם ההרוגים.

העם היהודי חיכה עד בוש לכוחות הסיוע (המצרים) שיבואו לעזרתו.

העם היהודי חיכה עד בוש לכוחות הסיוע (המצרים) שיבואו לעזרתו. המדרש מספר, שהמצרים אכן יצאו לדרכם, אך כשעברו ליד ים-סוף הבחינו שם בעצמות, שהזכירו להם את אבותיהם שטבעו בים וחזרו על עקבותיהם.

אויבינו היו קלים יותר ממלאכים. הם רדפו אחרינו מההרים וארבו לנו במדבר. המלך הצדיק יאשיהו נהרג בעוונותינו.

הפרק מסתיים בנבואה על חורבן הבית השני:

פרק חמישי ובו יסופר על ציפיית הגאולה

"זכרו את האלוקים!" – פרק אחרון זה, הוא זעקה אחת גדולה של תפילה, אמונה ותקווה. זכרו מה קרה לנו וראו את הקלון. זרים ירשו אותנו; בבתינו יושבים אחרים. אנחנו מוכרחים לשלם בכדי לשתות את מימינו ולקנות את עצי ההסקה שלנו עצמנו. מוות מרעב ... צעירים וזקנים נרצחים באכזריות. השמחה שלנו הפכה לאבל. הכתר שלנו נפל מעל ראשנו.

לקראת סוף הפרק מופיע תיאורו של הר ציון השומם, אשר שועלים מתהלכים בו – "על זה היה דוה ליבנו, על אלה חשכו עינינו." (ה', י"ז).

ובכל אופן, אין המגילה מסתיימת ללא תפילה נרגשת אל האלוקים.

ובכל אופן, אין המגילה מסתיימת ללא תפילה נרגשת אל האלוקים: "אתה ה' לעולם תשב על כסאך לדור ודור. למה לנצח תשכחנו...?" (ה', כ'). ובקשה אחרונה שלנו מהא-ל: "השיבנו ה' אליך ונשובה (תנועת התשובה), חדש ימינו כקדם!" (ה', כ"א).

מספר התלמוד (מכות כ"ד עמוד ב'):

"פעם אחת היו עולים (החכמים) לירושלים ... כשהגיעו להר הבית ראו שועל שיצא מבית קודש הקודשים. התחילו הם בוכים, ורבי עקיבא מצחק."

שאלו החכמים את רבי עקיבא: למה אתה צוחק?

הסביר להם רבי עקיבא – עכשיו כשראינו כיצד התגשמה הנבואה ששועלים ילכו בהר ציון, אנחנו יכולים לצפות גם להתגשמותה של נבואת זכריה על בניינו מחדש של בית המקדש!

יהי רצון שנזכה לראות בבניינו במהרה בימינו!

אמן!

חזור לאתר הבית של "תשעה באב וימי בין המצָרִים"

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 35 תגובות ב-35 דיונים

(35) אנונימי, 31/7/2017 18:10

כל הכבוד

מסופר ברור ויפה כיף לקרוא הלוואי זאת הפעם האחרונה

(34) משה, 25/7/2015 20:51

הסקת מסקנות

לאחר שקראתי את דברי התוכחה של הנביא ירמיהו, מתברר שעולם כמנהגו נוהג, אנו עדין נמצאים באותו מצב שבו עם ישראל היה לפני חורבן הבית, העם לא מאוחד, אדם לאדם זאב ולפני עיור לא תשים מיכשול, והנהגה לא דואגת לחלשים (קשי יום) ואנו שומעים וקוראים על השחיתיות והתועבות שמלוים אותנו גם בימים אלו אני מקווה שנלמד מטעותם של אבותנו עד שיבוא המשיח אמן ואמן

(33) מורן, 16/7/2013 14:03

כאדם חילוני- מעניין מעשיר ומוסיף

יישר כח, כעת אני מבינה על מה ולמה. כתבתם באופן מרתק!! תודה

(32) סיגלית, 16/7/2013 11:20

ענייני. ליום תשעה באב

ממש בעל ערך מוסף וגם ענייני .עבורי שימש ככלי עזר דווקא ביום תשעה באב .

(31) שירה, 16/7/2013 09:47

אשריכם ואשרי חלקכם

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub