לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שני ילדים - שישים שנה

שני ילדים - שישים שנה

שני ילדים, שישים שנה, ונדמה כי דבר לא נשתנה. הרהורים בעקבות פיגוע התופת בקו 2.

מאת

 שוב כיכבו בעמוד הראשון של העיתון תמונות הזוועה.

תמונות של הרס וחורבן מן הפיגוע בירושלים.

תמונה אחת משכה את עיני במיוחד- ילד חרדי שפניו עטורות הפאות פצועות ומדממות ומעיניו נשקפת אימה.

התמונה הזו לא הרפתה ממני. הרגשתי, כאילו נתקלתי בה אי פעם בעבר.

מבין התמונות של עגלות ילדים זרוקות על הרצפה, נשים האוחזות בתינוקיהם הפצועים ומשוועות לעזרה ואנשי זק"א העוסקים במלאכתם הקדושה היא שבה וצפה.

ילד חמוד כבן שמונה או תשע שביקש מהוריו לבלות יום של חופש בירושלים ונקלע בעל כורחו לזירה המדממת.

ופתאום התמונה התחלפה, שוב לא ראיתי בדמיוני את התמונה הצבעונית, אדומה ברובה מדמו של הילד במקומה הופיעה תמונה בשחור לבן. הייתה זו התמונה המפורסמת מתקופת השואה של ילד המרים את שתי ידיו לאות כניעה ומעיניו נשקף אותו מבט בדיוק- פחד.

הרהרתי לעצמי- למעלה משישים שנה חלפו מאז. שישים שנה בהם קמה מדינת ישראל- פיסת אדמה קטנה שהייתה למפלט לעם נרדף ולעיתים נדמה כי דבר לא השתנה העם הנבחר ממשיך להיות נרדף על ידי שונאיו.

 

 

 

לימור, היא חברה טובה שנוהגת להתקשר כל ערב ט' באב לאחל צום קל ולשאול אם עדיין לא הגענו למסקנה שזה קצת טיפשי לצום על דבר שארע לפני אלפי שנים, ואני תמיד עונה- החורבן הפיזי אומנם ארע לפני אלפי שנים, אך עם ישראל לא מצא לו מאז מנוח, נודד בעולם וגם שנדמה היה שהגיע אל המנוחה והנחלה וקמה מדינת ישראל עדיין הוא ממשיך להיות נרדף. בבלים, גרמנים, ערבים- הצייד מתחלף והציד נמשך.

"השנה יש הודנה, אוטוטו מגיע השלום" צחקה לימור "יש לי תירוץ מצוין לשתות קפה...".

השבוע, ביום שלישי ההודנה הופרה.

למחרת לימור צילצלה. "הם נהרגו בדרך מהכותל. צדקת. החורבן לא מת, הוא רק שינה את פניו".

דווקא היא מכולם לא שאלה אותי את השאלה "למה דווקא כאלה צדיקים? למה בדרך מהכותל? לאלו ששאלו. לא היו לי תשובות. קטונתי.

רב חשוב שנשאל השבוע את אותה השאלה ענה "אם הייתי מסכים עם השאלה הזאת, זה אומר שטיפ טיפה במחשבה הייתי מסכים עם הריגתם של אלה ממועדון הלילה וזה פשוט נורא, הם הורגים אותנו כי אנחנו יהודים בין אם בכותל ובין אם במועדון"

 

 

ושתי תמונות הילדים המשיכו להדהד בראשי, ואיתם התפילה לפני א-לוהים שהחורבן הנמשך אלפי שנים, משנה פרצוף מדור לדור וממשיך להכות בנו יגיע לקיצו ,שריד בית מקדשנו ממנו חזרו הנרצחים ישוב לימי תפארתו וילדים לא ידעו פחד מהו וישבו להיות ילדים.

 

"עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. ורחובות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחובתיה" (זכריה ח).

 

 

23/8/2003

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) אפרת, 8/2/2005 10:37

המאמר ממש יפה!

הסיפור היה ממש יפה.
ואני באמת מקווה שילדים וגם מבוגרים לא ידעו יותר פחד.

(4) לאהלה הקטנה, 12/8/2004 07:18

תודה

(3) גיא ביטון, 25/8/2003 00:00

מאמר מדהים, חכמת חיים וחכמת ישראל...

אולי אני רק בן 12, אבל אני עדיין רוצה להגיד שהתרגשתי מאוד מהמאמר שלך... התמונה המזעזעת והגורמת לצמרמורת הרעידה אותי. הסיפור עם "לימור" הוכיח את המאמר... נהנתי לקרוא...

(2) יעל, 24/8/2003 00:00

ריגשת אותי

שלא נדע עוד צער ולא נוסיף לדאווה עוד

(1) נעמה, 24/8/2003 00:00

קראת את מחשבותי

לא יודעת להסביר, אך דווקה הפיגוע הפעם [אולי בגלל כמות הילדים] גם אני חשבתי על השואה ועל הדימיון בין האירועים מקווה לזמנים טובים יותר.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub