לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




על (מ)נהרות סג'אעיה שם ישבנו גם בכינו

על (מ)נהרות סג'אעיה שם ישבנו גם בכינו

אז וגם היום, אני יהודי ואני מתאבל.

מאת

מאמר זה מוקדש למקס שטיינברג, שלא רק העריץ גיבורים אלא הפך לאחד מהם בעצמו.

בליל שבת האחרון, אכלנו קינוח בסוף סעודת השבת, ודווקא אז יצא שדיברתי עם הילדים שלי על אושוויץ. אורח שהגיע אלינו לשבת הזכיר את ילדותו הקשה של אביו, ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי לדבר איתם על כתובות הקעקע. ילדיי בני העשרה שמעו על שיטת המספור הנוראית, אולם בן השמונה שלי נדהם. רצח עם יוצר שיחת קינוח מוזרה. "על הידיים שלהם?" שאל בני התמים. הפשלתי את השרוול כדי להמחיש.

אני יהודי. אני מתאבל.

בעיר ניו יורק שבה גדלתי בשנות השבעים, בכינו קודם על מזרח אירופה ורק אחר כך על יהודה. ניצולי שואה היו בכל מקום: בבית הכנסת, במאפיות ובמעדניות. יידיש הייתה השפה השנייה אחרי אנגלית, ועברית הייתה רק השלישית. שמעתי את שמעון ויזנטל מדבר על שנאה, סבים מדברים על רצח ילדותם. התפללתי על ציון, אך התאבלתי על ברלין, קוננתי על המקדשים, אך בכיתי על לובלין. הרומאים היו מאוסים, אולם הגרמנים היו הרבה יותר גרועים.

בישראל, 2014, הפרספקטיבה שלי השתנתה.

אי אפשר להימלט מהתזכורות לתבוסותיהם של בני עמי. לוחות הזכרון והאנדרטאות נמצאים על המדרכות ובין האבנים - העדויות לסיפורי הזוועה נמצאות בכל מקום. כאן, האנגלית באה אחרי העברית, והיידיש הרחק מאחור. כשמזרח אירופה האבודה מימיהם של סבותיי כמעט ואינה נראית בדרכי, חורבנה של ירושלים קרוב יותר אל לבי. בדמיונותיי ליד הכותל, האויב שלי צועק בלטינית ולא גרמנית, ואדריאנוס מאיים יותר מהיטלר. הדמעות בנות אלפי שנים, לא עשרות.

אני יהודי, ואני מתאבל.

לראשונה בחיי יש לי אויבים אמיתיים ולא אמיתיים. כאן, יהודים לוחמים עם מספרים התלויים על צווארם, סימבול חיצוני לעוצמה שנולדה מתוך סבל גדול. על אוטובוסים ובצדי הכבישים, במרכזי הקניות ובבתי הקפה, השונאים זוממים להרוג אותי. הקריאות למוות נשמעות היום בערבית, עוד שפה שאני לא מבין. מכל עבריי ישמעאל זומם את מותי.

ממנהרות הם אורבים לקיומי. בציניות הם מאיימים על החלטותיי. ממקום מבטחים הם מסכנים את ההומניטריות שלי. ברקטות הם מאיימים על ביתי. אני בן אלפי שנים ותשוש.

מחולות לחורשות, מהנהר אל הים, ארץ הקודש היא בית קברות. עצמות מימי התנ"ך, מימי התלמוד וגם מימינו אנו. כל העצמות נחות יחד. ציון היא מוזיאון של צער. ישנה תקווה, אך רק מעט נחמה.

תחת איום קיומי תמידי, המסורת מקבלת משמעות חדשה. התפילות נראות נדושות ונצחיות גם יחד. "אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".

באו"ם וברשת מוציאים עליי דיבה. מבחינה דיפלומטית אני מבודד, אם לא גרוע יותר. במדינה שלי ובמדינות אחרות אני מכותר. באופן לא מפתיע אני שנוא, ושוב לבד. ההיגיון הוא קרבן החיים. אט אט, אני יוצא מדעתי.

הפחד מלחיץ אותי. הצער הופך אותי לחסר אונים ושבור. אני טרוד בכאוס ובמוות. אני מבקש אומץ, אולם נשאר דאוג, עוקב בגבורה אולם לא מרגיש בטוח וגם לא חזק. הפסקות האש אינן מרגיעות אותי. כיפת הברזל מגינה אולם אני מרים את הטלפון כל פעם בפחד.

היריבים שטניים ומרושעים. מולם עומדים אנשים נאיביים באופן מעורר תמיהה. אני מוצא נחמה באחדות, אולם אין בכך די. אני שואב אומץ מאחרים, אולם זה לא מספיק. בהשוואה לאבלים אחרים, הסבל שלי מחוויר. אבל מי משווה? התהלים בקושי מכילים אותי. איוב הוא הביאליק שלי.

אני יהודי, ואני מתאבל.

שמחה, סיפוק עצמי ומימוש קיימים במידת מה. הסולידריות והאחדות הן מעט נחמה לליבי שנותר פצוע. אני מתאבל על מה שהיה ומה שלא היה, מה שלא היה יכול להיות ומה שלעולם לא יוכל להיות. האומללות שלי אינה הרואית, הקדרות שלי אינה ראויה לשבח. אני מתאבל משום שאיני יכול שלא. אני מתאבל על חיילי גולני בסג'אעיה, עיני בוכייה על תלמידי הישיבה מגוש עציון. ההרג בקיץ הזה כואב.

לא רק על המוות אני סופד, לא רק הגלות אני מקונן. אני נאנח על הזדמנויות שלא נוצלו, אפשרויות של מומשו. אני מתאבל על ניצחון העוול, תבוסתן של אפשרויות. כאב לב הוא הרגל שנרכש מההיסטוריה. אני יכול לשמוח אך לא בלי דאגה, יכול לצפות לעתיד אולם לא בלי חרטה.

על נהרות בכו אבותיי בזכרם את ציון. ואם לא אשכח ימיני, המסורת שלי אוסרת עלי לשכוח. אלפי שנות גלות הפכו את השמחה לבלתי אפשרית, נקיפות חוסר שביעות רצון חותרות תמיד תחת קורת הרוח. עם זאת, עצב לבדו אינו דיכאון. המסורת שלי מאפשרת גם חגיגות, כמיהה וחיים. עם לוח שנה המנוקד בזמנים לשמחה ובהבזקי אימה, אני יוצר קוקטייל מלא סתירות. שני שליש שירה, שליש דמעות, עם קורט בריא של ייסורי מצפון.

האבל שלי מרגיש לפעמים כמו תיאטרון, טרגדיה מתמשכת שנמתחת עוד ועוד ועוד. ברגליים משוכלות על הרצפה, לאורם של נרות נמסים, שירת איכה מספיגה את אויר החצות ביגון. הגעתי אל הכותל העתיק עם אשכולות של אבלים אחרים בתשעה באב, אליפות האבל. כיתומים בעיר אלמנה, אנחנו נטושים ומיוסרים. בכל שנה אנחנו שוברים את השיא האישי שלנו, מושכים את ההספד המוכר הרבה מעל ומעבר לדמיון. אחרי עיסוק מופרז בקרבנות עצמיים וברגשות אשם, 25 שעות הצום של אמצע הקיץ יסתיימו בקפה חם ועוגיות קינמון. החיים יכולים להיות כאלה.

הלילה הזה, בתשעה באב השנה אני בירושלים יחד עם ילדיי המבינים, שאחרי קייץ של אזעקות הוכשר ליבם לזהות עם גורל עמם. אין מקלט ללבבות דואגים. כמו שבפסח אנחנו חוגגים חירות, בתשעה באב אנחנו נותנים כבוד לצער. החיים תמיד היו כאלה, ונראה כאילו תמיד יהיו. הילדים שלי מודעים לשושלת שלהם – של פורענויות וזוועות, הישגים וחלומות. להיות יהודי זה להחזיק בכל ההפכים, משום שאיננו יכולים להרשות לעצמנו אחרת. עם אושוויץ במחשבה אנו ממשיכים הלאה. עם העתיד במחשבה אנחנו מביטים לאחור. סג'אעיה היא רק כמה קילומטרים מפה.

אני יהודי. ואני מקוה יום אחד פשוט לחיות.

מהדורה שונה של מאמר זה הופיעה ב- Jewish Daily Forward.

4/8/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub