לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ה' לקח? ה' נתן! על הילדים שיש לנו

ה' לקח? ה' נתן! על הילדים שיש לנו

יש משהו מיוחד בבכי של תשעה באב. והשנה במיוחד.

מאת

רגע לפני תשעה באב, כשאנחנו מסתכלות על שלושת השבועות האלה שגבו מחיר דמים כזה יקר, וכל כך הרבה בנים טהורים, וכל כך הרבה הורים טהורים ואחים טהורים ובנות זוג טהורות, המחשבה שמיד עולה לראש היא – לא מגיע לשום אמא לחווֹת כזה כאב. להישַׁכֵל מבן שהיא קיוותה לו והרתה אותו וטיפלה בו וגידלה אותו. אין אמא שראויה לכאב כזה. אין אבא שראוי לכאב הזה.

ובכל זאת, הקב"ה שם את זה מול עינינו עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם, שישה שבועות ברציפות. שלושה שבועות של החיפוש אחר החטופים והתפילות עבורם ופניהן המיוסרות של אימהותיהם ועוד שלושה שבועות של דיוקנאות הולכים ומתרבים.

ומלבד "אין אמא ואבא שראויים לכאב הזה", צריך להוסיף גם את המשפט הכל כך נכון: האמת היא גם שאין אמא שראויה דיה לילד. כי ילד הוא מתנת-החינם הכי ענקית שיכול בורא עולם לתת לאישה ולאיש.

אין לי מושג בפרשנויות לגבי מה שעושה הקב"ה. אני לא יכולה לפרשן אסונות. אבל אם אני בכל זאת רוצה ללמוד משהו מהשיעור הכל-כך לא מובן הזה, הרי שהוא באמת הזכות הענקית והגדולה והאדירה לגדל בנים ובנות בארץ הזאת. זו מתנה לחלוטין לא מובנת מאליה.

אני שבה ומספרת שבהלוויה של הבן שלי, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אמר לי איש החברה קדישא: "גברת מזרחי, עכשיו את צריכה לומר 'ה' נתן ה' לקח, יהי שם ה' מבורך'". ועלה בי גל עצום של כעס. לא הרגשתי הזדהות עם משפט צידוק הדין הזה. כל שהרגשתי היה "ה' לקח, ה' לקח". וזהו".

בשבעה של בני קראתי את המשפט המדהים שאומר ה"בן איש חי", רבי יוסף חיים זצ"ל: למה כשבן אדם מת אומרים, כאיוב בשעתו, "ה' נָתַן וַה' לָקָח, יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ" (איוב א' כ"א)? והוא מסביר כמה עיוורים הם בני האדם, שמבינים עד כמה ה' נתן רק אחרי שהוא לקח. או, במילים שלו, אנחנו רואים רק מהשחור של העין, ולא מהלבן.

איך פתאום מעריכים אמא אחרי שהיא כבר לא כאן, כשבחייה היתה לך כל כך הרבה ביקורת עליה. איך פתאום מעריכים בן זוג אחרי שהוא יוצא למילואים. ושישוב לשלום. איך המשפט שחזר ונִשנה בשִׁבעות שנכחתי בהן היה "לא הערכתי אותו מספיק" או, לחילופין, "לא ביטאתי באוזניו עד כמה הערכתי אותו".

המדרש מספר שכאשר יוצא עם ישראל לגלות, ירמיהו הנביא צועד לצד הגוֹלים בדרכם לבבל. הוא בעצם משמש במעין תפקיד זק"א – אוסף גופות ואברים של גולים שמתים במהלך המסע הקשה. באיזושהי נקודה בדרך הוא נאלץ לומר להם "אני נפרד מכם עכשיו. אני לא הולך אתכם לגלות אלא חוזר לירושלים". והם מתחילים לבכות כזה בכי: "אל תעזוב אותנו עכשיו, ירמיהו".

והוא אומר להם משפט משונה: "מעיד אני עלי שמים וארץ, שאם בכיתם בכיה אחת עד שהייתם בציון – לא גַּליתם".

מה הוא רוצה? וכי אפשר היה לבכות בכייה כזו כשהיינו בציון? בית המקדש עמד על תילו, חיִינו איש תחת גפנו ותחת תאנתו – איך רצית שנבכה שם בכייה כזו?

וירמיהו הנביא מלמד בכי נוסף של תשעה באב, בכי חדש: הבכי על מה שיש – שיישאר! שיוּערך! שיוּארך!

בתשעה באב פשוט צריך לשבת על הרצפה ולבכות את חוסר הרגש – לא לגבי מה שהיה ומובן שאפשר לשכוח, כי זה היה מזמן. אלא על מה שיש כעת, על מה שיש עכשיו! למה את לא בוכה מדי יום שיישאר לך? על כל אלה, שמור נא לי א-לי הטוב!

שמור לי על הילדים היקרים האלה,
על האיש היקר שלי,
על המשפחה היקרה שלי,
על הבריאות,
על הארץ הטובה,
על האמונה,
על העם הנפלא שאנחנו.
צריך למרר בבכי, שיישאר כל הטוב הזה.
וזה הרבה יותר נכון מאשר בכי על חורבן ועל מה שהיה ואיננו.

הבכי של תשעה באב הוא בכי מופלא, בכי אחר. בחטא המרגלים במדבר, כשבוכים בני ישראל, על חורבן חלומם הם בוכים. ואל תזלזלו. העונש שלהם נורא וכעסו של הקב"ה נורא, אבל חלום שלהם נחרב, מפני שהארץ המובטחת, שהם חולמים עליה אחרי מאתים ועשר שנות עבדוּת, מצטיירת פתאום באוזניהם כאוכלת יושביה, כמקברת מתיה. יש בה פירות ענקיים, ערים בְּצוּרות וילידי ענק. וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים (במדבר ל"ג י"ג), הם אומרים. הארץ "גדולה עלינו" בכל המובנים. החלום שלהם נשבר – מה, לא לבכות? וַתִּשָּׂא כָּל הָעֵדָה וַיִּתְּנוּ אֶת קוֹלָם וַיִּבְכּוּ הָעָם בַּלַּיְלָה הַהוּא (במדבר י"ד א').

אמר להם הקדוש ברוך הוא: "אתם בכיתם בכייה של חינם - ואני קובע לכם בכייה לדורות" (רש"י שם בשם הגמרא בתענית כ"ט). לעומת הבכי של "זה גדול עלי", יש בכי הרבה יותר נכון. אני רוצה בכייה לדורות – בכייה קדימה! על הדורות הבאים שלכם!"

אל תבכו על מה שה' לקח. בְּכוּ על מה שה' נתן, שנדע להעריך אותו.

אל תבכו על מה שה' לקח. בְּכוּ על מה שה' נתן, שנדע להעריך אותו. שנדע לגדל אותו על אף שהוא גדול עלינו לפעמים. על אף ש"ילידי הענק" – הילדים שלנו – מאיימים עלינו כל כך. מייאשים אותנו כל כך.

הבכי לדורות הוא התיקון לבכי המרגלים. זה "בכי המְגַלים", שמגלים מה יש להם. כמה גדול מה שיש להם. אֵילו פירות מופלאים.

ואני חושבת שכל המקרים הנוראיים האלה, החל מהחטיפה וכלה עכשיו במלחמת "צוק איתן", מעוררים בנו את הבכי הנכון. לראות ולהשתאות. איזו זכות הם הפירות המופלאים של הארץ הזו! אילו פירות!

קצת השתלחנו בילדים, בואכה החופש הגדול. הרשינו לעצמנו לומר כל מיני משפטי מיאוס לגבי הילדים. התייחסנו אליהם כעול: "אויש, מה עושים איתם?" וצריך להבין ש-הם החופש הגדול, החופש מכל מועקות החיים וטרדותיהם. הם כזה שכר, שָׂכָר פְּרִי הַבָּטֶן (תהילים קכ"ז ג'). כזו מתנה. על מתנה לא בוכים. זה שיעור חשוב.

אני קובע לכם בכיה לדורות, אומר ה'. השנה, בט' באב - בכו אותה!

נלקח ברשות מאתר: "פרשה ואשה" של שיעורי הרבנית ימימה מזרחי

4/8/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-2 דיונים

(2) אראלה ידגר, 6/8/2014 16:24

תודה רבה לך על הצחוק ועל הבכי על המר והמתוק

לרבנית ימימה היקרה. עשרים ושלוש שנים אחרי שעמדתי בלוויית בני, שהיה רק בן ארבע עשרה במותו, וחשתי בדיוק כמוך, בכיתי כעת למקרא דבריך, כפי שלא בכיתי עד עתה. בכיתי בכי כפול: של זיכרון ושל קבלה. מזמן שמתי לב לחוויה המוזרה הזאת - בכל לוויה שבה אני נוכחת אני קוברת את בני מחדש. אני חווה את השכול מחדש. אני חשה את לבה של האם השכולה כאילו אני בתוכה. כולנו התבגרנו מאז. בני הצעיר לוחם בגולני. גם כעת הוא מגויס, ב"ה בצפון, אבל בכל גיוס שלו אני חוששת שמה שקרה יכול לקרות שוב. אבד לי לעד הביטחון של "לי זה לא יקרה". ויחד עם זאת, הזיכרון של בני ז"ל הוא לא רק בכי. הוא גם צחוק. מבדיחות שלו, מהדרך שבה סידר אותנו "סתאאם", מהמזג הטוב שלו ואהבת השלום שהייתה ידועה בין כל חבריו. אני שואלת את עצמי האם אני ממשיכה את הדברים הטובים שבו. האם למדתי ממותו כיצד לחיות. האם הפכתי טובה יותר, מרוככת יותר. האם אני רואה כמה החיים מתחדשים. ויש בי הרבה שמחה. לא רק עצב. והרבה תודה. לא כעס. נראה לי שהניסיון שעברנו כעת לימד אותנו מהם הדברים הטובים של עמנו, של ארצנו, של גורלנו. למדנו מה חשוב יותר ומה פחות. למדנו כמה רוך יש בחיילים שלנו ובני עמנו שבעורף, וכמה אהבת חיים וכמה מוסר ומסירות וכמה כוח. גם כוח פיזי וגם רוחני. לכן נבכה את חורבן המקדש שהסיט את תשומת הלב מהאדם אל המקום, ונבכה את התקווה שנהיה בני אדם ראויים למקום. ונתפלל ביחד שנזכה שה' ישמור - ושאנחנו נעשה את המוטל עלינו ונשמור - על כולנו, למען עתיד טוב עוד יותר.

(1) tahel littauer, 6/8/2014 03:18

ד נתן ד לקח

אני מבינה שהכותבת אכן כנה בדבריה אין לי צל של ספק בכנות דבריה ואמונתה אבל השלמה יתרה וחוסר יכולת לקחת את הגורל לידינו היא מוטיב של הקרבה ונוגדת את עקרונות היהדות

אראלה ידגר, 6/8/2014 16:36

חבל שהמגיבה ל א הבינה את עומק הרעיון.

ראיתי כעת את תגובתך ואינני יכולה שלא להשיב. לומר "ה' נתן וה' לקח" זה לא מעשה של פסיביות וחוסר יכולת לקחת את הגורל בידיים. ממש לא! והחיים אינם דיכוטומיים - או שמשלימים או שפועלים. יש שילובי רגשות ושילובי תגובות רוחניות. ביהדות שאת מתיימרת כל כך להכיר, האדם עושה ככל יכולתו, ואף יותר מכך. אבל אחרי המאמץ והיזמה והנחישות שלו, הוא מביט בעולם בכנות ואומר: אני לא אלוהים. יאורי אינו לי. לא אני עשיתיני. ולכן גם לא הכל בידי. עלי לקבל את מגבלותיי בענווה, ולהודות על הטובה ועל הרעה. כי לכל דבר יש תכלית גם אם אינה מובנת לי כרגע, ומכל דבר אני יכולה ללמוד להיות יותר טובה ולהעריך את הטוב שכן נשאר לי וכמו את זה שהיה לי ואיננו עוד. . זה לא מביא לוויתור אלא לעשייה עם עצמה רבה, בד בבד עם ההכרה שחסד העזרה האלוהית נחוץ לנו. ואחרי שהצלחנו רק חלקית, שהרי בני אדם אנחנו, נדע לומר תודה על מה שכן השגנו ולהביט בסלחנות על מה שלא השגנו, שהרי ה' הוא שנתן , גם את הכוח לעשות וגם הכוח להשלים עם החסר. ולהמשיך, ולאסוף את עצמנו. ולהתחיל מבראשית.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub