לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בכייה של אישה יהודייה

בכייה של אישה יהודייה

למרות כל הצרות שעברנו, אנחנו בדרך לשוב אל תהילת העבר.

מאת

איני יודע מי היא הייתה או כיצד היא נראית. אולם תמיד אזכור את קול בִּכייה.

בתשעה באב האחרון ישבתי שעות ארוכות בפינה הימנית של עזרת הגברים בכותל המערבי. נשענתי מעט על המחיצה (שמפרידה בין עזרת הגברים לעזרת הנשים) כשאני רכון אל הכותל ואומר את הקינות על חורבן בית המקדש, קורא כמה דברים שקשורים לחורבן וצופה בהמוני האנשים שהגיעו כדי להתפלל ולגעת בכותל.

פתאום, ממש מאחורי בצידה השני של המחיצה, אישה אחת התחילה להתייפח. יפחותיה גברו והפכו לבכי של ממש, בכי כזה שמעולם לא שמעתי קודם בשום תפילה או התכנסות. האם היא סבתא שבוכה על בריאותם של נכדיה? האם היא אם מבוגרת שמתחננת על נישואי אחד מילדיה? אולי היא דווקא אישה צעירה יותר שאינה מצליחה להביא ילדים לעולם? האם היא אחותו של חייל צה"ל שנהרג או בת של מישהו שנרצח בפיגוע? אין לי מושג. לא הפניתי את ראשי כדי להסתכל, וזהותה תמיד תישאר עלומה.

אולם בתוך בכיותיה, כשאני יושב על הרצפה ממש מול הכותל בתשעה באב, שמעתי את כל בכיים של היהודים בזמנים המודרניים. שמעתי את בכיותיהם של ניצולי השואה, שמעתי את בכיותיהן של אלפי אמהות יהודיות שאיבדו בנים ובנות במהלך שירותם בצה"ל ובפיגועים ושמעתי את בכיותיהם של כל אותם אנשים שמתמודדים יום יום עם קשיי החיים.

בהתחלה, נסחפתי אל הכאב והצער שנשמע בקולה. ובפעם הראשונה שאני זוכר, הזלתי כמה דמעות בתשעה באב. אולם אז התחלתי לחשוב קצת יותר, כשמסביבי יהודים מכל רקע וזרם שמגיעים אל הכותל כדי להתפלל, לנשק אותו, לתחוב פתק, הבכיות האלה למעשה החדירו בי תקווה. יפחותיה הפכו למוזיקה בעיני.

וכשראיתי כיצד יהודים מכל רקע וזרם נאספים לבכות יחוד בכותל, שמעתי בבכיותיה נחמה

נזכרתי בסיפור על נפוליון שראה כיצד יהודים מתפללים ומקוננים על רצפת בית כנסת בפריז. הוא ביקש מעוזרו שיסביר לו מה קורה שם, וכשהוא שמע שהם מתאבלים על חורבנו של מקדש מלפני קצת פחות מ-1800 שנה, הוא אמר שעם כזה יכול לצפות יום אחד לגאולה.

בכייה של האישה הזכיר לי שלמרות כל הסבל שלנו, עדיין לא איבדנו לגמרי את הקשר שלנו עם אלוקים – מציאות שמכינה את הרקע לאיחוד הסופי והמוחלט. העובדה שהאישה הזאת בוכה בחופשיות על רצפת הכותל המערבי, בלב העיר העתיקה של ירושלים במולדתנו, ממחישה שלמרות כל מה שעברנו יחד, אנחנו בדרך לשוב אל תהילת העבר. כשאני רואה כיצד יהודים חילוניים, מסורתיים, דתיים וחרדים, ילידי מערב אירופה ומזרחה, אתיופיה, צפון אפריקה, צפון אמריקה וישראל מתלכדים מול הכותל לקונן על החורבן, כשברקע נשמע קול בכייה של האישה, אני מבין שהבכי שלה – ובכיותיהם של כל היהודים לאורך הדורות – נושאים פרי. יש אור אמיתי בקצה המנהרה.

ההפטרה בשבת שלאחר תשעה באב מתארת את ניחומיו של אלוקים לעם ישראל אחרי החורבן ואת ההבטחה שיבוא היום בו הקשר המיוחד שלנו עם הא-ל ישוב לשלמותו. ובתוך בכיותיה של האישה המסתורית ההיא, שמעתי את המסר הזה בקול רם וברור, כבר בתשעה באב עצמו.

22/7/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) נוי, 25/7/2012 11:26

תשעה באב יהפך ליום שמחה

שנזכה לבניית בית מקדשנו במהרה בימינו. אמן.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub