רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

תשעה באב

לו רק...

כ״ה בתמוז ה׳תשע״ב כ״ה בתמוז ה׳תשע״ב 15/07/2012 | מאת שרה דבי גוטפרוינד

בימי בין המצרים אני יכולה לחוש במלוא כובדן של אלפי שנות "אילו רק...".

תקופת שלושת השבועות מחזירה אותי לרגשות שהציפו אותי לאחר מותו המזעזע של הילד לייבי קלצקי. שבועות ארוכים אחרי מותו, חשתי מבוכה. בכל מקום אליו פניתי, לוותה אותי תחושת אבדן תמידית. למשל כשבְּנה בן התשע של השכנה הגיע אליי כדי לקחת את אחותו הקטנה ששיחקה אצלנו, והוא היה כל כך דומה לתמונתו של לייבי, דמעות פתאום ניקוו בזויות עיניי. הזהרתי את עצמי. אל תבכי בשבת מול הילדים. אבל הרגשתי שאני נשנקת, כאילו הלב שלי עלה לגרון. כאילו שאני איכשהו מרגישה כיצד ליבה של אם אחרת מתנפץ מעבר לאוקיינוס. ולא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב על זה.

אין לי מושג למה דווקא במקרה הזה. בדרך כלל לוקח לי יום יומיים לעכל סיפור נורא מהחדשות, ולפעמים זה לוקח שעה שעתיים, או אפילו כמה דקות. אבל במקרה של לייבי זה היה אחרת. אולי בגלל שיש לי ילדים בערך בגילו. אולי בגלל שאני כזו שמתחילה לדאוג אם הילדים מאחרים בדקה, ולכן אני מסוגלת לחוש בצערה של אם שיודעת שבנה לא יגיע יותר הביתה לעולם.

אבל הדבר שהעתיק את נשימתי הייתה התמיהה איך יכלה שמש הקיץ להמשיך ולזרוח בצילו של אסון כזה. את זה לא הייתי מסוגלת להכיל. איך יכלו השמים להיצבע בכזה כחול מדהים בבוקר נוראי כל כך? כיצד יכול עץ הזית להפנות את ענפיו כלפי מעלה בהוד, ולספק משען לציפורים קטנות וצבעוניות שהמשיכו לשיר כאילו שאין סיבה לבכות? כאילו שלב העם לא נשבר? כאילו שחייו של ילד לא נגדעו לנצח? איך יכול העולם להמשיך ולהפיק שקיעות מדהימות וזריחות מלאות תקווה?

רציתי שהשמיים ישחירו, שסופה תשטוף אותנו לרגע, כדי שנוכל לחוש בהשתקפות כלשהי של האבדן. איך יתכן שהכל נמשך כרגיל?

ואז נתקעתי במסלול ה"אילו רק...". מין ניסיון עקר להחזיר את הזמן לאחור - לו רק לייבי לא היה הולך לקייטנה באותו יום. לו רק היה לו תור לרופא שיניים. אילו רק היו מוצאים דרך להציל אותו. לפני שהיה מאוחר מדי. לו רק המוות שלו לא היה כל כך נוראי.

גם כשביקרתי ביד ושם התחלתי לחשוב בצורה כזאת. התבוננתי בתמונות של "החיים לפני" חורבן יהדות אירופה, והזדעזעתי לראות כמה שהם נראו נורמליים. שגרת העבודה והקניות וגידול הילדים. איך שהרחובות והערים שקקו חיים יהודיים כמו אצלנו היום. בתי הכנסת היקרים, המנהיגים הרוחניים, איך שאף אחד לא היה מסוגל להעלות בדעתו שהזמנים הקשים לא יעברו.

תברחו! תברחו! רציתי לצעוק אל התמונות. למה, אוי למה, לא ברחתם?

כך עמדתי ובהיתי באחת התמונות בשחור-לבן, ופתאום קלטתי - האם הצעירה בתמונה נראית בדיוק כמוני! בגדים אחרים, רקע שונה, אבל בעיניה היה משהו מוכר. החיוך שעלה מתוכה כשהיא אחזה בידי ילדיה בשוק, בזמן ובמקום כל כך רחוקים, ובכל זאת בדרך כלשהי כל כך קרובים אליי. מה קרה לה? שאלתי את עצמי. וה"אילו רק" התחילו. לו רק היו כולם עוזבים מייד כשהחלו להופיע סימני האזהרה. אילו רק היו יודעים איזה עתיד נורא מצפה להם. תברחו! תברחו! רציתי לצעוק אל התמונות. למה, אוי למה, לא ברחתם?

ה"לו רק" מסתנן גם לתוך האבדנים האישיים שלי. כשאחת מנשות משפחתי איבדה את הכרתה לפני שהספקנו להיפרד. לו רק הייתי מגיעה קודם. אילו רק הייתי נשארת לגור על ידה אחרי שהתחתנתי, הייתי יכולה להיות איתה יותר. אם היא רק הייתה אומרת לי שהיא סולחת לי על כך שעברתי לגור כל כך רחוק. אילו היא רק הייתה מספיקה לומר לי שלום. לו רק...

בימי בין המצרים הציפורים בירושלים לא מזמרות עם שחר. השמים אמנם חפים מענן, אולם נראה כאילו הם עומדים לבכות, כאילו שהאור עצמו מכביד עליהם. בימי בין המצרים עומקם וכאבם של האבדנים כולם ממלאים את האוויר שאנחנו נושמים. החזאים קוראים לזה אובך, אבל אני יכולה לחוש את משקלם של אלפי שנות "אילו רק". אילו לא היינו בוכים בכי של חינם אז במדבר, לאחר ששמענו את דיווח המרגלים. לו רק היינו לומדים את הלקח מחורבן בית המקדש הראשון כשבית המקדש השני עוד שכן בתוכנו. לו רק היינו יכולים להחזיר את הזמן לאחור.

חז"ל אומרים שהשמים בירושלים לא חזרו להיות כחולים באמת מאז שחרב המקדש. אנחנו אפילו לא יודעים מה אנחנו מפסידים. אנחנו כל כך רחוקים. איבדנו את כל היופי האמיתי. הלב שלנו, המקום שבו באמת יכולנו להתקרב לא-לוהים, איננו עוד. אנחנו תוהים איך ומהיכן תבוא הנחמה, כשאבדן רודף אבדן כמו גלי הים הרודפים זה את זה בלי סוף, וסוחפים אותנו מטה. עד שאיננו מסוגלים יותר לנשום, עד שאנחנו נאבקים על כל טיפת אוויר.

עד שניסחף איכשהו אל הכותל הבודד שנותר לפליטה אחרי שכל מה שהיה שם פעם רוקן ונותץ. עד שנוכל לעמוד כולנו לפני הכותל ולשאול את עצמו איך אנחנו מסוגלים להמשיך כרגיל כשאב לא מצליח למצוא את ילדיו, כשכבר אין בית להחזיר אותם אליו.

אילו רק היינו מסוגלים לבכות באמת. אנחנו מחכים ליד הדלת, ונוקשים עליה בתפילותינו האחרונות. לו רק היית נענה לבכיותיהם של אלה שאינם יודעים איך לבכות. בבקשה תכניס אותנו. אנחנו הילדים שלך, ואנחנו רוצים לחזור הביתה. לו זה רק היה יכול להיות היום.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן