לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




אם רק...

אם רק...

בימי בין המצרים אני יכולה לחוש במלוא כובדן של אלפי שנות "אם רק...".

מאת

תקופת שלושת השבועות מחזירה אותי לרגשות שהציפו אותי לאחר מותו המזעזע של הילד לייבי קלצקי. שבועות ארוכים אחרי מותו, חשתי מבוכה. בכל מקום אליו פניתי, לוותה אותי תחושת אבדן תמידית. למשל כשבְּנה בן התשע של השכנה הגיע אליי כדי לקחת את אחותו הקטנה ששיחקה אצלנו, והוא היה כל כך דומה לתמונתו של לייבי, הרגשתי שדמעות מתחילות פתאום להיקוות בזויות עיניי. לא בשבת, הזהרתי את עצמי. אל תבכי בשבת מול כל הילדים שלך כשאת מגישה קינוח. אבל הרגשתי שאני משתנקת, כאילו הלב שלי עלה לגרון. כאילו שאני מסוגלת איכשהו להרגיש כיצד ליבה של אם אחרת מתנפץ מעבר לאוקיינוס. ולא הייתי מסוגלת להפסיק לחשוב על זה.

אין לי מושג למה דווקא במקרה הזה. בדרך כלל לוקח לי יום או יומיים לעכל סיפור נורא מהחדשות, ולפעמים זה לוקח שעה, או אפילו כמה דקות. אבל במקרה של לייבי זה היה אחרת. אולי בגלל שיש לי ילדים בערך בגילו. אולי בגלל שאני מתחילה לדאוג אם הילדים מאחרים בדקה, ולכן אני עדיין מסוגלת לחוש בצערה של אם שיודעת שבנה לא יגיע יותר הביתה לעולם.

אבל הדבר שהעתיק את נשימתי הייתה התמיהה איך יכלה שמש הקיץ להמשיך ולזרוח בצילו של אבדן כזה. את זה לא הייתי מסוגלת להכיל. איך יכלו השמים להיצבע בכזה כחול מדהים בבוקר נוראי כל כך? כיצד יכול עץ הזית להפנות את ענפיו כלפי מעלה בהוד, ולספק משען לציפורים קטנות וצבעוניות שהמשיכו לשיר כאילו שאף אחד לא בוכה? כאילו שלב העם לא נשבר? כאילו שחייו של ילד לא נגדעו לנצח? איך יכול העולם להמשיך ולהפיק שקיעות מדהימות וזריחות מלאות תקווה?

רציתי שהשמיים ישחירו, שסופה תשטוף אותנו לרגע, כדי שנוכל לחוש בהשתקפות כלשהי של האבדן. איך יתכן שהכל נמשך כרגיל?

ואז נתקעתי במסלול ה"אם רק...". מין ניסיון עקר להחזיר את הזמן לאחור - אם רק לייבי לא היה הולך לקייטנה באותו יום. אם רק לא היה לו תור לרופא שיניים. אם הוא היה רק שואל מישהו אחר מה הדרך. אם רק היו מוצאים דרך להציל אותו. אם רק היו שומעים אותו לפני שנהיה מאוחר מדי. אם רק המוות שלו לא היה כל כך נוראי.

גם כשביקרתי ביד ושם התחלתי לחשוב בצורה כזאת. התבוננתי בתמונות של "החיים לפני" חורבן יהדות אירופה, והזדעזעתי לראות כמה שהם נראו נורמאליים. שגרת העבודה והקניות וגידול הילדים. איך שהרחובות והערים שקקו חיים יהודיים כמו אצלנו היום. בתי הכנסת היקרים, המנהיגים הרוחניים, איך שאף אחד לא היה מסוגל להעלות בדעתו שהזמנים הקשים לא יעברו.

תברחו! תברחו! רציתי לצעוק אל התמונות. למה, אוי למה, לא ברחתם?

כך עמדתי ובהיתי באחת התמונות בשחור-לבן, ופתאום קלטתי - האם הצעירה בתמונה נראית בדיוק כמוני! בגדים אחרים, רקע שונה, אבל בעיניה היה משהו מוכר. החיוך שעלה מתוכה כשהיא אחזה בידי ילדיה בשוק, בזמן ובמקום כל כך רחוקים, ובכל זאת בדרך כלשהי כל כך קרובים אליי. מה קרה לה? שאלתי את עצמי. וה"אם רק" התחילו. אם רק היו כולם עוזבים מייד כשהחלו להופיע סימני האזהרה. אם הם רק היו יודעים איזה עתיד נורא מצפה להם. תברחו! תברחו! רציתי לצעוק אל התמונות. למה, אוי למה, לא ברחתם?

ה"אם רק" מסתנן גם לתוך האבדנים האישיים שלי. כשאחת מבנות משפחתי איבדה את הכרתה לפני שהספקנו להיפרד. אם רק הייתי מגיעה קודם. אם רק הייתי נשארת לגור על ידה אחרי שהתחתנתי, הייתי יכולה להיות איתה יותר. אם היא רק הייתה אומרת לי שהיא סולחת לי על כך שעברתי לגור כל כך רחוק. אם היא רק הייתה מספיקה לומר לי שלום. אם רק...

בימי בין המצרים הציפורים בירושלים לא מזמרות עם שחר. השמים אמנם חפים מענן, אולם נראה כאילו הם עומדים לבכות, כאילו שהאור עצמו מכביד עליהם. בימי בין המצרים עומקם וכאבם של האבדנים כולם ממלאים את האוויר שאנחנו נושמים. אני יכולה לחוש את משקלם של אלפי שנות "אם רק". אם רק לא היינו בוכים בכי של חינם במדבר. אם רק היינו חוזרים בתשובה כשבית המקדש הראשון, בקדושתו המושלמת, עדיין עמד על תילו. אם רק היינו לומדים את הלקח והופכים להיות מה שהיינו אמורים להיות כשבית המקדש השני עוד שכן בתוכנו. אם רק היינו יכולים להחזיר את הזמן לאחור.

חז"ל אומרים שהשמים בירושלים לא חזרו להיות כחולים באמת מאז שחרב המקדש. אבל אנחנו אפילו לא יודעים מה אנחנו מפסידים. אנחנו כל כך רחוקים. איבדנו את כל היופי האמיתי. הלב שלנו, המקום שבו יכולנו להתקרב לאלוקים באמת, איננו עוד. אנחנו תוהים איך ומהיכן תבוא הנחמה, כשאבדן רודף אבדן כמו גלי הים הרודפים זה את זה בלי סוף, וסוחפים אותנו מטה. עד שאיננו מסוגלים יותר לנשום, עד שאנחנו נאבקים על כל טיפת אוויר.

עד שניסחף איכשהו אל הכותל הבודד שנותר לפליטה אחרי שכל מה שהיה שם פעם רוקן ונותץ. עד שנוכל לעמוד כולנו לפני הכותל ולשאול את עצמו איך אנחנו מסוגלים להמשיך כרגיל כשאב לא מצליח למצוא את ילדיו, כשכבר אין בית להחזיר אותם אליו.

אם רק היינו מסוגלים לבכות באמת. אנחנו מחכים ליד הדלת, ונוקשים עליה בתפילותינו האחרונות. אם רק היית יכול לשמוע את בכיותיהם של אלה שאינם יודעים איך לבכות. בבקשה תכניס אותנו. אנחנו הילדים שלך, ואנחנו רוצים לחזור הביתה. אם זה רק היה יכול להיות היום.

15/7/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) טליה, 19/7/2012 14:59

דמעות בעיני....

(1) אורית, 15/7/2012 13:49

הגעגוע לביאת המשיח ולישועה ולגאולה הוא כל כך גדול ועצום

שזה געגוע של הנשמה. ואז לכל עם ישראל יהיה טוב ולא יהיו עוד אסונות שלעיתים מצמררים אותנו ולעיתים אנו מתייחסים אליהם בשיווין נפש, וממשיכים כרגיל בחיים. יהי רצון שניוושע.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub