לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




להרגיש את הכאב

להרגיש את הכאב

מאז פטירתה של נכדתי, תחושת כאב מלווה אותי לכל מקום.

מאת

בחתונות אנחנו תמיד מצפים לרגע בו ישבור החתן את הכוס, כדי שכולם כבר יוכלו לצעוק "מזל טוב!" ולהתחיל בחגיגה.

אמנם, שבירת הכוס נועדה להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. יכול להיות ששמענו את הרב אומר שאצל היהודים השמחה אף פעם איננה שלמה בגלל כיון שחרב. אולי אף הזלנו דמעה בשיר "אם אשכחך ירושלים...", אבל מייד שכחנו את זה ועברנו לנושא הבא.

אין בעיה 'להחליף נושא', הרי אנו בארוע משמח, והתפקיד שלנו הוא לשמח את החתן והכלה.

אולם תחושת החסר, כאב האבדן, צריכים להיות מוחשיים. אולי לזמן קצר, אבל לא קצר עד כדי כך.

אנו לא מזדרזים להגיע לשירה ולריקודים רק בגלל ה"כיף", אלא גםמתוך השמחה הפנימית בשמחתם של החברים או הקרובים שלנו, והיא שממריצה אותנו. האבדן פחות מוחשי, יותר ערטילאי, מחוץ לתחום החוויה שלנו.

לכן אנו פונים לדבר שקל לנו יותר להתחבר אליו. אנו רוקדים ושרים ואוכלים ומשמחים את הכלה והחתן – בדיוק כמו שמתאים שנעשה – ושוכחים מבית המקדש – אם בכלל נזכרנו בו.

פעם, גם אני הייתי מאלה. בית המקדש? צער? זה רק רעיון רוחני. שום תחושת אבדן קטנונית לא פגמה בשמחתי. איך אני מסוגלת בכלל להתחבר לצער עתיק היומין הזה?

אבל היום כבר אינני מרגישה ככה. מאז פטירתה של נכדתי הקטנה (בגיל 9 חודשים ממחלה ממארת נדירה), הכאב מלווה אותי לכל מקום אליו אני הולכת. נוכחותו התמידית של האבדן מורגשת, גם אם לעתים הוא מסתתר עמוק מתחת לפני השטח – ומגיח ברגעים בלתי צפויים.

איני יודעת אם זה מוזר, אבל בכל אופן גיליתי שחתונות הן אחד מאותם רגעים. בתוך כל השמחה ותחושת המשפחתיות, עם כל הילדים והנכדים והדודות, הדודים ובני הדודים שמגיעים לחתונה, מתעוררת בי תחושת אבדן ברורה. אני מודעת למי שכבר אינו איתנו. והכאב צף ואינו נרגע.

ואני חושבת לעצמי (אחרי שאני משתלטת על רגשותיי ומורחת חיוך על הפנים), שכך אנו אמורים להרגיש את האבדן הלאומי שלנו, את חורבנו של בית המקדש.

הצער צריך תמיד להיות שם, על סף המודעות שלנו, ולהתעורר ברגעי השמחה, הצער וכל מה שביניהם.

כן, אנחנומתאים שניסחף אל השמחות שבחיינו. צריך לרקוד מתוך התרוממות רוח והנאה. אבל הרגשות שלנו אמורים להתמזג תמיד עם זיכרון הטרגדיה הכואבת והמתמשכת שבהיסטוריה היהודית; בדיוק כפי שרגשותיי נמהלים תמיד בזיכרונה של נכדתי רינה. לעולם לא אחווה שוב את שבירת הכוס כמו שהייתי חווה אותה פעם.

7/7/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) משה, 10/7/2012 13:37

לכה דודי לקראת כלה

בקבלת שבת אנחנו מקבלים את פני הכלה. לכה דודי לקראת כלה פני שבת נקבלה. שמור וזכור בדיבור אחד....לכה דודי לקראת כלה.... לקראת שבת לכו ונלכה... לכה דודי לקראת כלה... ואז,, מקדש מלך עיר מלוכה, קומי צאי מתוך ההפיכה, רב לך שבת בעמק הבכה...... התנערי מעפר קומי.... וביניהם אנו מזכירים כל הזמן שאנו יוצאים לקראת כלה. האם זה המקום לבכות על חורבן ציון וירושלים? כן. כי כשאנחנו הולכים לקראת כלה, לבנות בית, אנו צריכים לבכות על השכינה שמחכה לבניין ביתה שחרב.

(4) אנונימי, 8/7/2012 16:30

שיהיו בשורות טובות.

שלא נדע עוד צער - כל עם ישראל. ושנזכה לגאולה הקרובה במהרה בימינו .משיח צדקנו שיבוא ויגאלנו..

(3) אנונימי, 8/7/2012 15:10

אוי

עשית לי עצוב על הלב

(2) אילה, 8/7/2012 10:52

השתתפות בצערך לכלכ הפחות מנסה...

עצוב אך מלא מוסר, ה' ישלח לכם נחמה אם אפשרלשאול מתיי ואיך נפטרה נכדתך?אני מבינה שהיתה ילדה?

(1) יעל, 8/7/2012 10:04

קרעת את ליבי

לא ידעתי שנפטרה לך נכדה. שלא תדעי עוד צער. אהתך אליה יוצאת מבין המילים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub