רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חגים ומועדים

להרגיש את הכאב

י״ח בתמוז ה׳תשע״ב י״ח בתמוז ה׳תשע״ב 08/07/2012 | מאת אמונה ברוורמן

מאז פטירתה של נכדתי, תחושת כאב מלווה אותי לכל מקום.

בחתונות אנחנו תמיד מצפים לרגע בו ישבור החתן את הכוס, כדי שכולם כבר יוכלו לצעוק "מזל טוב!" ולהתחיל בחגיגה.

אמנם, שבירת הכוס נועדה להזכיר לנו את חורבן בית המקדש. יכול להיות ששמענו את הרב אומר שאצל היהודים השמחה אף פעם איננה שלמה בגלל כיון שחרב. אולי אף הזלנו דמעה בשיר "אם אשכחך ירושלים...", אבל מייד שכחנו את זה ועברנו לנושא הבא.

אין בעיה 'להחליף נושא', הרי אנו בארוע משמח, והתפקיד שלנו הוא לשמח את החתן והכלה.

אולם תחושת החסר, כאב האבדן, צריכים להיות מוחשיים. אולי לזמן קצר, אבל לא קצר עד כדי כך.

אנו לא מזדרזים להגיע לשירה ולריקודים רק בגלל ה"כיף", אלא גםמתוך השמחה הפנימית בשמחתם של החברים או הקרובים שלנו, והיא שממריצה אותנו. האבדן פחות מוחשי, יותר ערטילאי, מחוץ לתחום החוויה שלנו.

לכן אנו פונים לדבר שקל לנו יותר להתחבר אליו. אנו רוקדים ושרים ואוכלים ומשמחים את הכלה והחתן – בדיוק כמו שמתאים שנעשה – ושוכחים מבית המקדש – אם בכלל נזכרנו בו.

פעם, גם אני הייתי מאלה. בית המקדש? צער? זה רק רעיון רוחני. שום תחושת אבדן קטנונית לא פגמה בשמחתי. איך אני מסוגלת בכלל להתחבר לצער עתיק היומין הזה?

אבל היום כבר אינני מרגישה ככה. מאז פטירתה של נכדתי הקטנה (בגיל 9 חודשים ממחלה ממארת נדירה), הכאב מלווה אותי לכל מקום אליו אני הולכת. נוכחותו התמידית של האבדן מורגשת, גם אם לעתים הוא מסתתר עמוק מתחת לפני השטח – ומגיח ברגעים בלתי צפויים.

איני יודעת אם זה מוזר, אבל בכל אופן גיליתי שחתונות הן אחד מאותם רגעים. בתוך כל השמחה ותחושת המשפחתיות, עם כל הילדים והנכדים והדודות, הדודים ובני הדודים שמגיעים לחתונה, מתעוררת בי תחושת אבדן ברורה. אני מודעת למי שכבר אינו איתנו. והכאב צף ואינו נרגע.

ואני חושבת לעצמי (אחרי שאני משתלטת על רגשותיי ומורחת חיוך על הפנים), שכך אנו אמורים להרגיש את האבדן הלאומי שלנו, את חורבנו של בית המקדש.

הצער צריך תמיד להיות שם, על סף המודעות שלנו, ולהתעורר ברגעי השמחה, הצער וכל מה שביניהם.

כן, אנחנומתאים שניסחף אל השמחות שבחיינו. צריך לרקוד מתוך התרוממות רוח והנאה. אבל הרגשות שלנו אמורים להתמזג תמיד עם זיכרון הטרגדיה הכואבת והמתמשכת שבהיסטוריה היהודית; בדיוק כפי שרגשותיי נמהלים תמיד בזיכרונה של נכדתי רינה. לעולם לא אחווה שוב את שבירת הכוס כמו שהייתי חווה אותה פעם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן