לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סדקים

סדקים

איבדתי את הקשר שלי עם העבר, ולא משנה כמה זמן חולף, סדק עמוק נותר בלבי.

מאת

השעות מתנגשות זו בזו, שואפות ונושפות לצלילי מכונת החמצן שליד מיטתה של סבתי. צללים נעים על השטיח הורוד ונמוגים אל בין-הערביים הקיצי. אני אוחזת את סידורי בידי וחוזרת על אותה תפילה שוב ושוב. האם היא שומעת אותי בכלל? האם היא יודעת שאני כאן? פניה משתנים, כאילו שהיא במסע, צוללת אל תוך רבדים פנימיים בנשמתה. שמורות עיניה פקוחות לרווחה, אבל עיניה הירוקות כים חסרות מבע, כאילו שהיא נמצאת בעולם אחר לגמרי. האם היא?

אני קוראת בשמה, אבל אני לא חושבת שהיא יכולה לשמוע אותי. אני לא מוכנה עדיין לוותר. לעולם לא אהיה מוכנה. איך אפשר? אולי את מחזיקה אותה כאן? אומרים לי. אולי תצאי לרגע מהחדר, כדי שהיא תוכל ללכת בשלוה. אני לא יודעת מה זאת אומרת. כל מה שאני יודעת זה שאם אני אגיד לה שלום, אני אתפרק. אהיה אבודה. אני לא אדע לאן אני שייכת. איך אפשר לעשות את זה? ולמה נראה כאילו כל השאר מסוגלים להמשיך הלאה?

בבית הקברות אני בוהה בשמי הקיץ הכחולים ובדרך בה ענפי העצים מסביב שואפים אל על, כאילו שהם מושיטים ידיהם למשהו אליו לעולם לא יוכלו להגיע. קולות אתי העפר שצונחים אל הקבר הפתוח, קורעים אותי מבפנים - סוגרים בעקשנות דלת שעדיין נותרה פתוחה בתוכי. מדוע השמיים בבית הקברות יפים להכאיב? קשת צבעי הורדים וציוצן הרך של הציפורים – נראים לא שייכים למקום. איפה החושך והסערה? איפה המחאה?

אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה

שורות המצבות נראות כמנמנמות באוויר הבוקר החמים והמתקתק. אומרים שהמתים נחים כעת, ואני לא יודעת מה הכוונה. אומרים שהיא במקום טוב יותר, אבל הדבר היחיד שאני יכולה לחשוב עליו הוא שאי אפשר לנשום בתוך האדמה. ודאי זה מאוד מפחיד שמשאירים אותך לבדך בתוך קבר אפל שאי אפשר לראות או לדבר או להתקיים בתוכו. אני יודעת שאני צריכה לחשוב על הנשמה. איך היא עוברת לעולם הבא, איך היא יכולה לראות את כולנו עומדים כאן, אבל אני לא מבינה את זה.

אני מוצאת את עצמי יושבת על שטיח הלבנדר הרך שלה, זמן מה לפני שאני צריכה לחזור הביתה. קחי משהו למזכרת אומרים לי. אבל קשה לי לזוז. הבגדים שלה, הצעיפים שלה ואפילו ממחטות התחרה המקסימות שהיא הייתה מביאה לבית הכנסת בכל שבת, עדיין נושאים את ריחה. אולי אם אשאיר הכל במקומו, הזמן איכשהו יעצור מלכת. אבל אני צריכה ללכת ואני יוצאת מהדלת למרות שאני לא רוצה.

אני מקרבת צעיף משי לפניי ונותנת לעצמי להיזכר בהרגשה איך היא הייתה מחזיקה אותי כשהיינו הולכות לבית הכנסת בבוקר. איך הפנים שלה היו מוארות, איך עיניה זרחו. אני אוחזת בו עד שאני מגיעה הביתה.

במשך חודשים, אני חולמת עליה. היא אומרת לי דברים שאני אף פעם לא זוכרת כשאני מתעוררת, ואני מנסה נואשות להירדם חזרה כדי שאוכל לשמוע שוב את דבריה. אבל אני לא מצליחה. אני שומעת את אוושת קולה הקלוש של מכונת החמצן בכל מקום אליו אני הולכת, כאילו שהחיים עצמם מתאמצים לנשום. אבל אני לא מתפרקת - אני עובדת. אני דואגת לבעלי, לילדיי ולביתי. אני מתפללת כמו תמיד, ולפעמים אפילו מרגישה בנוכחותה של סבתי מרחפת בגבולות חיי: כשאני מדליקה את נרות השבת וחושבת איך היא בכתה לפני הדלקת נרות השבת שלה. כשאני אומרת קריאת שמע עם הילדים שלי בלילה ונזכרת איך היא הייתה מנשקת את המזוזה שלה בכל לילה, ולוחשת את אותן המילים. כשאני נותנת צדקה לנשים הצמוקות סביבי בכותל, ונזכרת בקופסת הצדקה הכחולה-לבנה שלה שהייתה מונחת על השיש במטבח.

אבל לא משנה כמה זמן חולף, עדיין נותר סדק עמוק בלבי. איכשהו איבדתי את הקשר שלי עם העבר. עם כל אמונתי וערכיי, לפעמים אני מרגישה שאני לא יודעת לאן אני שייכת. אני מנסה להאמין בכל הרעיונות שתמכו בחיי שנים כה רבות, ואני מאמינה, אבל לפעמים אני צונחת לספקות. כאילו שאני מדליקה את הג'י-פי-אס אבל כל הזמן שוכחת להקליד יעד. אני מתחילה לבחון את החלטותיי - האם אני מנהלת חיים אינטנסיביים מדי? אולי לא הייתי צריכה להישאר בבית עם הילדים? אני חושבת איך עמדתי בטקס הסיום היוקרתי עם סיום לימודי האקדמיים מביטה בכל הדלתות שרק חיכו שאפתח אותן. האם פתחתי את הדלתות הנכונות? ומה לגבי הדלתות הסגורות שנעזבו מאחורי עם כל החלטה נוספת בחיי. איך אני יכולה לדעת אם אני מתקדמת בכיוון הנכון?

כשבית המקדש עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו

זה האובדן ששזור בתוכי בחודש אב. אני לא ממש יודעת מה היה בית המקדש או מה הוא אמור להיות בעתיד. אבל אני יודעת שכאשר הוא עמד על תילו, ידענו בבהירות מוחלטת, מהי מטרת חיינו. ידענו מהיכן אנו באים ולאן אנחנו הולכים.

כשאיבדנו את בית המקדש, איבדנו את העוגן שממקד אותנו בחיים. איבדנו את הבהירות, וכעת המציאות והדמיון מתערבבים זה בזה. כעת הספקות זוחלים אפילו לאדוקים ביותר שבינינו. וכשאנחנו מתקדמים, חלק מאיתנו מביטים כל הזמן מעבר לכתף. אני לא מסוגלת לדמיין עולם שבו קיימת תחושה של שלמות והגעה אל היעד, כפי שמתואר בזמנים שבית המקדש היה קיים.

אבל אני יכולה לבכות על זה, אני יכולה לכמוה לזה, ואני יכולה להאמין שבקרוב המטרה תתבהר, אפילו אם היום אני בקושי יכולה לראות את הפניה הבאה. וכשנשמות חדשות נכנסות לעולם הזה ונשמות אחרות ממשיכות הלאה, אני יכולה למצוא בתוכי מקום שהוא כמו בית מקדש קטן, שלם בלי פגם. ועם בוקרו של תשעה באב, כשהציפורים בירושלים לא יזמרו עם שחר, אני אוכל יכולה לשמוע את קולה של סבתי בדממה הכבדה. בכל פעם שהייתי נופלת היא הייתה אומרת לי, "עד החתונה זה יעבור". ואני שומעת את זה כעת, כשהצער פועם בעם ישראל ובליבי הנבוך: "עד החתונה זה יעבור".

יום אחד כולנו נעמוד שוב מתחת לחופה, וכל הכאב המשותף שלנו יפוג לשמי ירושלים המושלמים והיפים. ואף על פי שיתמהמה, אחכה לו. למרות כל מה שאבד, אני מאמינה בזאת. שאיפה, נשיפה. יש חיים בסוף.

*מוקדש באהבה לזכר סבתי, גיטל רחל בת מרים, זכרונה לברכה. יהי רצון שנשמתה תעלה בזכות אמונתם ומעשיהם הטובים של נכדיה וניניה. ויהי רצון שהקב"ה ינחם את כל עם ישראל בחודש הזיכרון שלה.

31/7/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) בת חנה, 29/7/2012 08:13

כתבה מרגשת, אך האידיאליזציה מכאיבה

אני כותבת בתשעה באב שכאמי שתחיה מאושפזת בבית החולים ומחלתה מביאה אותי לחשוב על העבר שלי, על הקשרים שלי. וכן, גם על הדלתות שלא פתחתי ועל אלו שסגרתי ועל אלו שפתחתי לשווא. אך המעבר לתיאור בית המקדש מכאיב באשליה שלו. לא, כשהיה המקדש קיים אנשים לא ידעו בדיוק מהי הדרך. אחרת הנביא לא היה זועק כל כך. אנשים לא היו שומעים לנביאי השקר כשאמת גבוהה ובהירה כל כך מאירה את דרכם. אנשים לא היו מרמים ועושקים והופכים את עיר הקודש קריה נאמנה ל... (לא רוצה אפילו להמשיך את דברי הנביא ישעיהו. ובבית שני, לא היו מגיעים לכל כך הרבה מחלוקות על הדרך הנכונה, כשכל אחד מכנה את חברו בשם אפיקורוס וכופר (ראי הקדמת הנציב לבראשית...). לא, יקירתי. השאלה של האמת היא בלב כל אחד מאתנו. זהו פריה של הבחירה חופשית. זה כוח וזו החולשה. הקבה מצווה עלינו כל הזמן לבחור. לא מצפה מאתנו לוודאות מבטלת התלבטות אלא לבחירה. ובחירה פירושה גם בחינה חוזרת של הדרך, ונכונות לשנות מסלול כשהג'י. פי. אס אומר לנו שהחמצנו מסלול וכעת הוא מציע מסלול חלופי לאותה מטרה. ולדעת שלאותה מטרה גדולה, ייתכן שייתכנו כמה מסלולים. האבל על חורבן המקדש הוא אבל על אבדן הקדושה, על אבדן הנבואה והקשר עם ה', אך לא על אבדן הוודאות. הוודאות שיש ה' היא וודאות שבלבנו, ובו בלבד.

(4) אנונימי, 4/8/2011 09:50

מאמר כתוב יפה מאוד

גם אני עדיין מתגעגת לסבתותיי. שנזכה בקרוב לגאולה קרובה, לבניין בית המקדש ולתחיית המתים

(3) הדר בתאל, 1/8/2011 10:46

מזדהה מבינה מאמינה בגאולה השלימה בע"ה

לפני כעשור איבדתי את סבי שהיה עמוד התווך של משפחתי. כיום אני מנסה לצאת מהאבל הגדול ומהחלל שנותר בקרבי. מבחינתי סבי חי קיים ונושם בילדיו נכדיו וניניו ובעיקר מפעם בתוכי צדיקים במיתתם קרויים חיים עוד אבינו חי! מאמינה בגאולה השלימה שתבוא ע"י קירוב לבבות ובעזרת ואהבת לרעך כמוך ביהמ"ק השלישי יבנה ע"י אהבת חינם אמן!

(2) תיקי, 31/7/2011 21:10

כתבה נוגעת ללב..

כתבת מדהים ומהלב תשמרי על עצמך!!

(1) יעל, 31/7/2011 11:24

שלא תדעי עוד צער

עזרת לי עם סיפורך האישי להתחבר לאבלות של עם ישראל

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub