לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ירושלים – שלי

ירושלים – שלי

כיום, שבית-המקדש כבר איננו, יש לי עלייה לרגל משלי לירושלים – העיר המיוחדת כל כך, בירת הנצח של עם ישראל.

מאת

עוד בימי בית המקדש הראשון והשני, היוותה ירושלים מקור עליה לרגל. כיום, משבית-המקדש כבר איננו – יש לי עלייה לרגל משלי. אני משתדלת לעלות לירושלים לפחות אחת לשלושה חודשים, ואם מזדמן לי – אף יותר.

כל פעם מחדש, בעוברי בשער הגיא על קו 480 מתל-אביב, עיר ללא הפסקה, אני נרגעת. אני כבר מתחילה להרגיש את הקדושה. את האויר הזך, הצלול. את ההתרגשות הקבועה. את העלייה הרוחנית ממקום רגיל – למקום גבוה, מקום מיוחד, מקום שאין שני לו.

ל י ר ו ש ל י ם.

ירושלים, בירת ישראל זה 3000 שנה. לא 55, אלא שלושת-אלפים, עוד מימי אברהם אבינו. שם הקים דוד המלך את ביתו, שם ייסד בנו שלמה את ביתו של הא-ל. כבר אז, הבין כל ילד את חשיבותה וקדושתה השונה, המיוחדת, של ירושלים, בירת-הנצח. כיום, לא רק ילדים יהודים מבינים זאת, ירושלים מקודשת לכל שלושת הדתות הגדולות בעולם. הנוצרים והמוסלמים מקדשים את ירושלים בכל הזדמנות ולעיתים נדמה שבמקרה שלנו, היהודים, עם-סגולה, עם לבדד ישכון, ערכה של ירושלים קצת מתחיל להישחק. אט-אט, מאבדים אנו את ההבנה, את האהבה לירושלים, לקדושתה.

כשיהודי אמר לפני שמונים שנה שם, בגולה, את שמה – אמר זאת בעיניים מצועפות ובלב מלא געגועים וכיסופים עמוקים לדבר שכלל לא הכיר קודם. כיום, ירושלים נתפסת כעיר של ממשל. של מוסדות למיניהם. עיר של טיולים מבית-הספר היסודי.

אך בעיניי, ואני מאמינה שאף בעיני רבים אחרים, היא לא איבדה, ולו מעט, מקדושתה.

מלבד הקשר ההיסטורי שיש לי, שיש לנו, למקום, אני נהנית להסתובב בחוצות ירושלים, ברגל יותר מברכב, מעוד סיבות – חשובות לא פחות: כבר כילדה קטנה, אהבתי מוזיאונים. כיום, כשאינני כבר תלויה בהוריי על-מנת להגיע למקום כלשהו, אני נוסעת עם חברות לספוג קצת תרבות רווּיה בִקדושה, על אדמה קדושה...

אני נהנית הרבה יותר להסתובב בבירה מאשר בכל עיר אחרת, לא משנה כמה מעניינים יהיו המוזיאונים והתערוכות שבה. כל עונה מעונות השנה, יפה הרבה יותר בירושלים מאשר בחיפה, בנתניה או בבאר-שבע. מזג האויר שבירושלים תורם עוד יותר לאהבתי לעיר. ובתור אוהבת קור וחורף, אני נהנית לטייל בה בעיקר בתקופה זו של השנה, ובעיקר בחג-החנוכה. אז ניתן לראות בשכונות העתיקות, בפיתחו של כל בית, את החנוכיות, הדולקות באור זך. כשאני מסתובבת שם, ברחובות ירושלים ה"ותיקים" לאחר שקיעת החמה, בקור המיוחד לירושלים, מתחמם לי הלב. הלב, ואתו כל הדם הזורם בגופי. כל העייפות של ההליכה, הטיול, נעלמת כלא הייתה. וכל זה, רק למראה אותן חנוכיות של יהודי ירושלים.

כבר בפעם הראשונה שזכיתי לראותן, תהיתי איך אותם יהודים יקרים אינם חוששים להשאיר חפץ כה יפה ויקר ללב מחוץ לבית, מונח ליד הדלת, מוגן רק על ידי זכוכית מפני הרוח והגשם. עד היום אני תוהה. אולי, מפני ש"שלוחי מצווה אינם ניזוקים"? ואולי, זה משום שהם בוטחים בעם ישראל, בעמם? סומכים על כך שאין אדם יהודי שיזיק לחנוכיה, כלשהי. אני מאמינה, שכל יהודי שעובר באותם רחובות חשוכים וקרים, המוארים חלושות רק מאורן העדין של החנוכיות, לא מעלה בדעתו להרוס דבר כה יפה.

קשר ישיר

לפני כשלוש-ארבע שנים, אם זכרוני אינו מטעני, טיילתי עם משפחתי בירושלים. כשהסתובבנו באיזור המדרחוב החלטנו אבי, אחותי הקטנה ואני לבקר ב"מעלית הזמן" שברחוב הסמוך, ולהשאיר את שאר המשפחה להסתובב בחוץ... נכנסנו, שילמנו, התיישבנו – והתרגשנו. כשלושים דקות של סקירה מהירה על ההיסטוריה הארוכה והרוויה של ירושלים. מהתקופה ההיא, של חורבן הבית, ועד לימינו-אנו, לשחרור הר-הבית והכותל המערבי. כשראינו את התמונות, את המראות, את התצלומים, כששמענו את הקולות, הבכיות, הנאומים, את שופרו של הרב גורן מייבב, התרגשנו יותר מכל.  הרגשתי דמעות שמחה והתרגשות מהולות בעצב חונקות את גרוני. אותו העצב של הנותרים, העצב על ההולכים, על כל אלה שאינם עימנו עוד. העצב על כל הרוגי-השיירות שניסו לעלות ולהעביר מים ומזון לירושלים הנצורה. העצב היהודי, הישראלי, התמידי. את הדמעות האלו הרגשתי רק בתוכי, דורשות לפרוץ החוצה. חששתי שאין זה מתאים – עד שהסתכלתי בפניו של אבי. עיניו נצצו מדמעות. אותן דמעות. אז ברגע ההוא, קיבלתי את ה'אישור', והתחלתי להזיל את הדמעות המיוחלות.

ירושלים הינה הקשר הישיר שלנו לא-לוהים, היא פתח לשמים. כמדריכה בתנועת נוער, אני מסבירה לחניכים שלי שירושלים היא כלב באיברים. היא המזרימה חיים לכל שאר חלקי הארץ, איברי גופנו. ממנה יוצאת הקדושה השורה על ארץ ישראל. עוד הסברתי לחניכיי, את משמעות המשפט, האימרה – "לשנה הבאה בירושלים הבנויה", ולא כסתם עוד שיר, ולא כעוד סיסמה שחוקה. אלא כאמונה, כתקווה. כתפילה בת ארבע מלים. תפילה הבוקעת מעמקי הנפש היהודית - ועולה השמיימה. תפילה לעתיד טוב יותר, בקשה לגאולה, בקשה לקיבוץ-גלויות, לקירוב לבבות, להשראת שכינה, לחידוש ימינו כקדם.

2/1/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) אורית, 23/5/2012 15:03

מאמר מרגש שנזכה להשראת השכינה ולגאולה במהרה ימינו אכי"ר

(6) אסף, 12/5/2010 08:48

מקסים

ממש יפה! בעז"ה שכל עם ישראל נזכה לחוות את ירושלים כמוך!

(5) אנונימי, 9/5/2010 15:49

תיראוו

זה מאד עוזר לי לביה"ס תודה רבה!!

(4) יוסף, 9/5/2010 12:03

שאלה של ניסוח, שאלה של אמונה

כשאני באמת מאמין בביאת המשיח, אני לא אומר: "בית המקדש כבר איננו", אלא: "בית המקדש עדיין חרב", או סתם: "כיום, כשבית המקדש איננו, לצערנו", וכיו"ב. הביטוי "כבר איננו" - זאת אומרת - הגענו לשלב מתקדם, וכבר אנחנו עומדים ב..., שלב שאין ממנו חזרה, ואילו כאן מדובר על נסיגה, שצריכה תיקון. זה אולי לא מדויק בבחינה הלשונית הטהורה, אבל זו ההרגשה שהיתה לי כשקראתי את הדברים.

(3) חוה, 4/5/2010 11:03

ממש נוגע ב-3>!!!!!!!!!!!!!!!

איזה חשיבה חה חה חה...!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub