רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עשרה בטבת

היום שבו הכל התחיל

ח׳ בטבת ה׳תשע״ט ח׳ בטבת ה׳תשע״ט 16/12/2018 | מאת רחל זיכרמן

מדוע לתת חשיבות ליום שבו החלה הפורענות אבל עדיין לא הגיעה לשיא החורבן?

סיפור עתיק מספר על מלך גדול ועצום שלו בן יקיר. אהב המלך את בנו ללא גבול. משגדל הילד, לדאבון אביו סרח במעשיו, עד שנאלץ האב לגרשו מארמונו. גלה הבן לכפר נידח ממרכז הממלכה. התגלגל בין משפחות איכרים פשוטות ועבד לפרנסתו, למחייתו. אך גם בגלותו פקח עליו המלך את עיניו. ותמיד דאג להעביר לו סכומי כסף, מגפיים טובים בהתקרב החורף, גרזן איכותי לכריתת עצים ועוד. וכל זאת, בדרכים שונות ומשונות, על מנת שהבן לא יידע שאביו שלח לו מתנות אלו.

באחד מימות האביב בישר העיתון המקומי בכפר, כי בעוד שבועות מספר יגיע המלך לביקור באיזור. כמו כן, אנשי הכפר הוזמנו לכתוב איש איש משאלתו ובקשתו על פיסת נייר, אותה יעבירו למלך והוא מצידו - ימלא את מבוקשם.

ההתרגשות גאתה, הכפר צוחצח וקושט. אך המלך לא נתן את ליבו לכל אלה. אותו עניין רק דבר אחד. הפתק של בנו. משאלתו של הנסיך שהוגלה. עובדי המלך פתחו במרץ רב פתק אחר פתק, משאלה אחר משאלה עד שהגיעו לפתק הרצוי. ובו, בכתב יד נערי מתבגר, בעט שהדיו בו ידע ימים יפים יותר, נכתב שחור על גבי לבן: אשמח שהמלך יעניק לי אשראי בחנות הטבק, לרכישה חופשית של סיגריות.

דממה.

למלך לא היו מילים להביע את תדהמתו.

בני, נסיכי מחמדי! נתנו לך הזדמנות לבקש מהמלך משאלה, והמלך הוא אביך אוהבך, וזה מה שאתה מבקש?! טבק?!

הכיצד שכחת שאתה בן המלך?!

_ _ _

משל עתיק זה מסתיים בסימני תמיהה רבים: הכיצד התרגל בן המלך למציאות של גלות? מדוע לא ביקש מאביו מולידו להשיבו אל הארמון? וכי עד כדי כך לקה בעוורון חושים, עד שטעם הטבק ערב לו מטעם הנסיכות?!

ננסה לתרגם את המשל הזה לשפה בת זמננו. בן המלך הוא אני, וגם את ואתה. עם ישראל בכללותו. והמלך הוא מלך מלכי המלכים – בורא העולם. לצערנו הוגלינו מהארמון 3336 שנה לאחר בריאת העולם. באותה שנה, בעשרה בחודש טבת התקרב נבוכדנצר מלך בבל, עם כל חילותיו וצבאו המשוריין והעמיד מצור מבוצר סביב חומתה של ירושלים. סביב הארמון. שנתיים וחצי העיר היתה מבוצרת, אין יוצא ואין בא. מחסני המזון החלו מדלדלים עד שהתרוקנו לחלוטין. בנות ציון העשירות והמפונקות יצאו לרחובות העיר יחפות וחיפשו אוכל באשפתות. אמהות השליכו את עולליהן מחלונות הבתים מרוב צער ותסכול, שלא יכלו להביא לחם לפי הטף. עד לחורבן הארמון בעצמו, ה"בית הלבן", בתשעה לחודש אב, בשנת 3338.

ומאז, אנחנו בגלות. ואבא שלנו משגיח עלינו מרחוק. ושולח לנו מתנות בהיחבא ובסתר. ללא ידיעתנו מניין המתנות. במישור האישי: מציאת קריירה מוצלחת, בן-זוג נהדר, קסם של ילדים וחבר קרוב. במישור הלאומי: ארץ ישראל, הניצחון במלחמת ששת הימים, הכרת טראמפ בירושלים כבירתה של מדינתנו. כל אלו, ועוד – הם חיוכים של ההשגחה העליונה.

וכל שנה, מספר פעמים בשנה, אבא שלנו מצטער מאד שהתרחקנו ממנו. והוא רוצה שגם אנו נצטער, ניזכר שאנחנו רוצים לשוב לארמון ונבקש ממנו בכוונה רבה: "ולירושלים עירך ברחמים תשוב".

אחד מהימים של האבל, הוא יום עשרה בטבת. כאמור, ביום זה נבוכדנצר צר על ירושלים והחלה הגלות.

חכמים גזרו שביום זה יש להתענות ולצום כדי להרגיש את הצער בריחוקו של המלך מאיתנו. צום עשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת. אך יש דיון מרתק בין גדולי היהדות: לו יצוייר שיום זה היה חל בשבת, האם היינו צמים אם לאו? ונפסק שכן. בניגוד לכל הצומות (מלבד יום כיפור) שחלים בשבת ונדחים ליום ראשון. כמו כן, צומות שחלים ביום שישי בשבוע, מוקדמים ליום חמישי, משום שאסור להכנס לשבת בצום, מתוך רעב. חוץ – ניחשתם נכון, חוץ מצום עשרה בטבת. שאם חל הוא ביום שישי – משלימים את התענית ביום שישי.

ראינו איפוא, שחכמים מייחסים חשיבות ועוצמה לתאריך זה. מה ה"ביג דיל" בכך שנבוכדנצר ביצר את ירושלים? אם תוקף הלכתי זה היה תקף על יום תשעה באב – יום בו נשרף הבית של א-לוהים, הייתי מבינה. אך מדוע לתת תוקף ליום שבו החלה הפורענות אבל עדיין לא הגיעה לשיא החורבן?

התשובה לשאלה זאת, היא מפתח להבנת כל סיטואציה קשה בחיים הפרטיים שלנו. כל קטסטרופה, כל בעייה מורכבת ולא נעימה – מתחילה בטריגר קטן ולכאורה לא משמעותי. טיפול שורש לא נולד ביום אחד. התרסקות כלכלית לא נגרמת פתאום. זוג שהחליט לפרק את חיי הנישואין שלהם – לא חלם על כך בלילה מקושט בכוכבים. מלחמת עולם לא קרתה מתוך שיעמום של אחת המעצמות הגדולות. הדוגמאות הנ"ל הן תסמין, הן תוצאה לתהליך שהחל בתאריך מסויים. הן תוצאה שנגרמה בגלל סיבות שונות ומוצדקות. וכשאנו שומעים על טרגדיה ומצקצקים בלשוננו, נכון יותר לו ניהיה ערים לתחילתה של הבעיה, ושם ננסה לעזור ולסייע.

כשמשפחה נופלת כלכלית /כשבן אדם מפוטר ממקום עבודתו/ כשילד בורח מהבית, כבר לא ניתן לעשות מאומה. מתי ניתן לתקן? כשהבעיה עוד בשלב הדגירה, ההתפתחות. שם אנו צריכים למשש את הדופק ולהציע עזרה, כדי למנוע את המפולת הבאה.

נצום ונתענה בעשרה בטבת משום שהמצור היה האקט הראשוני לחורבן, לריחוק בן המלך מארמון המלוכה. בתאריך זה החלה הפורענות, ולצערנו אנו לא באמת מרגישים בחסרון שבריחוק מא-לוהים. בדיוק כמו במשל העתיק, אנחנו מבקשים עושר, הצלחה במקום העבודה, בריאות, בן-זוג מתאים לבת, בית-ספר מתאים לבן, ועוד, ולא מודעים, שאם רק נחזור לארמון המלוכה- יהיה לנו את כל זה ויותר, מבלי לבקש!

שנזכה, שיהפוך לנו לששון ולשמחה, ומאבל ליום טוב.

ונראה בקרוב את ירושלים הבנויה!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן