לאחרונה כעסתי על בתי. אלה מכם שמעולם לא כעסו על ילדיהם או שלא היו מתוסכלים בגללם ירצו אולי להפסיק לקרוא בשלב זה. שאר האנשים, שיודעים על מה אני מדברת, אנא המשיכו לקרוא.

בתי הבינה שהיא הגזימה והחלה להבטיח לי מתנות יקרות ערך, שתקנה לי בהגיעה לבגרות. אך לא התרציתי. הודעתי לה שהמתנה היחידה שאני מעוניינת לקבל ממנה היא המתנה של ילדה שמתנהגת כראוי, התנהגות המוגדרת באופן הבא: מדברת בנימוס, מקשיבה בנימוס ומתייחסת לאחיה באדיבות. היא הבטיחה שתעניק לי גם מתנה זו, אך עדיין הרגישה שהמצב דורש פיצוי חומרי כלשהו. עם זאת, כיוון שסירבתי להצעותיה המפתות, היא הציעה במקום זאת לתרום לגמ"ח שאני מנהלת.

הפיקחות שברעיון שעשעה אותי, ורגישותה, בתור ילדה בת 5, לדברים שאני באמת מעריכה – הרשימה אותי. ואז גם התרציתי. יתרה מכך, הוצפתי אהבה כלפיה. כששיתפתי חברה בחוויה זו וסיפרתי לה על תחושותיי כתוצאה מפיקחותה של בתי, חברתי התפעלה בעיקר מההיכרות שבתי מכירה אותי. "ברור שהיא מכירה אותי", השבתי. "היא בוחנת אותי בדקדקנות תחת זכוכית מגדלת כל היום".

"לא, זה לא הכל", התעקשה חברתי. "את מאפשרת לה להכיר אותך. הוריי שלי מעולם לא סיפרו לי הרבה על עצמם. אפילו כמבוגרת ההיכרות שלי עמם אינה אינטימית כמו ההיכרות של בתך אתך כבר בהיותה בת 5".

אפילו כמבוגרת ההיכרות שלי עמם לא אינטימית כמו ההיכרות של בתך אתך כבר בהיותה בת 5

מספר ימים לאחר מכן, כשישבתי לבדי בחוף הים, חשבתי על דבריה של חברתי. ילדיי היו בקייטנה, ולא נראה הכרחי להוציא אותם מהקייטנה רק בגלל נסיעה לחוף הים. תיארתי לעצמי שהם ישתעממו להסתכל עליי יושבת ולא עושה שום דבר מלבד לבהות בגלים.

אף על פי כן, בחוף הים אני במצבי הרגוע והנינוח ביותר. אני אוהבת כל מה שקשור בחוף הים: את החול הרטוב תחת רגליי היחפות, את השמש המציפה באורה ואת האיכות הפראית והבלתי מרוסנת של הים. בעודי יושבת על החוף והגלים מסתחררים סביבי, מרטיבים את מותניי, תהיתי, "האם אפשרתי אי פעם לילדיי לראות צד זה באישיותי, הצד שלא אכפת לו להירטב או להתמלא בחול, הצד שקיים רק בחוף הים, במקום בו אני משילה מעליי את האחריות הכבדה הכרוכה בלהיות אדם מבוגר, ופשוט מתענגת על החוויה החושית של עצם היותי בחיים?"

הבנתי שהתשובה היא, לא. מעולם לא עלה על דעתי שהדבר עשוי לשפר את יחסינו. אל תבינו אותי לא נכון: אני אמא שמאוד ממוקדת בילדים. אני מבלה חצי מחיי בפעילויות הקשורות לילדים ומעניקה לילדיי חוויות שהם אוהבים. אבל חוויה זו, משהו שאני כל כך אוהבת, למרות העובדה שאני מגיעה לים פעם בשנה, איכשהו לא נראתה מספיק חשובה כדי לחלוק אותה עמם.

דבריה של חברתי גרמו לי להבין עד כמה ילדים זקוקים, ואפילו כמהים, להבנה של הוריהם כאנשים, ולא רק כהורים. כל אותן חוויות שחלקנו, כשהתבוננתי בהם מקפצים על טירות מתנפחות ועוסקים באקרובטיקה במגרש המשחקים, כל אלה היו מהנים, אך תמיד הייתי "בתפקיד": אמא שמשגיחה על ילדיה כשהם משחקים. אבל בחוף הים, ההנאה שלי כה גדולה, שאיני מסוגלת להישאר בתפקיד כלשהו. אני נותרת חסרת נשימה לנוכח היופי הטבעי של העולם שברא הקב"ה, ומתמלאת ענווה מהקטנוּת שלי לנוכח הבריאה האדירה.

חשוב שילדינו יכירו אותנו ויראו את האנושיות שלנו, כיוון שאיש מאיתנו אינו ההורה המושלם, שכולנו שואפים להיות ולעתים מתיימרים להיות. בנקודה כלשהי, בדרך כלל בגיל ההתבגרות, אך לעתים אפילו קודם לכן, ילדינו יהפכו מודעים לכך שמדובר ביומרה, בהעמדת פנים. ואז, כמו הקוסם מארץ עוץ, יהיה עלינו לצאת מאחורי מסך ההורות ולחשוף את עצמנו כבני אדם לא מושלמים – כפי שאנו באמת.

ילדינו עשויים להגיב לתגלית זו בדרכים שונות, שאחת מהן עשויה להיות תחושת בגידה או זעם של גיל ההתבגרות. עם זאת, יש אפשרות נוספת. אם נניח להם להכיר אותנו, אם נניח לעצמנו להיות פגיעים ונשתף אותם באותו חלק בעצמנו שאינו הורי, אז עם התפוררות המיתוס של ההורה הכל-יכול, יהיה לילדינו צד אחר שלנו, בו יוכלו להיאחז.

ההיכרות המעמיקה עמנו היא מתנה שתתרום גם לנו וגם לילדינו. ביום בו כעסתי על בתי, היא רצתה לתת לי מתנה. הגבתי כאימא ועניתי שהמתנה היחידה שאני רוצה ממנה היא המתנה של ילדה שמתנהגת כראוי. תגובתה והתעקשותה על כך שברצונה להעניק לי מתנה מסוג אחר, מתנה לצד האנושי שבי, המחישה לי בבירור שהיא לא הסתפקה בכך שהתייחסה אליי כאמא. היא רצתה ממני יותר מאשר רק את האפשרות להכיר אותי כשאני "בתפקיד". היא רצתה להכיר אותי לעומק, מתחת לפני השטח.

ילדינו יגלו בסופו של דבר את הצד הלא מושלם שלנו. כדאי לנו לקחת סיכון ולאפשר להם לראות גם את הצדדים האנושיים היפים שלנו.